1. מונחת לפניי תביעה כספית על סך 30,000 ₪, שהגישה התובעת בעליו של הכלב "סימבה" שהלך לבית עולמו כתוצאה מפגיעה מרכב, לאחר שטופל במספרת הכלבים שבבעלותה של הנתבעת 1, כשחמק מאחיזתה של הנתבעת 1. הנתבעת 2 היא החברה המבטחת של הנתבעת 1.
2. השאלות העיקריות שבמחלוקת הינן האם התרשלה הנתבעת 1 בשמירה על הכלב סימבה, ואם כן האם קיים אשם תורם מצידה של התובעת, שאלת גובה הנזק שנגרם לתובעת, וכן שאלת הכיסוי הביטוחי שהיה לנתבעת 1 בגין האירוע נשוא כתב התביעה.

להלן אסקור את טענות הצדדים וראיותיהם.

טענות הצדדים וראיותיהם

1. בכתב התביעה טענה התובעת, כי הייתה בעליו החוקיים של כלב בן שנה וחצי בשם "סימבה", שנרכש על ידה תמורת 11,000 ₪. התובעת טענה כי ביום 6.1.21 מסרה ביתה (ליאן) את סימבה לנתבעת 1, למטרת טיפול (מקלחת, תסרוקת ותספורת), וכאשר הגיעה לאסוף את סימבה בסיום הטיפול, אמרה לה הנתבעת 1 כי סימבה נדרס ויש לקחת אותו לטיפול דחוף אצל וטרינר.

התובעת טענה כי בתה ליאן ראתה את מצבו הקשה של סימבה, וכתוצאה מכך בכתה והייתה מבוהלת.

כפי שנטען, ועובדה זו אינה במחלוקת, בעת ההמתנה לוטרינר, מת סימבה כתוצאה מדימום פנימי.

1. מותו של סימבה, כך נטען, גרם לליאן לצער רב, ועל מנת להקל על מצבה ביקשה התובעת לרכוש כלב חדש עבורה. התובעת טענה כי באותה עת הייתה בקשר עם הנתבעת 1, שגם לקחה לטענתה אחריות על האירוע, ואף הסכימה להצעת פשרה במסגרתה תשלם לתובעת סכום בסך 5,000 ש"ח, לאחר שהתובעת קיבלה הצעה לרכישת כלב חדש תמורת 10,000 ₪.

על רקע זה, תבעה התובעת פיצוי בסך של 30,000 ₪ בגין "עלות הכלב ופיצוי בגין עוגמת הנפש" שנגרמה לתובעת ולבתה, וכל זאת בשל התרשלותה של הנתבעת 1.

1. הנתבעת 1 טענה בכתב ההגנה כי נקטה בכל אמצעי הזהירות המתבקשים, ולא התרשלה בטיפול ובהשגחה בסימבה.

הנתבעת 1 פרטה את הליך טיפול הטיפוח בכלבים, הכרוך בהבאתו של הכלב למספרה על ידי בעליו. היא הסבירה כי בשל מגבלות מגיפת הקורונה, על בעליו של הכלב למסור את הכלב מחוץ לדלת המספרה, ובסיום הטיפול, הוא מוזמן לאיסוף הכלב ומתבקש להודיע כשהוא מחוץ לה.

הנתבעת 1 טענה כי ביום האירוע, בסיום הטיפול בסימבה, יצרה קשר עם ליאן ביתה של התובעת שמסרה לה כי היא ממתינה לאיסופו של סימבה, אך כשיצאה עם סימבה מחוץ למשרד, ליאן לא הייתה במקום.

הנתבעת 1 טענה כי יצאה מהמשרד כשסימבה קשור לקולר שעל צווארו, ובעת שביקשה לברר בטלפון עם ליאן את מיקומה, יצאה אשה מרכבה שחנה בסמוך למשרדה של הנתבעת 1. אזי סימבה נבהל, נכנס בין רגלי האשה, ובשלב מסוים הצליח להשתחרר מאחיזת הקולר, נמלט לכביש ונדרס.

הנתבעת 1 טענה גם כי טענות התובעת בדבר השיח ביניהן לאחר האירוע המצער הינן טענות כוזבות, אף אם הייתה נכונה להשתתף בעלות רכישת כלב חדש כדי להביא לסיום מהיר של האירוע המצער. הנתבעת 1 גם הכחישה את גובה הנזק שנגרם לתובעת, לרבות בעניין עלותו של סימבה או עלות הכלב החדש שנרכש, וציינה כי התובעת אינה רשאית לתבוע את נזקי בתה.

לסיכום טענה הנתבעת 1 כי לא התרשלה בשמירה על סימבה, אך אם תיקבע אחריותה, יש לחייב את הנתבעת 2, חברת הביטוח שלה.

1. הנתבעת 2, חברת הביטוח כלל, הצטרפה בכתב ההגנה מטעמה לטענות הנתבעת 1 הנוגעות לאי התרשלותה כמו גם ביחס לנזק שנגרם לה.

הנתבעת 2 טענה כי בכל מקרה פוליסת הביטוח שרכשה הנתבעת 1 אינה כוללת ביטוח אחריות מקצועית, ועל כן אין לנתבעת 1 כיסוי ביטוחי.

1. ביום 22.8.21 התקיים דיון בו נשמעו הצדדים, ובמסגרתו חזרו על טענותיהם והתייחסו לטענות הצדדים שכנגד.

דיון והכרעה

1. כאמור, השאלה הראשונה הנדרשת להכרעה היא שאלת אחריותה של הנתבעת 1 לנזקי התובעת, שנגרמו לה כתוצאה ממותו של הכלב סימבה שנמסר לטיפולה במספרת הכלבים שבבעלותה.
2. למעשה, העובדות הנוגעות לשאלה זו אינן במחלוקת של ממש, והנתבעת 1 אף צרפה סרטון ממצלמת אבטחה המתעד את התרחשות האירוע, ובו ניתן לראות, שכפי שהעידה וכפי שנטען בכתב ההגנה מטעמה, הנתבעת 1 יצאה עם סימבה מהמספרה כשהוא קשור ברצועה, ואוחזת במכשיר טלפון בידה. בשלב מסוים, יצאה גברת פלונית מרכב שחנה ליד המדרכה, וסימבה התקרב אליה, עד שבשלב מסוים התנתק מהרצועה וברח לכביש. את אירוע הדריסה לא רואים ממש, אך ניתן לראות את הנתבעת 1 רצה לכיוון הכביש ואוספת את סימבה.

אכן, מדובר בארוע מצער מאוד, שארע בעת שסימבה היה תחת השגחתה של הנתבעת 1, ובמובן זה האחריות לשמירה על שלומו מוטלת בעיקרה על הנתבעת 1.

1. עם זאת, יש ליתן משקל מסוים לעובדה כי הנתבעת 1 נאלצה, בשל מגבלות הקורונה, לצאת מהמספרה ולמסור את סימבה לבתה של התובעת, אך זו לא הייתה במקום. כפי שעולה מהתכתובות שהציגה הנתבעת 1 עם בתה של התובעת (שצורפו לכתב ההגנה), האחרונה הייתה אמורה להמתין לה מחוץ למספרה, כפי שתיאמו השתיים, אך בתה של התובעת התעכבה מסיבה כלשהי.

בנסיבות אלו אני סבור כי יש לייחס לנתבעת 1 את האחריות לאירוע, אך כן יש לייחס לתובעת אשם תורם מסוים, שאני מעמידו על שיעור של 20%.

1. בשולי הדברים אציין כי ביחס לשאלת האחריות יש ליתן משקל מסוים לשיחה בין הצדדים לאחר האירוע המצער, וכפי שעולה משיח זה, הנתבעת 1 הכירה באחריותה לאירוע, ולו במידה מסויימת.

עם זאת, לא נתתי משקל רב לעובדה זו, והכרעתי בשאלת האחריות מבוססת בעיקרה על העובדות שאינן במחלוקת, כפי שהן באות לידי ביטוי גם בסרטון המתעד את האירוע.

גובה הנזק

1. התובעת העמידה את תביעתה על סך של 30,000 ₪, וטענה כי סכום זה מורכב מעלות רכישת כלב חדש ועוגמת הנפש שנגרמה לה ולבתה.

התובעת טענה בעדותה כי הכלב החדש נרכש תמורת 13,000 ₪, כי יש לה זכרון דברים המאשר זאת, וכי סימבה נרכש בעבר תמורת 11,000 ₪ כמתנת בר מצווה לבתה ליאן.

אך כפי שטענו הנתבעות, התובעת לא הציגה כל אסמכתא לעלות הכלב החדש שנרכש, ואף שנתתי אמון בעדותה כי כלב כזה נרכש, הרי שלא הוצגה קבלה המעידה על מחירו.

1. לטענת התובעת מדובר לכאורה בכלב מסוג "פומרניאן", אך הנתבעות שתיהן הצביעו על העובדה כי בניגוד לכלבים גזעיים הנושאים עימם תעודות יוחסין, הכלב שרכשה התובעת הוא ככל הנראה כלב מעורב שמחירו זול בהרבה.
2. בהקשר זה יצוין כי הנתבעת 1 העידה בעצמה בסוף חקירתה הנגדית כי עלות כלב לא גזעי נעה בין 10,000-13,000 ₪ (ע' 4, ש' 3), וגם במסגרת התכתובות בין התובעת לנתבעת 1 לאחר האירוע וטרם הגשת התביעה, כתבה התובעת לנתבעת 1 כי מצאה כלב שעלותו 10,000 ₪.

לאחר הדיון אפשרתי לתובעת להציג אסמכתא לעלותו של הכלב החדש, אך זו לא הוגשה לבית המשפט.

1. בנסיבות אלו, לנוכח עדותה של הנתבעת 1 לעניין עלותו של כלב "לא גזעי", ולנוכח עדותה של התובעת 1 בעניין עלות רכישתו של סימבה (11,000 ₪), ובהיעדר אסמכתא לעלות רכישת הכלב החדש, אני מעמיד את גובה הנזק הישיר שנגרם לתובעת על סך של 11,000 ₪.
2. לעניין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת ולבתה, הרי שבצדק טענו הנתבעות כי בתה של התובעת אינה צד להליך כאן, ועל כן אין מקום לפסיקת פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לבת. באשר לעוגמת הנפש שנגרמה לתובעת הרי שבנסיבותיו של ארוע מצער זה אני מעמידו על סך של 1,200 ₪.

שאלת הכיסוי הביטוחי

1. בשאלה זו המחלוקת היא בין שתי הנתבעות. הנתבעת 1 טענה כי רכשה, באמצעות סוכן הביטוח שלה, פוליסת ביטוח המספקת לה ביטוח אחריות כלפי צד שלישי, עד לגובה של 500,000 ₪, בכפוף להשתתפות עצמית בשיעור של 4,000 ₪.

הנתבעת 2 צרפה לכתב הגנתה את פוליסת הביטוח המלאה, וטענה כי הנזק הנטען אינו מכוסה בפוליסת הביטוח, שכן כפי שעולה מסעיפים 47.3.2 ו-47.5.1 לפוליסת הביטוח, אין כיסוי לנזק הנובע מאחריותה המקצועית של הנתבעת 1 ולנזק לרכוש הנמצא בשליטתה של הנתבעת 1, המבוטחת (בהתאמה).

1. לכאורה, הארוע עצמו יכול להיכנס תחת הכותרת של "אחריות כלפי צד שלישי" (ואז יש כיסוי ביטוחי) וכן תחת הכותרת של "אחריות מקצועית" או "נזק לרכוש" (ואז אין כיסוי ביטוחי), ודווקא על רקע זה מצאתי לנכון משקל של ממש לנ/1, המתעד את התכתבותה של הנתבעת 1 עם סוכן הביטוח שלה, ממנה עולה כי לאחר שדיווחה לו על האירוע כתב לה: "היי מצטער לשמוע כבר אשלח לך את הכיסוי המתייחס למקרה המתואר", ואזי צרף תמונה של סעיפי הפוליסה עליהם מסתמכת הנתבעת 1 בכתב הגנתה (קרי, אחריות כלפי צד שלישי). בהמשך גם התכתבו השניים אודות רכיב ההשתתפות העצמית בסך 4,000 ₪ במקרה של תביעה כזו.
2. לאחר סיום הדיון השלימו הנתבעות 1 ו-2 את טיעוניהן בעניין הכיסוי הביטוחי, כשהנתבעת 1 חוזרת על טענותיה, ובין היתר מפנה להודעת הטקסט של סוכן הביטוח שלה. הנתבעת 2 הגישה ביום 30.9.21 את התייחסותה לטענות הנתבעת 1, והציגה בתגובתה טענות עובדתיות לכאורה מטעמו של סוכן הביטוח, מר אילן וקרט שמו.

אכן, סדרי הדין בבית המשפט לתביעות קטנות הינם גמישים ובית המשפט אף אינו כפוף לדיני הראיות (ר' סעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984), אך בנסיבות כאן, אין מקום לקבל את טענות הנתבעת 2, ולקבל כראיה עדות מפי השמועה שהועלתה בכתב בית דין לאחר סיום הדיון.

עולה, כי לשיטת סוכן הביטוח של הנתבעת 1, שפעל בשמה של הנתבעת 2, קיים כיסוי ביטוחי במקרה זה, ולטענות הנתבעת 1 בנדון היה על מה להסתמך.

על כן, כפי שטענה הנתבעת 1, עולה כי היה לה כיסוי ביטוחי לאירוע המצער, וכי עליה לשאת אך בשיעור ההשתתפות העצמית בסך 4,000 ₪.

סיכומו של דבר

1. קבעתי כי גובה הנזק הישיר שנגרם לתובעת הינו בסך של 11,000 ₪, ובניכוי אשם תורם בשיעור של 20%, יש להעמידו על סכום של 8,800 ₪.

לסכום זה יש להוסיף 1,200 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובעת, וכן 500 ₪ בגין הוצאות משפט.

1. בסך הכל, על הנתבעות באמצעות הנתבעת 2 לשלם לתובעת סך של 10,500 ₪ שישולמו בתוך 30 יום.

לנוכח סעיף ההשתתפות העצמית, על הנתבעת 1 לשלם לנתבעת 2 סכום בסך של 4,000 ₪ שישולמו אף הם בתוך 30 יום.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ד' חשוון תשפ"ב, 10 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.