1. הנאשמים, הורשעו על יסוד הודייתם בעובדות כתב אישום, אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 329 (א)(1)+29 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), והחזקת סכין שלא כדין עבירה לפי סעיפים 186 (א)+29 לחוק העונשין.

יוער כי נגד הנאשמים נפתחו תיקים פליליים נפרדים, ולבקשת המאשימה אוחד הדיון בהם בפני בית משפט זה.

2. עובדות כתב האישום המתוקן בתמצית

א. הנאשם 1, יליד 90' והנאשם 2, יליד 95', הם אחים. בין הנאשמים לבין ניזאר אבו שקרה יליד 80' (להלן: המתלונן), קיימת היכרות מוקדמת, ועובר ליום 9/3/21 שררו בין הנאשמים לבין המתלונן יחסים מתוחים.

ב. ביום 9/3/21 בשעה 20:55 או בסמוך לכך, הגיעו הנאשמים עם שניים נוספים שזהותם אינה ידועה למאשימה ברכב מסוג יונדאי (להלן: האחרים והרכב, בהתאמה), לאזור הסמוך לעסק "פיצה אלבלד" בשכונת מחאג'נה באום אל פאחם, שם שהה המתלונן, כשהנאשמים נושאים ומובילים שני חפצים הנחזים לאקדחים, וכן כלי נשק חדים (להלן: חנות הפיצה והכלים החדים, בהתאמה).

הנאשמים והאחרים הבחינו במתלונן, עצרו את הרכב בסמוך לחנות הפיצה ויצאו ממנו, כשכל אחד הנאשמים מחזיקי בחפץ הנחזה לאקדח ובכלים החדים וניגשו למתלונן; הנאשם 2 תקף את המתלונן והכה בראשו באמצעות החפץ שנחזה לאקדח. המתלונן ניסה להיאבק בנאשם 1, ובתגובה לכך אמר נאשם 2 לנאשם 1 "תירה בו"; בשלב זה דקרו הנאשמים את המתלונן באמצעות הכלים החדים שהחזיקו מספר רב של דקירות בפלג גופו העליון, ובין היתר בראשו, בצווארו, בבטנו, בגבו, במותנו, בכתפיו הימנית והשמאלית ובשתי הגפיים העליונות שלו, כאשר באותה עת בעטו האחרים במתלונן והכו אותו; הנאשמים והאחרים המשיכו בתקיפת המתלונן עד שהוא התמוטט ונפל ארצה. כל זאת עשו הנאשמים והאחרים בצוותא חדא, בכוונה להטיל במתלונן נכות או מום, או לגרום לו לחבלה חמורה.

לאחר מכן, נמלטו הנאשמים והאחרים לעבר הרכב ונסעו מהמקום לכיוון ראס אלהיש באום אל פחם.

ג. בעקבות המעשים המתוארים לעיל, נגרמו למתלונן חבלות חמורות, לרבות חזה אויר בכמות גדולה משמאל, הוכנס נקז לבית חזה שמאלי, אובחנו בועות אוויר ברקמות הרכות חיצוניות של דופן בטן לטרלית, חבלות בראשו, פצעים בצווארו, בגבו, במותנו, בכתפיו, בשתי גפיו העליונות; כן נגרמו למתלונן המטומות בפלג גוף עליון, פצעי דקירה בבית חזה אחורי, וכן פצע דקירה והמטומה בבטן תחתונה. המתלונן פונה באמצעות אמבולנס למרכז רפואי העמק, הוכנס לחדר הלם ואושפז למשך חמישה ימים.

ד. במעשיהם המתוארים לעיל גרמו הנאשמים בצוותא חדא עם האחרים, למתלונן חבלות חמורות שלא כדין, בכוונה להטיל במתלונן נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה. כן החזיקו בצוותא חדא בסכין מחוץ לתחום ביתם או חצרם ולא הוכיחו כי החזיקו אותה למטרה כשרה.

3. הסדר הטיעון

א. בטרם הוחל בשמיעת הראיות בתיק, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, שבמסגרתו תוקן כתב האישום המקורי, הנאשמים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשעו על יסוד הודייתם בעבירות המפורטות בו. בשלב הראשון הצדדים לא הגיעו לכל הסכמה לעניין העונש, והוסכם שהטיעון לעונש יהיה חופשי.

ב. במהלך שמיעת טיעוניהם של הצדדים לעונש, ולאחר שהמאשימה עתרה לקביעת מתחם ענישה הנע בין 6 ל- 9 שנות מאסר בפועל, טענה ההגנה כי במסגרת המשא והמתן לקראת הסדר הטיעון נפלה אי הבנה בין הצדדים לעניין מתחם העונש ההולם; בנסיבות העניין ניתנה לצדדים שהות למפגש נוסף, ולהשלמת טיעוניהם לעניין מתחם הענישה. בהמשך, הגישו הצדדים הודעה משותפת, שבמסגרתה הודיעו כי "לאחר דין ודברים ביניהם ולאור נסיבות חריגות מאוד אשר עלו במסגרת המשא ומתן הוסכם בין הצדדים כי יודיע על הסדר טיעון אשר יכלול רכיב של עונש", במובן זה שההגנה תעתור לעונש של 3 שנות מאסר בפועל, ואילו המאשימה תעתור לעונש של 6 שנות מאסר בפועל, כל זאת החל מיום מעצרם של הנאשמים. לאור הודעתם זו השלימו הצדדים טיעוניהם לעניין העונש, בישיבה שהתקיימה ביום 28/10/21.

ראיות לעונש

4. ראיות המאשימה לעונש

א. נאשם 1 עצור בגין התיק הנדון מיום 10/3/21 עד תום ההליכים. לחובתו הרשעה קודמת אחת משנת 13', בגין ביצוע עבודות בניה בלא היתר ואי קיום צו בית משפט, עבירות שבגינן נדון לקנס ולהתחייבות. יוער כי המאשימה עצמה התייחסה לרישום פלילי זה כזניח ושולי לענייננו.

נאשם 2 עצור בגין התיק הנדון מיום 4/4/21 עד תום ההליכים; לנאשם אין הרשעות קודמות.

ב. ב"כ המאשימה הגיש תיעוד רפואי בעניינו של המתלונן מהמרכז הרפואי העמק, וכן תמונות של החבלות שנגרמו לו במהלך האירוע (סומן עמ/1).

5. ראיות ההגנה לעונש

א. ההגנה הגישה העתק של הסכם סולחה אשר נערך ביום 6/8/21 בין המתלונן לבין הנאשמים, בנוכחותם וחתימתם של שלושה עדים, שמתכנו עולה כדלהלן:

"... במסגרת סכסוך שהיה קיים בין הצדדים, התרחש אירוע קטטה ביום 9/3/21. בעקבות הקטטה נערכו גישורים ופגישות בין הצדדים ו/או נציגיהם ומכובדים נוספים, ולבסוף הוסכם כי הצדדים הגיעו לסולחה ביניהם אשר תסיים את הסכסוך ואת כל המחלוקות, והצדדים יחזרו לגור ולחיות זה לצד זה בשלו ואחווה ויחסי קרבה טובים. כל צד מתחייב לא להפר את הסולחה. הסכם זה נחתם לאחר שנעשו כל ההליכים המוקבלים והמתחייבים במגזר הערבי. אחרי החתימה על הסכם זה לאף צד לא תהיה כל טענה עתידית מכל סוג כנגד הצד האחר.

במסגרת הליך הסולחה צד ב' (הנאשמים) שילם לצד א' (המתלונן) מלוא סכום הפיצויים שהתבקש ולא יהיו לצד א' דרישות ו/או תביעות עתידיות מכל סוג בעניין זה...".

ב. ההגנה הגישה מסמכים רפואיים רבים על אודות מצבו הבריאותי של אבי הנאשמים, מחאג'נה חסן, יליד 60', הנלחם במחלת הסרטן, כפי שיפורט גם מפי ב"כ הנאשמים בטיעוניו (סומנו ענ/1).

ג. ההגנה העידה את המתלונן, אשר סיפר כי בינו לבין הנאשמים נערכה סולחה, שהביאה לסיום הסכסוך ביניהם. "אני רוצה לומר שקורה בכל מקום ריבים וקטטות. נגמר העניין, עשינו סולחה עם הנאשמים, עם המשפחות, עם כולם, עשינו סולחה עם ועדת סולחה. אני חתום עליה. אני עומד מאחורי מה שכתוב בסולחה מבחינתי". כן הוסיף כי ידוע לו שאביהם של הנאשמים חולה במחלה שאובחנה לאחר האירוע, מצבו הבריאותי אינו טוב, וכי לא יסלח לעצמו אם יקרה משהו לאבי הנאשמים כאשר הנאשמים יהיו בבית הסוהר (עמ' 15 לפרוט', ש' 18-25).

טיעוני הצדדים לעונש

6. טיעוני המאשימה

המאשימה טענה לעונש בכתב ובעל פה, ועתרה להשית על כל אחד מהנאשמים 6 שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה משמעותי ופיצוי כספי למתלונן.

א. בחזרו בהרחבה על עובדות כתב האישום המתוקן, טען ב"כ המאשימה כי מדובר באירוע חמור ביותר בו תקפו הנאשמים בצוותא את המתלונן - ללא כל התגרות מצדו- באמצעות כלי נשק חדים ובאמצעות חפץ הנחזה לאקדח, ודקרוהו מספר רב של דקירות, לרבות באיברים שהפגיעה בהם עשויה הייתה לגרום לתוצאה קשה יותר ואף לנכות, והמשיכו לתקפו עד אשר נפל ארצה והתמוטט.

בהדגישו את חומרת החבלות שנגרמו למתלונן, טען כי כתוצאה מביצוע העבירות נפגעו הערכים של קדושת חיי אדם, שלמות גופו, ובריאותו.

הוא ציין כי המחוקק ייחס חומרה רבה לעבירות שבצעו הנאשמים, וקבע עונש מרבי של 20 שנה בגין עבירת חבלה חמורה בכוונה מחמירה. הוא הפנה באריכות לעמדת הפסיקה בדבר הצורך להוקיע ולשרש את תופעת אלימות הגוברת והולכת ברחובות ובבתים, המחייבת מתן משקל בכורה לשיקולי גמול, הרתעה והגנה על הציבור, באמצעות הטלת עונשים משמעותיים ומרתיעים - כליאה מאחורי סורג ובריח; ככל שייעצם מעשה האלימות כך תארך תקופת המאסר.

ב. אשר לנסיבות ביצוע העבירה, ב"כ המאשימה התייחס לקריטריונים הקבועים בסעיף 40ט לחוק העונשין, בטענו כי רובם התקיימו בעניינו על הצד החמור; לטענתו, הנאשמים תכננו את מעשה התקיפה - הגיעו למקום התקיפה, כשהם מזוינים בחפצים הנחזים לאקדחים ובכלי נשק חדים; חלקם של באירוע הוא משמעותי ביותר, משביצעו את התקיפה באופן אקטיבי ודקרו את המתלונן באמצעות כלי הנשק החדים, באלימות ובאכזריות מרובה; הנזק שנגרם לאחרון כתוצאה מכך הוא חמור, משנגרמו לו חבלות קשות, שהצריכו את אשפוזו למשך חמישה ימים, כמפורט לעיל; עוד טען כי לנאשמים לא הייתה סיבה לבצע את העבירות. מדובר בבגירים, אשר יכלו להבין את אשר הם עושים ואת הפסול במעשיהם ולהימנע מביצועם.

כן הפנה לקריטריונים של הרתעת הנאשמים והרתעת הרבים (סעיפים 40ו + 40ז לחוק העונשין), וטען כי רק עונש משמעותי יכול להרתיע את הנאשמים הנדונים ואחרים מלבצע עבירות דומות בעתיד ולעזור במיגור תופעת האלימות.

ג. ב"כ המאשימה הפנה בטיעוניו הכתובים לשורה של פסקי דין המלמדים על מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דומות; במסגרת השלמת הטיעונים לעונש, הפנה לטיעוניו הכתובים, אך ביקש "לתקן את מתחם העונש ההולם שעתרנו לו בעמוד האחרון בטיעונים בכתב, במקום מתחם ענישה של 6-9 שנות מאסר אציין כי מוסכם על הצדדים שההגנה תעתור ל- 3 שנות מאסר, והמאשימה תעתור לעונש של 6 שנות מאסר" (עמ' 22 לפרוט' מיום 28/10/21).

המאשימה טענה כי נוכח כל האמור לעיל, על אף שעסקינן בנאשמים צעירים נעדרי עבר פלילי, אשר הורשעו על יסוד הודייתם וחסכו מזמנו של בית המשפט, יש ליתן ביטוי לחומרתו הרבה של האירוע, לחלקם של הנאשמים בביצוע המעשים כאמור, לנזקים שנגרמו לקרבן העבירה ולשיקולי ההרתעה, ולהשית על הנאשמים 6 שנות מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים, כמפורט לעיל.

7. טיעוני ההגנה

ההגנה ביקשה שלא למצות את הדין עם הנאשמים, לכבד את הסדר הטיעון, ולהשית עליהם עונש שלא יעלה על 3 שנות מאסר בפועל ועונשים נלווים.

א. הסנגור הדגיש, כי מבלי להקל ראש בחומרת העבירות בהן הודו הנאשמים, יש לקחת בחשבון את תיקונו המשמעותי של כתב האישום, שבמסגרתו הושמטו עבירות חמורות נוספות שיוחסו לנאשמים. לטענתו, מדובר "באירוע ספונטני לחלוטין", שהתרחש בעקבות "היתקלות בין הצדדים", לאחר שהנאשמים יצאו מניחום אבלים של קרוב משפחתם; לטענתו אין מדובר בנאשמים שזממו וקשרו קשר מבעוד מועד לפגוע במתלונן, כי לא היה תכנון מוקדם והתארגנות מוקדמת מצדם לכך.

לעניין חומרת החבלות שנגרמו למתלונן, כמשתקף מהתיעוד הרפואי והתמונות שהוגשו, טען ב"כ הנאשמים כי מבלי לזלזל ולהמעיט בחומרתן, יש ליתן משקל לכך שאין מדובר בחבלות שהותירו נכות בגופו של המתלונן, או פגעו ביכולת התנועה ובכושר העבודה שלו.

ב. ב"כ הנאשמים עתר ליתן משקל משמעותי להודייתם של הנאשמים בעובדות כתב האישום המתוקן, לחיסכון בזמן שיפוטי, לאחריות שנטלו למעשיהם ולחרטה שהביעו בגינם. כן ביקש להתחשב לקולה בהסכם הסולחה שהביא לסיום הסכסוך בין הצדדים, לעובדה כי הנאשמים פיצו את המתלונן במלוא הסכום שהוסכם במסגרת הסולחה, בהפנותו גם לדברי המתלונן עצמו בעדותו לעונש.

ג. הסנגור פירט את נסיבותיהם האישיות של הנאשמים, שני אחים אשר ניהלו לדבריו אורח חיים נורמטיבי לחלוטין עובר לאירוע; נאשם 1 הוא בן 31, איש משפחה, אב לשני ילדים קטנים, אשר שמר על רצף תעסוקתי במשך 9 שנים, בעבדו במאפיית המכבים בפתח תקווה (להלן: המאפיה), וכן כנהג חלוקה של המאפיה. נאשם 2 הוא רווק בן 26, שזו לו הסתבכותו הראשונה בפלילים, ועובר לאירוע עבד גם הוא משך 6 שנים ברציפות במאפייה.

עוד ביקש הסנגור ליתן משקל לכך שלאחר האירוע הנדון חלה אביהם של הנאשמים במחלת הסרטן בראשו, עבר ניתוח מאוד קשה ומורכב, אושפז מספר פעמים והיה נתון בסכנת חיים; כיום הוא סובל מחולשה כללית וכמעט מנותק מהמציאות; לדבריו, כאשר שוחח עם רופאו של האב סיפר האחרון "שבלילות האבא קורא בשם הבנים שלו"; כן ביקש להתחשב בכך שהנאשמים - בניו היחידים - שוהים במעצר ואינם יכולים להיות לעזר בטיפול באביהם.

ד. ב"כ הנאשמים טען כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, העונש שלו עותרת המאשימה חמור יתר על המידה, ועתר שלא לחרוג מ -3 שנות מאסר, לצד ענישה מותנית הצופה פני עתיד לתקופה מקסימלית.

דברי נאשם 1: "אנחנו שני אחים בלי עבר פלילי, זו עבירה ראשונה. עשינו סולחה, ביקשנו סליחה. טעינו וביקשנו סליחה, זה קורה" (עמ' 19, לפרוט' ש' 18-19). בהשלמת הטיעונים לעונש חזר על דבריו אלו והוסיף "אני מצטער על מה שהיה, קשה פה בבית המעצר. אני לא אחזור על זה בחיים, אני 'תומך' כבר 8 חודשים, הבנתי את הטעות שלי. אני מצטער על זה".

דברי נאשם 2: "אני מצטער, לא אחזור על הטעות הזאת".

דיון והכרעה

8. רבות נכתב על הקושי בגזירת הדין, בעיקר כאשר עסקינן בנאשמים נורמטיביים לכאורה, נעדרי עבר פלילי, אשר ביצעו עבירות אלימות חמורות כדרך לפתרון סכסוכים.

העיקרון המנחה את בתי המשפט בעת גזירת העונש הוא עקרון ההלימה; דהיינו, יחס הולם בין החומרה של מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם, לבין סוג העונש המוטל עליו ומידתו (סעיף 40 ג' לחוק העונשין). טרם גזירת העונש על הנאשם על בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם המבוסס על נסיבות ביצוע העבירה הייחודית, הערכים החברתיים שנפגעו מביצועה ומידת הפגיעה בהם, מדיניות הענישה הנהוגה ונסיבות נוספות הקשורות בביצוע העבירה (סעיף 40 ג' לחוק העונשין). יחד עם זאת, כל ענישה היא אינדיבידואלית, ובמסגרת הענישה ההולמת, על בית המשפט לאזן בין מספר אינטרסים שונים: נסיבות ביצוע העבירה, תדירות העבירות, חומרתן, אופן ומידת ההשפעה שלהן על החברה מחד גיסא, ומאידך גיסא נסיבותיו האישיות של מבצע העבירה, עברו הפלילי, גילו, אפשרויות שיקום ועוד.

לצורך קביעת מתחם הענישה ההולם יש להתחשב גם בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, בהתאם לסעיף 40ט לחוק העונשין.

חומרת העבירות והערכים החברתיים שנפגעו

9. אין צורך להכביר מילים אודות חומרת מעשיהם של הנאשמים, אשר תקפו את המתלונן ביחד עם שניים אחרים בברוטאליות ובבריוניות באמצעות כלים חדים וכלים הנחזים לאקדחים, דקרוהו דקירות רבות וגרמו לו לחבלות בחלקים רבים בפלג גופו העליון תוך שחבריהם "האחרים" בועטים בו, עד אשר התמוטט ונפל ארצה. הנאשמים הגיעו ברכב עם שניים אחרים, מצוידים בחפצים הנחזים לאקדחים ובכלי נשק חדים, והחלו לתקוף את המתלונן, על רקע מתיחות ששררה ביניהם; נאשם 2 הכה אותו בראשו באמצעות החפץ שנחזה לאקדח, ועת ניסה המתלונן להיאבק בנאשם 1, אמר נאשם 2 לנאשם 1 "תירה בו"; או אז דקרו הנאשמים את המתלונן באמצעות הכלים החדים שהחזיקו, מספר רב של דקירות בפלג גופו העליון ובין היתר בראשו, צווארו, בטנו, גבו, מותנו, כתפו הימנית והשמאלית ושתי הגפיים העליונות שלו, כשהאחרים בועטים בו ומכים אותו. הארבעה המשיכו בתקיפת המתלונן עד אשר התמוטט ונפל ארצה, ונמלטו מהמקום, כשהוא נותר שרוע על הקרקע.

כתוצאה ממעשי הנאשמים, נגרמו למתלונן חבלות חמורות, כמפורט בהרחבה בסעיף 2ד לעיל, והוא הובהל באמבולנס לבית החולים, הוכנס לחדר הלם ואושפז למשך חמישה ימים.

10. האלימות אותה נקטו הנאשמים, בצוותא עם אחרים, כלפי המתלונן הינה חלק מ"תופעת הסכינאות", אשר הפכה למכת מדינה, כאשר הסכין מחליפה את מקומן של המילים.

רבות נכתב על החומרה שיש ליחס לשימוש באלימות ליישוב סכסוכים, ועל הצורך למגר את תופעת האלימות הגואה בחברה באמצעות הטלת עונשים ראויים; חדשות לבקרים נתקלים אנו בתופעה המדאיגה שלפיה חילוקי דעות למיניהם מובילים לאלימות קשה, המסתיימת לא פעם בפגיעות קשות למעורבים ואף באובדן חיי אדם. המסר צריך להיות חד וברור, לאמור, אין לנקוט גישה סלחנית כלפי מי שביצע עבירת אלימות חמורה ואין לפטור את עניינו בעונש שאינו כולל מאסר בפועל לתקופה משמעותית.

על החומרה היתירה בתופעת הסכינאות, בנעיצת סכין בגופו של אחר באזורים רגישים, בהם איברים חיוניים, מתוך פזיזות או אדישות לתוצאות המעשה, ראו דבריה של כב' הש' וילנר ע"פ 324/19 פלוני נ' מ"י (8/5/19, להלן: עניין פלוני), כדלהלן:

"רבות נכתב על חומרתה של תופעת האלימות הנגרמת בעת תגרה או מריבה, במהלכה נשלפת סכין, שהפכה לחזון נפרץ במחוזותינו, ועל הצורך למגרה באמצעות ענישה משמעותית ומרתיעה (ראו למשל: ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (16.8.2007)). ... יתר על כן, בית משפט זה נדרש בעבר להיקפה ונזקיה של תופעת ה'סכינאות', הטומנת בחובה פוטנציאל לנזק רב ומצדיקה אף היא נקיטה בענישה מחמירה ומרתיעה...

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט י' דנציגר בע"פ 175/10 חנוכייב נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 42 (28.7.2011): "כבר נפסק לא אחת כי אל לו לבית המשפט להישאר אדיש לתופעת 'תת-תרבות הסכין'... אשר פשתה בקרבנו... בתי המשפט מצווים להחמיר עם מי שלקח לידו כלי משחית כסכין במטרה ברורה לפצוע אדם אחר ומתוך הבנה לתוצאות הקשות האפשריות למעשיו".

וכך נאמר לגבי חוסר הסובלנות של הציבור, אשר נפשו נקעה מהאלימות הגואה במחוזותינו:

"רבות נאמר בבתי המשפט על תופעת האלימות הפושה בחברה הישראלית ועל הצורך של איחוד כוחות של כל הרשויות לצורך מלחמה בתופעה זו. תפקידו של בית המשפט במאבק הוא הטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים על הנוקטים באלימות לפתרון סכסוכים, על מנת להעביר מסר, הן לעבריין האינדיווידואלי, והן לעבריינים הפוטנציאלים ולחברה כולה, כי אין החברה טולרנטית להתנהגויות מעין אלה".(ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל (16/8/07), מפי כב' הש' ארבל; כן ראו ע"פ 9630/09 זוהר נ' מדינת ישראל (20/7/10), מפי כב' הש' ג'ובראן).

כך נפסק כי האינטרס הציבורי המובהק לשרש נקיטתה של אלימות לשם יישוב מחלוקות, גמירת חשבונות וסכסוכים תוך שימוש בכלי משחית, מחייב ענישה בדמות עונשי מאסר משמעותיים (ראו ע"פ 2292/98 מדינת ישראל נ' הייב (22/6/98), מפי כב' הש' מצא; ע"פ 3573/08 עוודרה נ' מ"י (13/4/10), מפי כב' הש' דנציגר; ע"פ 2350/14 ג'עברי נ' מדינת ישראל (18/1/15), מפי כב' הש' מזוז; ע"פ 4225/16 מדינת ישראל נ' קדאח (13/10/16), מפי כב' הש' שהם).

11. א. במסגרת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, יש להתחשב שאין מדובר באירוע ספונטני אליו נקלעו הנאשמים שלא בטובתם, כנטען על ידי בא כוחם, אלא באירוע שקדמו לו תכנון והערכות מוקדמת של הנאשמים, אשר הצטיידו מבעוד מועד בכלי נשק חדים ובכלים הנחזים לאקדחים, כאמור בכתב האישום המתוקן; הם שמו פעמיהם ברכב - ביחד עם שניים אחרים - למקום בו שהה המתלונן אותה עת, ויצאו את הרכב כשהם נושאים כלי נשק חדים וכלים הנחזים לאקדחים, חדורי מטרה לתקוף את המתלונן.

טענת ההגנה כי האירוע הנדון היה "ספונטני לחלוטין", ללא כל התארגנות והכנה מוקדמת, והתרחש בעקבות "היתקלות בין הצדדים", לאחר שהנאשמים יצאו לתומם מניחום אבלים של קרוב משפחתם, אינה עולה בקנה אחד, בלשון המעטה, עם עובדות כתב האישום המתוקן בהן הודו הנאשמים, ולא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת על ידי ההגנה במסגרת הטיעונים לעונש (ראו סעיף 40י. (ג) לחוק העונשין; כן ראו ע"פ 4442/19 מדינת ישראל נ' שווץ (13/11/19), וע"פ 7876/15 חמאמרה נ' מדינת ישראל (30/8/17), שניהם מפי כב' הש' ברון). בנסיבות העניין, משלא חזרו בהם הנאשמים במעמד הטיעונים לעונש מהודייתם בעובדות כתב האישום המתוקן כהווייתן, והסנגור אף הבהיר בהמשך לטיעונו זה במסגרת ישיבת הטיעונים לעונש כי אין בכוונתו לטעון בחריגה מעובדות כתב האישום המתוקן, איני רואה ליתן לגרסה זו משקל לקולה בגזירת דינם.

ב. עוד לחומרה יש להתחשב בכך שהעבירות בוצעו על ידי הנאשמים תוך שימוש בנשק קר - כלי נשק חדים, העונים על הגדרת "סכין" בסעיף 184 לחוק העונשין; זאת, בנוסף לכלים הנחזים לאקדחים; הם היכו את המתלונן בראשו באמצעות הכלים שנשאו (נאשם 2), ובהמשך דקרו אותו בצוותא חזור ודקור דקירות רבות בנשק קר בחלקים רבים בפלג גופו העליון, לרבות באזור בית החזה, כשהאחרים בועטים ומכים בו; משהתמוטט על הארץ ננטש על ידם ללא רחם.

אשר לנזק שנגרם כתוצאה מהעבירות שביצעו הנאשמים - המתלונן סבל חבלות חמורות, לרבות חזה אויר שבגינו הוכנס נקז לבית החזה השמאלי שלו; בועות אוויר ברקמות הרכות חיצוניות של דופן בטן לטרלית, פצעי דקירה בבית חזה אחורי, וכן פצע דקירה והמטומה בבטן תחתונה; חבלות בראשו, פצעים בצווארו, בגבו, במותנו, בכתפיו ובשתי ידיו, וכן המטומות בפלג גופו העליון; בהגיעו באמבולנס למרכז רפואי העמק הוכנס המתלונן לחדר הלם ואושפז למשך חמישה ימים.

מעשים אלה מלמדים על כוונת הנאשמים לפצוע אותו קשות ולהותיר בו נכות ו/או מום, ורק למזלם הטוב של כל המעורבים לא הסתיים האירוע בתוצאות קשות הרבה יותר, עד כדי קיפוח חיים.

ג. חלקו של כל אחד מהנאשמים הוא מוחלט ובלעדי; עסקינן בבגירים שהיו מודעים היטב לטיב מעשיהם, לחומרתם הרבה ולתוצאות הקשות העשויות להיגרם מביצוען, ויכלו להימנע מביצועם. יתר על כן, לנאשמים הייתה הזדמנות ויכולת להזעיק עזרה לאחר שהמתלונן התמוטט, אך הם לא עשו כן; תחת זאת בחרו להותירו שרוע על הקרקע, דקור בחלקים רבים בגופו ומדמם, התנהלות המלמדת על מטרתם לפגוע בו קשות, ועל מסוכנותם הרבה.

כזכור, להרשעתם של הנאשמים בעבירה החמורה חבלה בכוונה מחמירה מצטרפת גם הרשעה בעבירה של החזקת סכין שחומרתה בצידה.

12. הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה מהעבירות שביצעו הנאשמים הם הערך הנעלה של קדושת החיים וכן הערכים של שמירה של על שלומו, בטחונו של הציבור בכלל וההגנה עליו מפני עבירות אלימות; כך גם שלומו ובטחונו, שלמות גופו, בריאותו, קדושת חייו וכבודו של המתלונן. מדובר בערכים אשר המחוקק ראה ליתן להם מעמד חוקתי, והפגיעה בהם מחייבת תגובה עונשית הולמת. מידת הפגיעה בערכים המוגנים נגזרת, בין היתר, מנסיבות ביצוע העבירות, ובמקרה הנדון, מידת הפגיעה מצויה ברף הגבוה של החומרה.

אין צורך בדמיון רב כדי לשער את הפחד והאימה שאחזו במתלונן בזמן האירוע עת הותקף לפתע על ידי הנאשמים, המצוידים בכלי משחית, ושניים נוספים, כשהוא ניצב לבדו מול ארבעה, והנאשמים - אשר ניצלו את יתרונם עליו – מכים ודוקרים אותו ללא רחם בכל גופו, שעה שהאחרים בועטים, והוא אינו יודע עד לאן ירחיקו לכת.

בנסיבות העניין, מעבר לתיעוד הרפואי והתמונות שהוגשו על ידי המאשימה, המדברים בעד עצמם לגבי החבלות הרבות שנגרמו למתלונן באירוע, ואף שאין ראיה כי החבלות הותירו בו בסופו של יום נכות או מום, לא ניתן להתעלם מפוטנציאל הנזק הרב שהיה הגלום בדקירתו של אדם באמצעות כלים חדים באזורים רבים לרבות איברים חיוניים ורגישים ובהכאה בראשו; רק למרבה המזל, כאמור, לא הסתיים האירוע הנדון בנזקים חמורים יותר.

טענת ההגנה כי המתלונן חזר לאיתנו וכי כושר עבודתו ותפקודו לא נפגעו כתוצאה מאירוע לא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת במסגרת הטיעונים לעונש, ומידע זה גם אינו מצוי בידי ב"כ המאשימה, אשר מסר כי המתלונן סרב לשתף עמו פעולה; לא נעלמה מעיני טענת הנאשמים כי המתלונן הגיע בכוחות עצמו לבית המשפט, וכי בראשית עדותו לעונש סיפר שהגיש עזרה ראשונה לאדם שהתמוטט במסדרון בית המשפט, כי הוא גם חובש אך אין זה מקצועו; יחד עם זאת, אין בעובדה זו כדי ללמד על מצב בריאותו הכולל של המתלונן, ומשבחרה הצדדים להמנע מבירור הענין, לא אתייחס לסוגיית הנכות או המום, אם נגרם.

מכל מקום, בנסיבות העניין, ראויים מעשיהם העברייניים של הנאשמים לתגובה עונשית הולמת בדמות מאסר לתקופה משמעותית מאחורי סורג ובריח.

מדיניות הענישה הנוהגת

13. העונש המרבי הקבוע בחוק העונשין בצידה של עבירת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329 (א)(1)+ ס' 29 לחוק העונשין התשל"ז 1977 – הוא 20 שנות מאסר, ובצידה של העבירה החזקת סכין שלא כדין, לפי ס' 186 (א) לחוק- 5 שנים.

בסופו של יום הגיעו הצדדים להסדר טיעון לגבי רכיב המאסר המתאים לנאשמים דידן - 6 שנות מאסר, לבקשת המאשימה ו- 3 שנות מאסר, לבקשת ההגנה. המאשימה חזרה בה כזכור ממתחם הענישה שנטען על ידה בטיעוניה הכתובים, ולמעשה נוכח התגבשותו של ההסדר לא עמדו הצדדים בטיעוניהם המשלימים על קביעתו של מתחם עונש הולם במקרה הנדון.

בנתונים אלו, ומשכל אחד מהצדדים עתר בהסדר הטיעון לעונש קונקרטי – המצוי בקצוות של הרף העליון והרף התחתון של טווח הענישה של 3-6 שנות מאסר - אדרש למדיניות הענישה הנוהגת בגין העבירות שביצעו הנאשמים, לשם בחינת סבירותו של הסדר הטיעון. (ראו הגישות השונות שהובעו בע"פ 8109/15 אביטן נ' מדינת ישראל (9/6/16), מפי כב' הש' זילברטל; ע"פ 6943/16 גלקין נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 28/1/18, מפי כב' הש' הנדל; ע"פ 1548/18 גיא נ' מדינת ישראל (28/11/18), מפי כב' הש' אלרון).

14. יפים לענייננו דבריו של כב' הש' רובינשטיין בע"פ 3220/09 מוחמד נ' מ"י (11/10/09), כדלהלן:

"אין שופט בבית משפט זה שלא נחשף לריבוי תיקי הדקירה, אותה "מכת מדינה סכינאית", הבאים לפתחנו. חלקם מסתיימים גם במוות חלילה. אין בידינו כלים להתמודדות עמה אלא – ככלל – מאסר משמעותי, המרחיק את העבריין האינדיבידואלי לתקופת המאסר מן הציבור, אך אולי גם מרתיע, ככל שיוצא הקול בדבר ענישה כזו".

15. המאשימה הפנתה בטיעוניה הכתובים לפסקי דין המשקפים לשיטתה את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות כגון דא, אם כי חלקם במקרים אינם דומים ואף חמורים מהמקרה הנדון, ובחלקם אף הושתו עונשים חמורים יותר מהעונש לו עתרה בסופו של דבר בהסדר הטיעון לעונש, כדלהלן:

א. בע"פ 3393/15 מדינת ישראל נ' זרקוא (8/12/2016), מפי כ' הש' שוהם, נדחה ערעורו של נאשם על עונש של 6 שנות מאסר בפועל שהושת עלי בגין עבירה של חבלה בכוונה מחמירה בה הורשע לאחר

שמיעת ראיות. על רקע שיח ועלבון שחש המתלונן מדברי הנאשם אליו, במהלך מפגש בין חברות בשעת לילה, רץ המתלונן לעבר הנאשם במגמה תוקפנית, או אז הדף אותו הנאשם ולאחר שהפילו ארצה, דקר אותו 7 דקירות בחלקים שונים בגופו באמצעות חפץ חד. המתלונן נזקק לניתוח חירום כדי להציל את חייו. בית המשפט העליון קבע כי העונש אינו סוטה ממדיניות הענישה המקובלת, כי אין מקום להתערב במתחם הענישה שנקבע בין 4.5 ל-7 שנות מאסר, וכי הערכאה הדיונית לקחה בחשבון את כלל השיקולים הצריכים לעניין והעונש ראוי ומאוזן.

ב. בע"פ 2988/14 מדינת ישראל נ' פלוני מדינת ישראל (26/1/15), מפי כב' הש' פוגלמן, התקבל ערעור המדינה על קולת עונש של 48 חודשי מאסר בפועל, אשר הושת על נאשם נעדר הרשעות קודמות, בגין הרשעתו על יסוד הודייתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. מדובר בקטטה שפרצה במתנ"ס בכפר בין צעירים בני משפחות שונות, שבמהלכה הגיע למקום הנאשם יחד עם צעירים נוספים כשהוא נושא סכין גדולה. בשלב מסוים ניגש הנאשם למתלונן ודקר אותו דקירה עמוקה בבטנו, שבעקבותיה נגרמו למתלונן חבלות חמורות והוא נזקק לניתוח פתיחת חזה, עיסוי לב פתוח ופתיחת הבטן לצורך ניתוח וטיפול. בין הנאשם למתלונן נערך הסכם סולחה, ושירות המבחן המליץ להשית על הנאשם מאסר לריצוי בעבודות שירות. בית המשפט העליון קבע כי מתחם העונש ההולם שקבעה הערכאה הדיונית - בין 5 ל- 7 שנות מאסר בפועל - מקל יתר על המידה, ואין הלימה בין העונש שהושת על הנאשם לבין עצמת הפגיעה שנגרמה למתלונן. לפיכך החמיר בעונשו של הנאשם והעמידו על 6 שנות מאסר בפועל.

ג. בע"פ 9954/17 זילברשטיין נ' מדינת ישראל (22/4/18), מפי כב' הש' קרא, התקבל ערעורו של נאשם, אשר הורשע על יסוד הודייתו בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, פציעה בנסיבות מחמירות, הצתה והיזק בזדון. הנאשם נכנס לחנות כשהוא אוחז במברגה אשר קצה ראשה עשוי ברזל מחודד, וללא סיבה נראית לעין תקף באמצעותה שנים עובדים בחנות; את הראשון הכה בלחיו, את השני היכה פעמיים בראשו ואף קדח בעינו השמאלית; לאחר מכן נתלה על תקרה צפה במקום עד שהביא לקריסתה, והצית ניירות שהיו על שולחן; הוא חדל ממעשיו רק בהגיע שוטרים למקום. בית המשפט המחוזי קבע מתחם העונש ההולם נע בין 5 ל- 9 שנות מאסר בפועל, והשית על הנאשם 6 שנות מאסר לצד עונשים נלווים. בית המשפט העליון קבע כי מתחם העונש שקבעה הערכאה הדיונית הולם את הנסיבות המיוחדות של המקרה, הערכים החברתיים שנפגעו והנזקים שנגרמו. עם זאת, הפחית את עונשו של הנאשם והעמידו על 5 שנות מאסר בפועל; זאת לאור עברו הנקי של הנאשם, שעובר לאירוע עבד ותפקד ככל האדם, היות התנהגותו באירוע חריגה ואינה אופיינית לו, רגשי האשמה והחרטה העמוקה שהביע על כך שפגע באחרים ללא כל סיבה, הפיצוי שחויב לשלם על אתר והעובדה כי זה היה מאסרו הראשון.

ד. בע"פ 5009/20 וואנג פקלאנג נ' מדינת ישראל (10/3/21), מפי כב' הש' עמית, ברק-ארז ושטיין, קיבל בית המשפט העליון באופן חלקי ערעורו של אזרח תאילנדי שהורשע בביצוע חבלה בכוונה מחמירה, לאחר שתקף חבר לעבודה, תאילנדי אף הוא, באמצעות סכין ארוכה המשמשת לגדיד תמרים, והפחית את עונשו מ- 6.5 ל-5 שנות מאסר; זאת בהתחשב בעברו הנקי, העובדה שיגורש מהארץ בתום תקופת מאסרו, נסיבותיו האישיות- משפחתיות, ומצבו המיוחד בין כתלי הכלא, בין היתר עקב קשיי התקשורת.

ה. בת"פ (חי') 54416-01-13 מדינת ישראל נ' שאהב (14/10/13), מפי כב' הש' נתנאל-שרון, הורשע נאשם לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין או אגרופן שלא כדין, הדחה בחקירה ואיומים. במהלך מסיבת אירוסין שבה התארח, פנה הנאשם מספר פעמים למתלונן - ששמש כתקליטן באירוע - וביקש ממנו לשבח אותו במיקרופון בפני הקהל ולהשמיע שיר שביקש; משחזר האחרון ואמר לו להמתין, איים הנאשם על המתלונן כי ידקור אותו באמצעות סכין, ובהמשך מימש איומו ודקר את המתלונן בפניו באמצעות סכין יפנית, חתך ארוך ועמוק מאזור האוזן ועד לאזור השפה לאורך הלחי. המתלונן הובהל בדחיפות לבית החולים, החתך נתפר והוא אושפז למשך הלילה. למחרת לאחר שנגבתה מהמתלונן תלונה במשטרה, התקשר אליו הנאשם ואיים עליו כי אם לא יבטל את התלונה הוא יבוא להרגו. בית המשפט המחוזי קבע מתחם הנע בין 4 ל- 7 שנות מאסר, גזר על הנאשם 5 שנות מאסר בפועל, הפעיל במצטבר מאסר מותנה בן 8 חודשים ועונשים נלווים ₪.

ו. המאשימה הפנתה, כאמור, לשני פסקי דין נוספים, שבהם הושתו על נאשמים עונשים חמורים מהעונש לו היא עותרת בהסדר הטיעון בתיק זה: ע"פ 5432/20 קבהא ואח' נ' מדינת ישראל (20/12/20), שם דחה כב' הש' אלרון את ערעורו של נאשם 1 שנידון ל- 7 שנות מאסר בפועל לצד עונשים נלווים, בגין חבלה בכוונה מחמירה בצוותא והחזקת סכין שלא כדין בצוותא, כאשר מתחם הענישה הועמד על 6 -9 שנות מאסר בפועל; ע"פ 205/19 לברוב מדינת ישראל (7/6/20), שם דחה כב' הש' אלרון את ערעורו של נאשם שהורשע בחבלה בכוונה מחמירה, שיבוש מהלכי משפט והשמדת ראיה, ונידון ל- 8.5 שנות מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים.

ז. עינינו הרואות כי מרבית פסקי הדין אליהם הפנתה המאשימה אינם דומים, כאמור, בנסיבותיהם לנסיבותיו של המקרה הנדון דידן, ויחד עם זאת יש בהם כדי ללמד על מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות כגון דא.

16. ההגנה לא הפנתה מצדה לפסיקה התומכת בעמדתה לעניין העונש, והסתמכה על הסכמת הצדדים בהסדר הטיעון, שבאה לדידה על רקע נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון.

17. על מנת לשרטט כדבעי את מדיניות הענישה הנוהגת, עיינתי בפסיקה רחבה נוספת במקרים שונים בהם הורשעו נאשמים בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין. כך לדוגמא:

א. ע"פ 8244/17 מדינת ישראל נ' פלוני (21/6/18), שם קיבל בית המשפט העליון מפי כב' הש' אלרון, את ערעור המדינה על קולת העונש, והעמיד את עונשו של נאשם שהורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ובהחזקת סכין על 6 שנות מאסר חלף 4 שנות מאסר שהטיל עליו בית המשפט המחוזי. במהלך בילוי במועדון תקף הנאשם את המתלונן ללא כל סיבה הנראית לעין, הפילו, בעט בו בכל חלקי גופו והטיח בפניו כיסא בר שהיה במקום. בית המשפט העליון הדגיש כי גם עונש של 6 שנות מאסר אינו משקף את חומרת האירוע, ומבטא את ההלכה שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם.

ב. בע"פ 9928/16 טהה נ' מדינת ישראל 24/1/18), מפי כב' הש' אלרון, נדחה ערעורו של נאשם, שהורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של חבלה חמורה והחזקת סכין; על רקע עימות מילולי בין

הנאשם לשכנו המתלונן במחנה פליטים שועפאט בירושלים, יצא המתלונן מביתו וקרא לנאשם לצאת "על מנת לברר עמו מדוע קילל את אחותו". למשמע הדברים יצא הנאשם מביתו, מצויד בסכין שלהבהּ באורך 30 ס"מ, ודקר את המתלונן בצד ימין של גבו. כתוצאה מהדקירה נגרם למתלונן חתך עמוק בעומק 7 ס"מ וברוחב 5 ס"מ, שהגיע עד ריאתו. בית-המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה שנע בין 2 -5 שנות מאסר, והשית על הנאשם - בעל עבר פלילי בעבירת סמים, באיומים ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש- 42 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים.

ג. בע"פ 2056/15 רוז'קוב נ' מדינת ישראל (28/11/16), מפי כב' הש' מלצר, נדחה ערעורו של נאשם שהורשע על יסוד הודייתו בחבלה בכוונה מחמירה, משדקר את המתלונן בחזהו מאחור, על רקע ויכוח שהתפתח בין השניים לאחר שהמתלונן הטרידו במקום עבודתו. המתלונן הובהל לבית החולים כשהוא נמצא במצב קריטי, ובהמשך, אובחן כמי שסובל מקרע בסרעפת ובכבד. בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש הולם הנע בין 3 ל- 6 שנות מאסר, וגזר עליו עונש של 54 חודשי מאסר, בין היתר, תוך מתן משקל לעברו הפלילי, הכולל עבירות רכוש, סמים, הפרת הוראה חוקית והחזקת סכין.

ד. בע"פ 8823/12 שבתאי נ' מדינת ישראל (1/7/14), מפי כב' הש' שהם, נדחה ערעורו של נאשם שהורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ובהחזקת סכין שלא דין, לאחר שדקר את המתלונן באמצעות חפץ חד פעמיים בבית החזה ובבטן העליונה, וגרם לו לפציעות קשות וחמורות. מדובר בנאשם צעיר, נעדר עבר פלילי, ולאירוע הנדון קדמה התגרות של הנאשם בחבורת בנות, שאחת מהן חברתו של המתלונן, שבעקבותיה נפגשו השניים. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם 4 שנות מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים.

ה. בת"פ (חי') 12668-02-20 מדינת ישראל נ' מצארווה (17/2/21), מפי כב' הש' נתנאל שרון, הורשע נאשם לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין שלא כדין ומעשי פזיזות ורשלנות. על רקע סכסוך בין אחיו של הנאשם לבין המתלונן, ומשהבחין הנאשם, שנסע עם חברו בג'יפ של לחבר, ברכבו של המתלונן נוסע לפניהם, ביקש מחברו לסמן למתלונן לעצור. הנאשם יצא מהג'יפ כשהוא אוחז בידו ברזל משונן, הלך לרכבו של המתלונן וניסה לתקפו באמצעותו. המתלונן התגונן, הפיל את הנאשם ארצה וחבט בו, אך חברו של הנאשם משך אותו מעל הנאשם. בעוד החבר אוחז במתלונן ואדם אחר עוזר לו בכך, שלף הנאשם סכין מכיסו, ודקר/ חתך את המתלונן מספר דקירות/ חתכים בפניו ובצווארו, וגרם לוו לחתכים עמוקים באזור הלסת הלחי ואוזן ימין. לאחר מכן נכנס לג'יפ ונמלט מהמקום כשהוא נוהג בנהיגה מהירה ומסוכנת. בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה הנע בין 3 ל- 5 שנות מאסר, ובהתחשב בין היתר בגילו הצעיר של הנאשם, בעברו הנקי ובנסיבותיו האישיות, השית על הנאשם 3 שנות מאסר בפועל לצד עונשים נלווים.

18. הנה כי כן, קשת הענישה בעבירות בהם הורשעו הנאשמים דידן היא רחבה ותלויה בכל מקרה לפי נסיבותיו. יחד עם זאת, כאמור, גישתם הברורה והמשותפת של בתי המשפט היא שיש להטיל עונשים מרתיעים ומשמעותיים מאחורי סורג ובריח, על מי שבחרו בחירה בלתי נסבלת בדרך של אלימות קשה לפתרון סכסוכים, למען יועבר מסר מתאים וברור לעבריינים ולחברה כולה.

19. נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה

עם זאת, הענישה היא לעולם אינדיבידואלית, ומשכך יובאו בחשבון שיקולים הנוגעים לנסיבותיהם האישיות של הנאשמים.

א. לקולה אני רואה להתחשב בהודייתם של הנאשמים בעובדות כתב האישום המתוקן, בטרם הוחל בשמיעת הראיות בתיק, הודיה שחסכה את הצורך בחשיפתו של המתלונן לחקירה נגדית ושחזור האירוע הטראומטי שחווה, וכן זמן שיפוטי יקר.

כן ייזקפו לזכות הנאשמים האחריות שנטלו על עצמם למעשיהם והחרטה שהביעו בגינם.

ב. עוד יילקחו בחשבון גילם של הנאשמים, עברו הקל יחסית של נאשם 1 ועברו הנקי של נאשם 2, וכן נסיבותיהם האישיות, כפי שפורטו בהרחבה מפי סנגורם. ניתן להתרשם כי עובר לאירוע הנדון ניהלו הנאשמים אורח חיים נורמטיבי ותקין. בקליפת אגוז ייאמר כי נאשם 1, בן 31 כיום, נשוי ואב לשני ילדים קטנים, עבד לפרנסתו במאפייה ושמר על רצף תעסוקתי משך כ- 9 שנים, ומלבד הרשעה משנת 13' בעבירות תכנון ובניה, כאמור, לא הסתבך בפלילים עד לאירוע הנדון. נאשם 2, רווק בן 26 שעברו נקי, עבד לפרנסתו ושמר על רצף תעסוקתי במשך כ-6 שנים.

עוד יינתן משקל למצבו הבריאותי הקשה של אבי הנאשמים, כעולה מהתיעוד הרפואי שהוגש ומדברי ב"כ הנאשמים, ולכך ששני בניו היחידים, הנאשמים, אינם יכולים לסייע למשפחה בטיפול בו.

ג. כן נתתי דעתי לכך שנאשם 1 עצור מיום 10/3/21, ונאשם 2 – מיום 4/4/21, לכך שזה להם מעצרם הראשון, וכן לקושי שייגרם לבני משפחתם עקב מאסרם.

ד. כך גם אני רואה לייחס משמעות לסולחה שנערכה בין המתלונן לנאשמים, וכן לדברי המתלונן שהעיד על תרומתה של הסולחה לסיום הסכסוך בין הצדדים; בסולחה יש כדי לתרום להשכנת שלום בין המשפחות ולהפחית את הסיכוי להישנותו של עימות אלים נוסף בין הצדדים (לעניין זה ראו ע"פ 7126/04 גדיר נ' מ"י (27/6/05), מפי כב' הש' לוי; בש"פ 590/08 מ"י נ' מריסאת (21/1/08), מפי כב' הש' רובינשטיין; כן ראו מאמרו של כב' הנשיא ד"ר רון שפירא "הגיעה העת לסולחה" הפרקליט מח (2) (2006), 433).

"ברי כי הסולחה עשויה "להיות שיקול מסוים בגזר הדין בהתלוותה להודאה ולחרטה" (עניין מריסאת), אך אין היא הופכת את קערת השיקולים על פיה "אין היא מהוה תחליף להליך השיפוטי... אין הסולחה יכולה להחליף את הדין הפלילי"... מכל מקום, מעמדה במקומה מונח". (ע"פ 8199/10 חורי נ' מ"י (10/3/11), מפי כב' הש' רובינשטיין; ראו גם ע"פ 635/05 דענא נ' מ"י (26/11/07), מפי כב' הש' חשין; כן ראו ע"פ 324/19 פלוני הנ"ל, מפי כב' הש' וילנר).

אכן, הסולחה אינה מחליפה את ההליך הפלילי, אך היא מהווה שיקול מסוים בגזר הדין, כאשר היא מתלווה להודאה ולחרטה, כמו בענייננו. מעיון בהסכם הסולחה עולה כי הוא כולל הסכמה על פיצוי למתלונן על ידי הנאשמים, אם כי אינו נוקב בסכום הפיצוי המוסכם, ועניין זה לא הובהר. ב"כ הנאשמים טען כי הפיצוי שהוסכם בנוכחות ועדת הסולחה שולם על ידי הנאשמים במלואו. מכל מקום אין בפיצוי זה, ככל שאכן שולם, כדי לאיין את זכותו של המתלונן לפיצוי בהליך הפלילי.

20. הסדר הטיעון

א. הצדדים פרטו את הטעמים שעמדו בבסיסו של הסדר הטיעון - אשר כלל הסכמה כי המאשימה תעתור ל- 6 שנות מאסר בפועל וההגנה תעתור ל- 3 שנות מאסר - לרבות התקיימותן של "נסיבות חריגות מאוד אשר עלו במסגרת המשא ומתן", כעולה מהודעת הצדדים לבית המשפט בדבר ההסדר לעניין העונש. לצד החומרה הרבה שבמעשיהם של הנאשמים ותוצאותיהם הקשות, לקחו הצדדים בחשבון את נטילת האחריות של הנאשמים והודייתם בעובדות כתב האישום המתוקן, את עברם הפלילי הנקי של שני הנאשמים, תקופת מעצרם בתיק זה, וכן החיסכון בזמן שיפוטי ובזמנם של הצדדים; כל אלה הביאו את הצדדים להסכמה גם לעניין רכיב עונש המאסר לו עתר כל אחד מהם בהסדר.

ב. ככלל מצווה בית המשפט לכבד הסדרי טיעון, למעט באותם מקרים בהם נפל בהסדר פגם משמעותי. התשתית הנורמטיבית לעניין הסדרי טיעון נסקרה בהרחבה על ידי כב' הנשיאה ביניש בע"פ 1958/98 פלוני נ' מ"י, פ"ד נז(1), 577, ונפסק כי הכלל הוא שבית המשפט יכבד הסדרי טיעון, מנימוקים שפורטו וחשיבותם; עם זאת, מחובתו של בית המשפט לבחון אם הסדר הטיעון המסוים שהונח בפניו מאזן כהלכה בין טובת ההנאה שמעניק ההסדר לנאשם לבין האינטרס הציבורי "כפי שהוא בא לידי ביטוי בעונש שבית המשפט גוזר", והוא אינו כבול להסכמות הצדדים בהסדר הטיעון לעניין העונש (ראו גם ע"פ 1717/06 אבו זינה נ' מ"י (12/11/07), מפי כב' הש' רובינשטיין, ע"פ 3068/10 פלונית נ' מדינת ישראל (1/11/10), מפי כב' הש' דנציגר; ע"פ 1421/10 פלוני נ' מדינת ישראל (18/7/12), מפי כב' הש' ארבל; ע"פ 2021/17 מצגר נ' מדינת ישראל (30/4/17), מפי כב' הש' פוגלמן והאסמכתאות שם; ע"פ 921/17 אבו זעילה נגד מדינת ישראל (28/5/17), מפי כב' הש' דנציגר).

בסופו של יום ההלכה היא כי רק במקרים חריגים יסטה בית המשפט מהסדר טיעון, אם שוכנע כי בשיקולי התביעה נפל פגם משמעותי, ואין די בכך שהענישה שונה מהענישה הראויה לפי השקפתו של בית המשפט כדי לקיים תנאי זה:

"המקרים בהם יסטה בית המשפט מהסדר טיעון, על פי גישת האיזון שאומצה בעניין פלוני הנ"ל, הם אפוא המקרים החריגים ובית המשפט יעשה כן מקום ששוכנע כי נפל פגם משמעותי בשיקולי התביעה. לעומת זאת, העובדה לבדה שהעונש עליו הוסכם איננו העונש שראוי היה להטילו בנסיבות המקרה לפי השקפתו של בית המשפט, אין די בה כדי להביא לסטייה מן ההסדר" (ע"פ 9600/04 משראקי נ' מ"י (2/3/05), מפי כב' הש' חיות; כן ראו גם ע"פ 5982/08 יותם כהן נ' מדינת ישראל (22/4/09), מפי כב' הש' (כתוארה אז) נאור; ע"פ 3193/07 טבאגה נ' מדינת ישראל (2/4/09), מפי כב' הש' דנציגר).

ראו גם דבריה של כב' הש' וילנר בע"פ 2858/18 ח'ארוף נגד מדינת ישראל (11/11/18), שם נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט מחוזי אשר גזר עונש נוסף מעבר להסדר הטיעון, אך הורה כי ירוצה בחופף לעונש המוסכם, כדלהלן:

"רבות נכתב על אודות החשיבות הרבה של מוסד הסדרי הטיעון... אמנם בית המשפט אינו כבול להסכמות הצדדים בהסדרי הטיעון (ראו: בג"ץ 3036/10 נגר נ' פרקליטות המדינה (מחוז תל אביב), פסקה 32 (17.8.2006); ע"פ 2274/12 אבו מאדי נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (27.2.2013)), ואולם, נקבע לא אחת כי סטייה מהסדרים אלה תיעשה לעתים נדירות בלבד, כאשר העונש המוצע חורג במידה משמעותית מטווח הענישה הסביר בנסיבות העניין (ראו: ע"פ 5504/12 מסרי נ' מדינת ישראל (7.2.3013). ראו גם: ע"פ 7757/11 פלוני נ' מדינת ישראל (13.2.2013); ע"פ 5845/14 אסט נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (20.4.2016); עניין מצגר, שם)".

ג. נתתי דעתי לטיעוניהם של הצדדים ביחס למכלול השיקולים שהנחו אותם בהגיעם להסדר הנדון דידן, האיזונים שערכו בין מכלול השיקולים הנדרשים - חומרת העבירות בהן הורשעו הנאשמים, תוצאותיהן הקשות, הערכים המוגנים שנפגעו, ומדיניות הענישה הראויה בעבירות כגון דא מחד גיסא, מול הודייתם של הנאשמים, האחריות המלאה שנטלו על מעשיהם, הסכם הסולחה שנערך בין הניצים, עמדתו של המתלונן, החרטה שהביעו והסתמכותם על הסדר הטיעון, תוך מחילה על זכותם לטעון לחפותם ולדרוש מהתביעה כי תוכיח אשמתם מעבר לכל ספק סביר מאידך גיסא; בהתחשב בכל אלה ובנסיבותיהם האישיות של הנאשמים כמפורט לעיל, מצאתי כי אין מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם יהא ראוי לסטות מההסכמה אליה הגיעו הצדדים, והתרשמתי כי ההסדר עליו הסכימו אינו בלתי סביר בנסיבות העניין, אף שהוא על הצד המקל; חזקה על התביעה כי שקלה היטב את שיקוליה בהגיעה להסדר הטיעון, ואני רואה לכבדו.

יחד עם זאת, נוכח מכלול השיקולים לחומרה שפורטו דלעיל, לרבות תקיפתו האלימה ביותר של המתלונן על ידי ארבעה אנשים בצוותא, ומשיקולים של ההגנה על אינטרס הציבור, ושיקולי גמול והרתעה של היחידים והרבים, ובשים לב למדיניות הענישה הנוהגת כמפורט לעיל, לא מצאתי הצדקה להטיל על הנאשמים את הרף התחתון של טווח הענישה שלו עתר כאמור הסנגור; מאידך גיסא, איני רואה למצות את הדין עם הנאשמים בהתחשב במכלול השיקולים הנזקפים לזכותם, כמפורט לעיל.

סוף דבר

21. נוכח כל המקובץ, לאחר שלקחתי בחשבון את מכלול השיקולים לחומרה ולקולה, אני רואה לכבד את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, ולגזור על כל אחד מהנאשמים עונשים כדלהלן:

א. 4.5 שנות מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרם בתיק זה; נאשם 1 החל מיום 10/3/21 ועד היום ונאשם 2 החל מיום 4/4/21 ועד היום.

ב. 14 חודשי מאסר על תנאי, שהנאשמים לא יישאו בהם זולת אם יעברו בתוך 3 שנים מיום שחרורם עבירה בה הורשעו או כל עבירת אלימות ו/או נשק מסוג פשע.

ג. 9 חודשי מאסר על תנאי, שהנאשמים לא יישאו בו זולת אם יעברו בתוך 3 שנים מיום שחרורם עבירה בה הורשעו או כל עבירת אלימות ו/או נשק.

22. אני מחייבת את הנאשמים לפצות את המתלונן בגין הנזקים שגרמו לו באירוע בסך של 20,000 ₪ כל אחד; הפיצוי ישולם ב- 30 תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 1/2/22 וכל 1 לחודש שלאחריו. אם לא ישולם תשלום כלשהו במועדו, יעמוד הסכום שיוותר כולו לפירעון מידי, ויישא הפרשי הצמדה וריבית המיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. כל הכספים יופקדו בקופת בית המשפט ויועברו למתלונן לפי פרטים עדכניים שיימסרו בידי המאשימה עד יום 15/12/21.

למותר לציין כי אין בפיצויים שהושתו משום קביעה לעניין נזקיו של המתלונן, והוא נועד לפיצוי ראשוני בלבד, ונאסר על הנאשמים או מי מטעמם לפנות אל המתלונן ו/או מי מטעמו באופן ישיר או עקיף בקשר לפיצוי. ויתר של המתלונן על פיצויים לא יפטור את הנאשמים מתשלומם.

זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט העליון.

ניתן היום, י"ב כסלו תשפ"ב, 16 נובמבר 2021.