1. תביעה זו עניינה נזקים שנגרמו לכלי רכב בתאונת דרכים שארעה ביום 8.12.19 בתל אביב.
2. כפי שנטען על ידי הצדדים בדיון – בשאלת האחריות גובשה הסכמה ולפיה יישא הנתבע ב-85% מהאחריות לתאונה ולפיכך ישלמו הנתבעים לתובע (בכפוף למה שייקבע להלן) סך 12,696 ₪, בצירוף אגרת בית המשפט כפי ששולמה (377 ₪) ושכ"ט עו"ד בסך 2,228 ₪.
3. המחלוקת נותרה בין הנתבעים לבין עצמם (ובהתאם – בין הנתבע 1 / המודיע לנתבעת 2 / הצד השלישי) בשאלת הכיסוי הביטוחי.
4. יוזכר – הנתבעת 2 (להלן: הראל) טוענת כי מי שנהג ברכב הנתבעים הוא בנו של הנתבע 1 וכי לנהג לא היה רשיון בר תוקף בישראל באותה עת ועל כן הוא נעדר כיסוי ביטוחי.
5. הנתבע 1 לא כופר בשאלת זהותו של הנהג ברכב אולם לעמדתו אין לשלול מבנו כיסוי ביטוחי.
6. אין מחלוקת כי עובר למועד התאונה נערכה פניה מטעמו של הנתבע למוקד הדיגיטלי של הראל, וכי נרכש כיסוי לנהג נוסף לרכב, למשך ארבעה ימים (עד 12.12.19). רכישת הביטוח היתה בשעה 8:39 בבוקר ביום התאונה, וזו התרחשה בשעה 23:00.
7. אין גם מחלוקת כי הנהג, מר מנחם מנדל דסה, אזרח ישראל, יצא את הארץ מספר פעמים בשנים שקדמו לתאונה (דו"ח כניסות ויציאות החל משנת 2011 הוגש לתיק וממנו עולה כי בשנתיים שקדמו לתאונה לא היה הנהג בארץ בין ספטמבר 2017 ואוגוסט 2018, בין ספטמבר 2018 ונובמבר 2018, ובין פברואר 2019 ונובמבר 2019).
8. הנתבע הגיש לבית המשפט אישור המלמד כי ביום 4.11.19 (מועד חזרתו הרלוונטית האחרונה לארץ) קיבל מעמד של "תושב חוזר".
9. אין גם מחלוקת כי במועד התאונה לא היה בידי הנהג רשיון נהיגה ישראלי תקף (שכן אם היה כזה הרי שהיה מוצג על ידי הנתבע 1 ונדמה כי לא היתה נותרת מחלוקת בשאלת הכיסוי הביטוחי) וכי כן היה בידו רשיון נהיגה זר תקף (שכן אם כזה לא היה בידיו – היתה הראל טוענת כך ונדמה כי גם במצב דברים זה לא היתה נותרת מחלוקת בשאלת העדרו של כיסוי ביטוחי).
10. המחלוקת בין הצדדים, לפיכך, היא בעיקרה שאלת פרשנות ת' 567א לתקנות התעבורה, תקנה שעניינה "רישיון נהיגה לתושב ישראל ששהה מחוץ לישראל", ותחולתה על נסיבות המקרה דנן. נוסח התקנה קובע כלהלן:

"תושב ישראל אשר שהה מחוץ לישראל במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות, בשנתיים שלפני יום כניסתו האחרונה לישראל, ובידו רישיון נהיגה זר בר-תוקף, יראו אותו כבעל רישיון נהיגה בר-תוקף בישראל, ברכב המתאים לדרגת רישיון הנהיגה הזר שלו, בתנאים האמורים בפסקאות (1) ו-(1א) שבתקנה 567(א), למשך שנה אחת מיום כניסתו האחרונה לישראל; לעניין תקנה זו, "כניסתו האחרונה לישראל" – שלפניה הוא שהה מחוץ לישראל תקופה של 14 ימים רצופים."

1. נהג רכב הנתבעים, על פי הנאמר בדיון, התגורר בארצות הברית ועובר למועד התאונה שב לארץ במטרה להשתקע בה ולמלא אחר חובותיו כאזרח. בהקשר זה, הצדק עם ב"כ הנתבע בטענתו כי ‏"תקנה 567א עניינה בסוג מיוחד של מקרים. היא חלה על מי שהגיע לישראל מתוך מטרה להפוך את ישראל למרכז חייו ולהשתקע בה, וכפי שנאמר על ידי בית משפט קמא, ניתן להסיק זאת גם מכותרתו של הסעיף "רשיון נהיגה לעולה ולתושב חוזר"." (בר"ע (מחוזי חיפה) 1003/06 אליהו חברה לבטוח בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (נבו 20.05.2007) – יוער כי באותו עניין מצא בית המשפט (כב' הש' י' עמית) כי מאחר שמדובר היה בהליך פלילי הרי שיש להעדיף פרשנות מקלה, וכן בפרשנות מיטיבה בהקשר הביטוחי, ומשנמצא כי ניתן להחיל על נסיבות המקרה את הוראות ת' 567 לתקנות התעבורה (שעניינה תוקפו של רשיון נהיגה זר למי שאינו תושב ישראל) נקבע כי יש לעשות כן. במקרה דנן אין מקום להורות כך, שכן הנהג ברכב הנתבעים היה תושב ישראל במועד התאונה).
2. אולם, תנאיה המפורשים של תקנה 567א לא מתקיימים ביחס לנהג – בשנתיים שקדמו לפני יום כניסתו האחרונה לישראל (4.11.19) לא נרשמה שהיה של שנה רצופה אחת לפחות (אחד-עשר חודשים בשנים 2017 ו-2018, חודשיים נוספים בסתיו 2018 ותשעה חודשים נוספים בשנת 2019) ולפיכך – אין בידי הנתבע להיאחז בהוראות תקנה זו על מנת לבקש לראות בנהג כמי שהיה בעל רשיון נהיגה בר-תוקף בישראל במועד התאונה.
3. אין בידי לקבל את פרשנותו של הנתבע ולהכשיר את מחדלו של הנהג ברכב הנתבעים – שתנאי תקנה 567א לא מתקיימים לגביו ושלא הקפיד לנהוג כשבידו רשיון ישראלי בר-תוקף. החובה האישית לנהוג עם רישיון נהיגה תקף מוטלת בראש ובראשונה, על הנוהג (ור', למשל, ת"א (מחוזי י-ם) 3498-09 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (נבו 27.01.2015).
4. מכאן, כי במועד התאונה לא ניתן לקבוע שבידי הנהג היה בפועל רשיון נהיגה בר-תוקף בישראל (ישראלי, או זר שמתקיימים לגביו התנאים האמורים) ומשכך – לא מתקיימים תנאי הפוליסה ואין לחייב את הראל לשפות את המבוטח בגין נזקי התאונה.
5. אני קובע לפיכך כי דין התביעה נגד הנתבעת 2, ודין ההודעה לצד השלישי, להדחות. בנסיבות, וכאשר שוכנעתי כי טעותם ושל הנהג היתה בתום לב, אין צו להוצאות.
6. אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע את הסכומים הנזכרים לעיל בהתאם להסכמה הדיונית.

למען הסר ספק, ניתן בזאת פטור ממחצית שניה של האגרה.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ט ניסן תשפ"ב, 20 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.