1. לפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בתל אביב – יפו (כב' השופט אודי הקר) מיום 28.1.21 בת"ט 25482-04-19 לפיו התקבלה ברובה תביעת התובעת – המשיבה נגד המערערים – נתבעים 1 ו – 2.

אציין כי למרות שהמערערים ציינו בפתח הערעור כי הם מערערים גם על "החלטות הבינים אשר ניתנו בתיק ולרבות ההחלטה מיום 02/06/2019", הטענות בערעור גופו מתייחסות רק לפסה"ד שניתן ביום 28.1.21.

כנו כן לא מצאתי כי הוגשה בקשה להוספת ראיות בערעור למרות שצוין בערעור כי מוגשת בקשה כזו עם הגשת כתב הערעור.

2. ההליך נפתח כתביעה שטרית שהגישה התובעת – המשיבה נגד נתבעת 1 – המערערת 1 על סך 232,000 ₪.

לאחר שהוגשה התנגדות לביצוע שטר מטעם נתבעת 1, הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה כך שסכום התביעה יוגדל ויוספו שני נתבעים: נתבע 2 - מערער 2 ונתבע 3.

בהחלטה מיום 2.6.19 בימ"ש קמא נעתר לבקשה.

3. בכתב התביעה טענה התובעת כי ביום 2.8.17 הזמינה מנתבע 2 רכב חדש מסוג ב.מ.וו דגם E530 שנת ייצור 2017 תמורת 353,000 ₪ באמצעות בעלה – אלי מלול (להלן גם: "מלול"). כתב ההזמנה צורף כנספח א' לכתב התביעה.

נטען כי במעמד החתימה על ההסכם שולם לנתבע 2 סך של 10,000 ₪ במזומן.

לבקשת מלול, על מנת להבטיח את הכספים של התשלום השני (לפי טופס ההזמנה – סעיף 8 – סך של 173,00 ₪) , מסר לו נתבע 2 שיק בחתימת נתבעת 1 על סך 179,000 ₪ כבטחון.

בסעיף 9 לכתב ההזמנה נרשם: "המועד המשוער לאספקת המכונית לרוכש הוא בתוך כ- 60 ימי עסקים, ממועד חתימת הסכם זה והעברת התשלום בגין רכישת הרכב בחול,. היה והמכונית לא תימסר לרוכש כמתואר בסעיף 8 דלעיל בתוך 150 ימי עסקים מיום התשלום על הסכם זה יהא הרוכש רשאי לבטל העסקה והיועץ מתחייב להשיב לו את מלוא הכספים ששולמו על ידו". בנוסף נטען כי נקבע שאיחור במסירה מעבר למועד הנ"ל יזכה את התובעת בפיצוי מוסכם בסך של 3,000 ₪ עבור כל שבוע איחור.

להלן יכונה: "ההסכם הראשון".

נטען כי ביום 15.8.17 ביצעה התובעת העברה של 181,000 ₪ לחשבון בנק בקנדה לאחר שנתבע 2 ביקש ממלול להעביר מתוך התמורה סך של 181,000 ₪.

לקראת אמצע חודש אוקטובר 2017 הציע הנתבע 2 למלול לדחות את מועד קבלת הרכב, כך שברישיון הרכב יהיה רשום שמועד עלייתו לכביש יהיה בשנת 2018 ולא בשנת 2017. מלול הסכים להצעה וסוכם כי מועד אספקת הרכב יעודכן ליום 10.1.18.

ביום 10.1.18 הודיע הנתבע 2 למלול כי מסירת הרכב תתאחר במספר ימים. עוד סוכם, כי לאור טענת מלול שבינתיים התובעת מכרה את רכבה, תופחת מהמחיר הסופי של העסקה עלות שכירת רכב חלופי .

כעבור מספר ימים פנה נתבע 2 למלול וביקש כי זה יקדים תשלום בסך של 100,000 ש"ח מתוך יתרת התמורה, אותו ישלם ישירות לעמיל המכס - עופר אטדגי. זאת, על מנת לזרז את שחרור הרכב מהמכס לכשיגיע לנמל אשדוד. בהתאם, ביום 14.1.18 העבירה התובעת למר אטדגי סך של 100,000 ש"ח.

נתבע 2 סיפק למלול תירוצים שונים בדבר עיכוב באספקת הרכב ומשלא סופק הרכב גם ביום 14.2.18, בשיחת טלפון ביום 14.2.18 בין נתבע 2 למלול, לה צורף גם נתבע 3 (להלן גם: "עמר") שהציג עצמו כבעלים של החברה בקנדה שרכשה את הרכב וכשותף של נתבע 2, התחייב לספק את הרכב תוך ימים ספורים. הרכב לא סופק.

ביום 12.4.18 נתבע 2 ומלול הגיעו להסכמה לפיה יינתן לתובעת פיצוי בסך של 53,000 ₪, מסירת הרכב תהיה עד ליום 30.4.18 וככל שהרכב לא יסופק עד למועד זה, ישולם לתובעת פיצוי מוסכם נוסף בסך של 10,000 ₪.

כן הוחלף השיק שניתן למלול שעמד על 179,000 ₪ לשיק חתום ע"י נתבעת 1 בסך של 232,000 ₪ המגלם תוספת פיצוי שאינו מותנה במועד אספקת הרכב.

להלן יכונה: "ההסכם השני".

לאחר שהרכב לא סופק, ביום 7.5.18 נפגשו מלול, נתבע 2 ונתבע 3 והוסכם כי יינתן למלול פיצוי בסך 9,000 ₪ שיתווסף לפיצוי המוסכם שניתן בהסכם מיום 12.4.18 ומועד אספקת הרכב יעודכן ליום 22.5.18.

כן הוסכם כי ככל שהרכב לא יימסר במועד זה, מלול יהא זכאי לבטל את העסקה ולקבל כספו חזרה תוך 10 ימים לרבות פיצויים מוסכמים וכפוף לחתימה על הסכם לביטול עסקה.

להלן יכונה: "ההסכם השלישי"

נטען כי לאחר שהרכב לא סופק, הצדדים חתמו על הסכם לביטול עסקה לפיו התחייב נתבע 2 להחזיר לתובעת סך של 232,000 ₪ תוך 7 ימים.

להלן יכונה: "הסכם הביטול".

משך מספר חודשים שילם נתבע 2 למלול סכומים שונים בסך כולל של 41,000 ₪ (כולל החזר המקדמה ששולמה בעת החתימה על ההסכם הראשון).

נתבע 2 מסר למלול שיק אחר בסך 232,000 ₪ בחתימת נתבעת 1 על מנת שלא תחסם האפשרות לפרוע את השיק ניתן ביום 12.4.18. זה השיק שהוגש לביצוע.

עמיל המכס השיב למלול את מלוא התשלום בהתאם לדרישתו.

עוד נטען כי לקראת חודש ינואר 2019, פנה נתבע 2 אל מלול בהצעה נוספת להזמנת רכב במסגרתה התחייבו נתבעים 2 ו-3 להעביר למלול שטר מטען שיוכיח את דבר משלוח הרכב תוך 30 ימים מחתימה על ההסכם וככל שלא יסופק שטר המטען במועד הם ישלמו פיצוי בסך 40,000 ₪ בנוסף להחזר השיק בסך 232,000 ₪.

נטען כי שטר המטען לא נשלח למלול, הרכב לא סופק והסכומים לא הוחזרו.

לטענת התובעת היא אוחזת בשטר כנגד ערך ועומדות לה החזקות הקבועות בפקודת השטרות (נוסח חדש). הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם כלפיה וכלפי מלול וניהלו מו"מ בחוסר תו"ל.

הסעדים המבוקשים: מבוקש לדחות את התנגדות נתבעת 1 ולחייב אותה לפרוע את השיק בסך 232,000 ₪ ואת החוב בהתאם לתיק ההוצל"פ. לחייב את נתבעת 2 ונתבע 3 לשלם את החוב יחד עם נתבעת 1.

לחייב את נתבעים 2 ו -3 לשלם לתובעת יחד ולחוד פיצוי מוסכם בסך 40,000 ₪ ופיצוי בגין עגמת נפש בסך 8,000 ₪.

סה"כ – 280,000 ₪.

4. נתבעת 1 הגישה כתב הגנה. טענה כי לא קיבלה מהתובעת דבר ואינה צד לעסקת המכר. חטאה היחיד הוא עצם קיומו של חשבון בנק משותף עם נתבע 2.

השיק ניתן כשטר בטחון חלופי לשטרות בטחון מוקדמים יותר שמועד פרעונם חלף, גם הם להבטחת העסקה. לאחר שבוצעו תשלומים בסך של 141,000 ₪ על התובעת היה להשיב את השטר לידיה ולדרוש שטר אחר בגין יתרת הכספים ככל ונותרו מנתבע 3.

היא אינה חייבת מאום לתובעת ואת יתרת הכספים בסך של 91,000 ₪ מי שחייב הוא נתבע 3.

לא השתכללו התנאים להעמדת השטר לפירעון ולטענתה יש כישלון תמורה מלא.

מדובר בצדדים קרובים ולכן היא יכולה לטעון טענות הקשורות לעסקת היסוד בעטיה נמסר השטר.

נטען כי התובעת פעלה בחוסר תום לב.

נתבע 2 טען בכתב ההגנה כי שימש כיועץ ומתווך בלבד. מלול הזמין את הרכב מחברה קנדית וביקש לרשום את העסקה על שם התובעת. השיק נמסר למלול כבטחון בלבד שבוע לאחר חתימת ההסכם הראשון.

עלות הרכב הועברה לחברה הקנדית אשר לנתבע אין כל החזקות בה והיא הייתה אמורה לספק את הרכב. החברה הקנדית היא בבעלות נתבע 3 והוא זה שאמור היה לדאוג לשילוח הרכב לישראל. נתבע 2 לא הבטיח כל פיצוי לתובעת.

השיק שהוחלף במסגרת ההסכם השני נמסר למלול בשל לחץ בלתי פוסק תוך איומים לפגוע בשמו הטוב.

במועד החתימה על ההסכם השלישי העביר נתבע 3 לחשבון התובעת או לחשבון מלול סך של 9,000 ₪ כפיצוי.

נטען כי הצדדים היו מודעים לכך שכספי התובעת אינם בידי נתבע 2 אלא בידי החברה הקנדית וכי ההתחייבות להחזר הכספים הייתה של נתבע 3.

בהתאם להסכם ביטול העסקה מתוך כלל הכספים שיוחזרו לתובעת – 232,000 ₪ - הושבו לתובעת למעלה מ- 141,000 ₪ באמצעות עמיל המכס ו – 9,000 ₪ העביר נתבע 3 ויש להפחית סכומים אלה מסכום התביעה.

הודגש כי נתבע 2 העביר סך של 41,000 ₪ מכיסו לתובעת כפועל יוצא מלחצים בלתי פוסקים וחשש שהבנק למשכנתאות יסרב לתת לו משכנתא ככל שיופקד השיק לבטחון.

שיק הביטחון הוחלף בפעם השנייה רק בשל לחץ מצידו של מלול.

ההסכם מינואר 2019 לא נכנס לתוקף הואיל ונתבע 3 סירב לחתום עליו.

נטען כי התובעת קיבלה סך של 150,000 ₪ לחזקתה ואת היתרה הסכימה לקבל מהחברה הקנדית בבעלות נתבע 3.

ביום 26.7.19 ניתן פס"ד בהעדר הגנה נגד נתבע 3.

5. בישיבת הוכחות שהתקיימה ביום 7.6.20 נחקרו בחקירה נגדית (וחלקם גם בחקירה חוזרת) אלי מלול, עופר אטדגי, נתבעת 1 ונתבע 2.

לאחר שהוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים, ביום 28.1.21 ניתן פסה"ד.

6. פסק דינו של בימ"ש קמא מיום 28.1.21:

א. בימ"ש קמא דחה את טענת נתבע 2 כי שימש רק כ"יועץ" וכי אינו אחראי להשבת הסכומים ששילמה התובעת בעסקה או לתשלום הסכומים הנוספים הנתבעים מכוח ההסכמים המאוחרים.

נקבע כי נתבע 2 אחראי באופן אישי לשלם הסכומים לתובעת הן מכוח ההסכם הראשון, הן מכוח ההסכמים המאוחרים והן לאור הודאותיו והתחייבויותיו בתמלילי השיחות.

ב. הסכם הביטול שנחתם בין הצדדים ביום 4.6.18 בו התחייב נתבע 2 לשלם לתובעת סך כולל של 232,000 ₪ (סכום שיק הביטחון), שנחתם מתוך גמירות דעת, מחייב את הצדדים ויש לו תוקף מחייב. הסכם הביטול מקים לתובעת זכות לקבלת סך של 232,000 ש"ח. צוין כי נתבע 2 אף מסר למלול שיק חלופי (השיק השלישי) על סכום זה.

ג. בימ"ש קמא לא קיבל את טענת נתבע 2 שסך של 41,000 ₪ ששילם לתובעת שולם כחלק מהסכום שהתחייב לשלם (232,000 ₪) וכחלק מסכום ההשבה.

נקבע כי עיון בראיות מלמד כי יש לקבל את גרסת התובעת והסכום ששילם הנתבע לא שולם כחלק מהתחייבותו לשלם את הסך של 232,000 ₪ אלא בנוסף לסכום זה.

ד. צוין כי סכום הפיצוי הכולל אותו הסכימו הנתבעים אמנם נחזה להיות גבוה מאוד ביחס לסכום ההשבה, אולם כך הוסכם בין הצדדים בשורה של הסכמים ושיחות.

התחייבות הנתבעים לשלם את הפיצוי ניתנה מתוך גמירות דעת ובשעה שהצדדים היו מודעים לכל העובדות והנתונים הנדרשים.

ה. בימ"ש קמא לא מצא כי עמידת התובעת על זכותה עפ"י ההסכמים מהווה התנהלות חסרת תום לב ודווקא התנהלות הנתבעים מעלה תהיות, שעה שדחו את התובעת שוב ושוב בניסיון "למשוך" זמן.

ו. טענת הנתבע שהסך של 41,000 ש"ח ששילם לתובעת שולם כחלק מהסכום שהתחייב לשלם (232,000 ש"ח) וכחלק מסכום ההשבה, אינה מתיישבת עם טענתו, כי הוא כלל אינו אחראי לתשלום וכי אינו מחויב בתשלום הסך של 232,000 ₪.

ז. נדחתה טענת הנתבע כי מסר לידי התובעת את השיק והתחייב לשלם פיצוי בשל כפייה ומתוך לחץ פסול שהפעיל עליו מר מלול.

ח. נדחתה טענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי נוסף בסך 40,000 ₪ מכוח הסכם לפיו התחייבו הנתבע ומר עמר לספק לתובעת רכב חדש מסוג ב.מ.וו שנת ייצור 2019.

בימ"ש קמא לא קיבל את טענת נתבע 2 כי יש להפחית מסכום התביעה סך של 100,000 ₪ שהעבירה התובעת למר אטדגי וכן את טענתו כי לא הוסכם על תשלום פיצוי, אלא אך בדרך של הפחתה ממחיר הרכב לכשיימסר.

ט. לאור האמור לעיל, בימ"ש קמא קיבל את התביעה נגד הנתבע ברובה וחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את מלוא סכום השיק בסך של 232,000 ₪.

י. בנוגע לעילת התביעה השטרית נגד הנתבעת:

אין מחלוקת כי הנתבעת משכה את השיקים (שהוחלפו) ונמסרו לתובעת כ"שיק בטחון" להבטחת ביצוע העסקה.

בימ"ש קמא לא מצא כי לנתבעת טענות הגנה טובות נגד תביעתה של התובעת בעילתה השטרית.

טענת הנתבעת לפיה משתוקן כתב התביעה זנחה התובעת את עילת התביעה השטרית, נדחתה.

בימ"ש קמא קיבל את התביעה נגד הנתבעת בגובה סכום השיק – 232,000 ₪.

י"א. בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני (עגמת נפש):

נקבע כי התנהגותם הנתבעים כלפי התובעת ומר מלול, בהחלט מעלה תהיות בדבר תום ליבם ובדבר נכונות המצגים שהציגו בפניהם. עם זאת, לאור העובדה שסכום התביעה (232,000 ש"ח) כבר כולל בתוכו פיצוי מוסכם בסך של 53,000 ש"ח, ולאור העובדה שהנתבע כבר שילם לתובעת ולמר מלול סך של 41,000 ש"ח (31,000 ש"ח מתוכם כפיצוי נוסף) ולאור היחס שבין סכום הפיצוי הכולל לסכום ההשבה (191,000 ש"ח), בימ"ש קמא מצא כי הסכומים האמורים כבר כוללים פיצוי גם בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת ולא מצא לקבוע פיצוי נוסף בשל כך.

כן מצא לתת משקל לכך בפסיקת הוצאות ההליך. נקבע כי הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט בסך 3,007 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

7. תמצית טענות המערערים בבקשת רשות הערעור:

א. בימ"ש קמא טעה עת קיבל את התובענה וחייב את הנתבעים לשלם למשיבה סך של 232,000 ₪ בתוספת הוצאות וזאת לאחר שהמשיבה כבר קיבלה לידה סך של 44,000 ₪.

מסקנת בימ"ש קמא לפיה התשלומים בסך של 44,000 ₪ שקיבל מלול הינם בין היתר בגין התשלום שביצע לידי המערער בסך של 10,000 ₪ ואינם כלולים בשיק על סך 232,000 ₪ אינה מתיישבת עם האמור בהסכם השני או ההסכם השלישי או הסכם הביטול.

ב. בימ"ש קמא טעה כאשר דחה את טענותיהם לכפיה אסורה שהפעיל מלול על המערער וכך הצליח להוציא ממנו סכומי כסף והתחייבויות.

ג. פסה"ד מביא לתוצאה מעוותת לפיה כאשר המשיבה שילמה סך של 189,000 ₪ בלבד ובהפחתת סכומים שקיבלה לידה בסך של 44,000 ₪, תזכה עפ"י פסה"ד לקבל מהמערערים סך של 232,000 ₪ בתוספת הוצאות. כלומר, המערערים חויבו לשלם למשיבה ריבית נשך בגובה של 46%. לחלופין פיצוי "מוסכם" בסך של 87,000 ₪ בגין הפרת הסכם על פיו שילמה המשיבה סך של 189,000 ₪ בלבד. המערער קיבל סך של 10,000 ₪ בלבד (אותם השיב למשיבה) והמערערת לא קיבלה דבר לידיה.

הודגש כי המשיבה נמנעה מלצרף לכתב התביעה את החברה הקנדית אשר קיבלה את הכספים לידה והמשיבה לא נקטה בכל הליך נגד מר עמר למיצוי פסה"ד שניתן בהעדר הגנה על מלוא סכום התובענה.

נטען כי תוצאה מעוותת זו על פיה נדרשים המערערים להשיב למשיבה כספים בתוספת ריבית נשך רצחנית, אשר לא התקבלו כלל לידיהם ולא הפיקו מהם כל רווח כלכלי עומדת בניגוד לכללי דיני היושר.

ד. דווקא בהיותו של המערער מתווך ביבוא אישי, במסגרת תפקידו עליו לבצע פעולות תיווך ואין מדובר בפעולות שמחריגות את הגדרת המערער כמתווך.

ה. בימ"ש קמא שגה במסקנה כי הנתבעים התחייבו לשלם למשיבה פיצוי בסך של 3,000 ₪ לכל שבוע איחור במסגרת ההסכם השני שכן הנתבעים התחייבו להפחית ממחיר הרכב סך של 3,000 ₪ ולא לשלם פיצוי מכיסם.

ו. בימ"ש קמא שגה בקביעה כי התחייבות הנתבעים לשלם את הפיצוי ניתנה מתוך גמירות דעת. מלול הפעיל לחצים אדירים וכפה על המערערים לפעול בניגוד לכל הגיון מסחרי או כלכלי.

8. בתשובה לבקשת רשות ערעור נטען כי במסגרת הערעור המערערים תוקפים קביעות עובדתיות וחוזרים על טענות שנדחו באופן מנומק, תוך הוצאת דברים מהקשרם. פסה"ד של בימ"ש קמא מנומק ומנתח ביסודיות את טענות הצדדים. המערערים מתייחסים לטענות השונות שהעלו המערערים ומפנים לקביעות ולנימוקי פסק הדין וטוענים בין היתר כי המערערים אינם מסבירים בערעור מדוע מדובר בסכומים ששולמו על חשבון החוב ולא כפי שפסק בימ"ש כפיצויים שהוסכם עליהם בין הצדדים בגמירות דעת.

טענות המערערים ביחס ל"כללי דיני היושר" והוראות קוגנטיות של חוקים, מהוות הרחבת חזית הואיל ולא עלו בהליך הקודם והן גם לא מוסברות וגם לגופו שלעניין דינן להידחות.

בימ"ש קמא קבע ביקר את התנהלות המערערים ועמד על הנסיבות בהן שולמו הפיצויים. נקבע כממצא עובדתי שהתחייבות הנתבעים לשלם את פיצוי ניתנה מתוך גמירות דעת. המערערים לא הצביעו על נסיבות המצדיקות התערבות בממצאים עובדתיים במקרים חריגים. נטען כי בפסה"ד אין קביעה שהמערערים לא קיבלו את התשלום לידיהם וכי המערערים לא ערערו על פסה"ד ככל הנוגע לעילה השטרית.

9. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, ושמעתי את השלמת טיעוניהם בע"פ, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן:

א. אין מקום לקבל את טענת המערער לפיה בימ"ש קמא שגה עת הסיק כי הפעולות שמנויות בסעיף 58 לפסה"ד מחריגות את הגדרת המערער כמתווך.

בסעיף 58 לפסה"ד נקבע: "בסעיף 4 להסכם הראשון התחייב הנתבע לבצע "את כל הפעולות הכרוכות ברכישת המכונית עבור הרוכש [התובעת ומר מלול] וקבלתה בישראל, כשהיא בבעלות הרוכש ורשומה ככזו, וכשהיא מוכנה לנהיגה בישראל וקבלתה בישראל עפ"י חוקי מדינת ישראל. מבלי לפגוע בכלליות התחייבויותיו ידאג היועץ, בין היתר, לרכישת המכונית בקנדה, לבדיקת המסמכים המתקבלים מהחברה המוכרת אותה ולאישור תקינותם, למילוי טפסים, לבדיקות תאימות, לטיפול במשלוח המכונית לישראל, לטיפול בקליטתה בישראל – לרבות בתהליך שחרורה מהמכס ובכל סוגיות רישוי המכונית ועד להעמדתה לרשות הרוכש ומסירתה לידיו, בצירוף כל מסמכיה" (וראו גם סעיפים 5 ו- 6 להסכם). מכאן שתפקידו של הנתבע לא התמצה בתיווך או ייעוץ".

בימ"ש קמא קבע כי תפקידו של נתבע 2 לא התמצה ב"תיווך" ו"ייעוץ" וכי נתבע 2 נטל על עצמו אחריות מלאה כלפי התובעת וזאת ממספר נימוקים:

ההסכם הראשון שנחתם ביום 2.8.17 אינו תומך בטענת נתבע 2.

התנהגות הצדדים (ובפרט התנהגות נתבע 2) מעידה כי תפקידו לא התמצה ב"תיווך" ו"ייעוץ" וכי נטל על עצמו אחריות מלאה כלפי התובעת;

טענה זו של נתבע 2 מתעלמת מההסכמים המאוחרים שנחתמו בין הצדדים, להם תוקף עצמאי ומחייב, בהם נטל על עצמו הנתבע אחריות הן לאספקת הרכב, הן להשבת הסכומים ששילמה התובעת והן לתשלום סכומים נוספים;

לבסוף, למעלה מן הצורך, גם יתר הראיות בתיק (ובפרט ההקלטות והתמלילים שצירפה התובעת) מעידות כי נתבע 2 הכיר באחריותו כלפי התובעת.

בימ"ש קמא הגיע למסקנה דלעיל בהתבסס על מכלול נימוקים ולשון ההסכם הראשון הינו רק אחד מהם. גם ביחס להסכם הראשון, מלבד סעיף 4 להסכם, בימ"ש קמא ציין כי נכתבו בו דברים נוספים שתומכים במסקנה לפיה נתבע 2 לא היה רק יועץ ומתווך (ראה סעיפים 57, 59, 60 לפסה"ד).

בנסיבות אלה, אני מסכימה עם המסקנה אליה הגיע בימ"ש קמא בנוגע לאחריות נתבע 2 כלפי התובעת, ומלול ואין מקום להתערב בה.

ב. בימ"ש קמא דן בהרחבה בטענת נתבע 2 לפיה יש להפחית מהסכום של 232,000 ₪ סך של 41,000 ₪ ששילם למלול לאחר חתימת הסכם הביטול, החל מיום 10.7.18 והגיע למסקנה כי אין מקום לקבל טענה זו.

התובעת טענה כי סך של 10,000 ₪ מתוך סכום זה שולם כהשבת המקדמה ששילמה ויתרת הסכום (31,000 ₪) שולם לה בנוסף, מעבר לסכום עליו הסכימו הצדדים בהסכם הביטול כפיצוי על האיחור בהשבת הכספים עפ"י הסכם הביטול, כהפרשי הצמדה ועל מנת שתסכים שלא להגיש את שיק הביטחון לביצוע בלשכת ההוצל"פ.

גרסת התובעת התקבלה נוכח הראיות שעמדו בפני בימ"ש קמא, ונקבע שהסכום ששילם נתבע 2 לא שולם כחלק מהתחייבותו לשלם את הסך של 232,000 ₪ אלא בנוסף לסכום זה.

בימ"ש קמא הסתמך על תמלילי השיחות בין הצדדים - לדוגמא תמליל שיחה מיום 4.7.18. (סעיף 93 לפסה"ד), שיחה מיום 9.7.18 (סעיף 94 לפסה"ד); ההסכם מחודש ינואר 2019 (סעיפים 95 ו- 95 לפסה"ד).

עוד הוסיף בימ"ש קמא בסעיף 103 לפסה"ד:

"טענת הנתבע שהסך של 41,000 ש"ח ששילם לתובעת שולם כחלק מהסכום שהתחייב לשלם (232,000 ש"ח) וכחלק מסכום ההשבה, אינה מתיישבת עם טענתו, כי הוא כלל אינו אחראי לתשלום וכי אינו מחויב בתשלום הסך של 232,000 ש"ח. אם אינו מחויב בתשלום (לטענתו) והתשלום שביצע אינו מעיד על חובתו לשאת בתשלום, ממילא כששילם את הסך של 41,000 ש"ח, הוא לא שילם אותו לפירעון החוב או כחלק מחובתו לשלם את הסכום האמור (בו הוא כופר)".

מדובר בקביעה עובדתית. בימ"ש קמא בחן את הראיות והעדיף באופן ברור את גרסת התובעת בנוגע לסך של 41,000 ₪ ששולמו למלול על פני גרסת נתבע 2.

בימ"ש קמא נימק החלטתו והסביר מדוע דחה את טענת הנתבע והעדיף את גרסת התובעת.

בהודעת הערעור נטען כי מסקנת בימ"ש קמא אינה מתיישבת עם האמור בהסכם השני או השלישי או הסכם הביטול "שהרי בכולם כלולים כלל הכספים אשר שילם (ושלא שילם) מלול במסגרת השיקים בסך 232,000 ₪" והרי המסקנה של בימ"ש קמא מבוססת על כך שמדובר בסכום שהוא בנוסף לסכום של 232,000 ש"ח.

בסיכומו של דבר, לא מצאתי בערעור כל טעם המצדיק התערבות במסקנה זו.

ג. טענת המערערים לפיה פסה"ד מביא לתוצאה מעוותת דינה להידחות.

תניה בדבר פיצויים מוסכמים מחייבת את הצדדים להסכם ומבטאת את רצונם בעת כריתת ההסכם כי במקרה של הפרת ההסכם אחד הצדדים יפוצה כמוסכם ביניהם. 

              נטיית בתי המשפט היא לכבד תניות הקובעות פיצוי מוסכם נוכח עיקרון חופש החוזים ונוכח התכליות החיוביות של כלי הפיצוי המוסכם, זאת לצד הסיפא של סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות)  לפיה רשאי בימ"ש להפחית פיצוי מוסכם כאשר בפסיקה הודגש כי זאת יעשה במקרים  חריגים בלבד (ע"א 4630/04 קניונים נכסים ובניין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ (13.12.2006)).  

 בעניין זה יפים הדברים שנפסקו בפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר בע"א 10208/16 קרסו מוטורס בע"מ נ' Better Place Inc  (13.12.17) :

"נקודת המוצא היא כי בית המשפט ייטה לכבד את רצון הצדדים ולאכוף תניה של פיצויים מוסכמים ככתבה וכלשונה; זאת, נוכח עיקרון העל של חופש החוזים [דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד  682 (2011) (להלן: פרידמן וכהן)]. מטרתם של הפיצויים המוסכמים היא מתן פיצוי על נזק משוער שהצדדים לחוזה ראו בו תוצאה מסתברת, או לפחות אפשרית, של התנהגות המפר [גבריאלה שלו והודה אדר דיני חוזים – התרופות:  לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 488 (2009) (להלן: שלו ואדר)]. הנפגע לא נדרש להוכיח שנגרם לו נזק בשיעור העולה בקנה אחד עם סעיף הפיצויים המוסכמים, והוא אף לא נדרש להוכיח שנגרם לו נזק כלשהו...

לכלי של פיצוי מוסכם מספר השלכות חיוביות: הוא משקף את אומד דעת הצדדים במועד כריתת החוזה בדבר הפיצוי שיגיע להם בגין הפרתו; הוא יוצר ודאות יחסית לגבי תוצאותיה של הפרת החוזה; הוא חוסך משני הצדדים לחוזה את הוצאות ההתדיינות המשפטית; והוא יוצר תמריץ לשני הצדדים לקיים את החוזה. לפיכך נקבע לא אחת בפסיקה כי בתי המשפט ייטו לכבד את רצון הצדדים ולהורות, ככלל, על אכיפתה של תניית פיצויים מוסכמים ככתבה וכלשונה [פרידמן וכהן, עמ' 687-685; שלו ואדר, 491-486; עניין זאבי, פסקה 42(א)]". 

בענייננו, בימ"ש קמא היה ער לכך שסכום הפיצוי הכולל שהסכימו הנתבעים לשלם נחזה להיות גבוה מאוד ביחס לסכום ההשבה, אולם נקבע כי כך הוסכם בין הצדדים בשורת הסכמים ושיחות.

בימ"ש קמא לקח בחשבון בהקשר זה מספר עניינים:

• כבר בהסכם השני התחייבו הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי בסך של 3,000 ₪ בגין כל שבוע איחור. בנסיבות אלה הפיצוי עליו הוסכם בסופו של דבר אינו בלתי סביר ואף נמוך מסכום הפיצוי על ההסכם השני.

המערערים טוענים כי בימ"ש קמא טעה במסקנה לפיה הנתבעים התחייבו לשלם למשיבה פיצוי בסך 3,000 ₪ בגין כל שבוע איחור במסגרת ההסכם השני שכן הנתבעים התחייבו להפחית ממחיר הרכב סך של 3,000 ₪ ולא לשם פיצוי מכיסם.

בהסכם מיום 10.8.17 נרשם: "אספקת הרכב תיעשה תוך חודשיים מיום ההעברה. מותר לאחר עד שבועיים מיום האספקה. לאחר האיחור 3,000 ₪ פחות לכל שבוע".

מדובר על פיצוי מוסכם בסך של 3,000 ₪ אף אם תשלום הפיצוי הינו על דרך הפחתה.

• ההסכמה נעשתה לאחר שהנתבעים כשלו פעם אחר פעם לספק את הרכב כפי שהתחייבו ואף כשלו מלהשיב לתובעת את הסכומים ששילמה ואת הפיצוי המוסכם תוך בקשות חוזרות ונשנות למתן ארכה.
• התחייבות הנתבעים לשלם את הפיצוי ניתנה מתוך גמירות דעת. מדובר בפיצוי עליו הסכימו הצדדים לאחר שכבר התברר לנתבעים שההסכם לא יקוים ושעה שהיו מודעים לכל העובדות הנדרשות להם לצורך קבלת החלטה בעניין זה.

הנתבעים חזרו והתחייבו לשלם הפיצוי במספר הסכמים שונים ובמספר שיחות שונות וממילא אין המדובר במקרה בו ביהמ"ש מתבקש להתערב בגובה הפיצוי המוסכם עליו הסכימו הצדדים.

• למעלה מן הצורך צוין כי הנתבעים אף לא טענו (ולא ביקשו) כי ביהמ"ש יתערב ויפחית את גובה הפיצוי המוסכם.
• התערבות בימ"ש בגובה הפיצוי המוסכם נעשית במקרים חריגים בתנאי שהוכח שאין יחס סביר בין הנזק שניתן היה לצפות לבין גובה הפיצוי עליו הסכימו הצדדים. במקרה דנן אין שאלה בדבר ציפיית הצדדים הואיל והצדדים הסכימו לפיצוי לאחר שכבר התרחש האירוע והנתבעים אף לא טענו ולא הוכיחו מה הייתה ציפייתם בנוגע לגובה הנזק.

הקביעה של בימ"ש קמא לפי התחייבות הנתבעים ניתנה מתוך גמירות דעת גם היא בגדר הכרעה עובדתית. מדובר בקביעה שמעוגנת בחומר הראיות שעמד בפני בימ"ש קמא.

בימ"ש קמא נימק כדבעי מדוע אין מקום להתערב במקרה דנן בגובה הפיצוי המוסכם ונימוקיו מקובלים עלי.

בנסיבות אלה, אני סבורה כי התוצאה אליה הגיע בימ"ש קמא אינה גורמת עיוות דין לנתבעים ואין מקום להתערב בתוצאת פסה"ד.

ד. בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי טענת הכפייה לא הוכחה ברמה הנדרשת לשם ביטול הסכם עפ"י מבחני הפסיקה. לא מצאתי בערעור שלפני טעם המצדיק התערבות בקביעה זו.

ה. אני מסכימה עם מכלול הנימוקים שהובאו בפסה"ד של בימ"ש קמא ולא מצאתי טעם כלשהו המצדיק התערבות בפסה"ד נוכח טענות המערערים לשגיאות שנפלו בו.

פסה"ד מושתת על ממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית ששמעה עדים, בחנה את הראיות והכריעה במחלוקות העובדתיות בין הצדדים.

ערכאת ערעור מתערבת בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות אליהם הגיעה הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין בממצאי הערכאה הדיונית או כאשר מדובר בקביעות בלתי מבוססות או מופרכות על פניהן.

וראה לעניין זה: ע"א 8419/13 פלוני נ' עיריית ירושלים, פסקה 13 (9.3.15), ע"א 17/15 שגיא נ' מנהל רשות המסים, פסקה 10 (13.7.16), ע"א 918/15 פישמן רשתות בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פסקה 11 (28.7.16), ע"א 559/16 פרי יעקב שירותי ניהול בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 1, פסקה 10 (6.11.16) וע"א 7863/16 גורדו נ' ימין (19.7.18).

ענייננו אינו נכנס לגדר החריגים.

משכך, התוצאה היא כי דין הערעור להידחות.

10. לסיכום:

א. לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ב. המערערים יישאו בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪.

סכום זה יחולט מתוך העירבון ויועבר למשיבה באמצעות בא כוחה.

ג. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, א' חשוון תשפ"ב, 07 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.