1. ביום 22.3.21 ניתן צו מנהלי ע"י קצין משטרה בדרגת סנ"צ יוסף אהרון לסגירת עסקה של העוררת, מועדון (פאב) המצוי ברח' דונאס 6 בירושלים, למשך 12 יום. לאחר שימוע שנערך לעוררת, ניתן הצו מכוח סעיף 23(א) לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן: "החוק").
2. האירוע בגינו הוצא הצו, תחילתו בוויכוח שהתפתח בין שני מבלים בתוך מועדון שהתפתח, להתנהגות מתלהמת ותוקפנית בפתחו, ומחוצה לו, מקום אליו יצאו השניים. בחלוף כארבעים דקות מעת היות אותם מבלים - הניצים בפתח הפאב, נמצא אחד מהשניים דקור, בסמוך למועדון.
3. בהחלטה מיום 25.3.21 דחה בית משפט לעניינים מקומיים (כב' השופטת י' ענתבי שרון) בקשה לביטול צו הסגירה המנהלי ועל ההחלטה, הוגש הערר שבפני.
4. העוררת טענה להיעדר חשד סביר לקיומו של קשר סיבתי בין האירוע שארע לכאורה במועדון ובין הדקירה שהתרחשה במרחק ממנו, ברח' הלל, שלא ידועה זהות הדוקר, ונוצר ניתוק בין האירועים.
5. הערר הוגש בערבו של חג הפסח ומחמת הדחיפות לפתיחת המועדון לאלתר כנטען ע"י העוררת, הודע בהסכמת הצדדים כי החלטה תינתן בו ביום ונימוקיה, יינתנו מאוחר יותר. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר החקירה, נתתי את החלטתי כבר ביום 26.3.21 בדחיית הערר.

דיון והכרעה:

1. בית המשפט נדרש שלא להמיר את שיקול דעתו בהחלטת הרשות המנהלית כי אם, לבחון האם שיקול הדעת שהפעילה הרשות המנהלית, הופעל בתום לב ועל פי שיקולים עניינים וסבירים ועליו להשתכנע, כי לא נפל פגם ממשי בשיקול הדעת של הרשות המנהלית (בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח(4) 754, 766).
2. בעניין חומר החקירה, על הרשות המינהלית לבסס בראיות מינהליות אשר יספקו בנסבות העניין, בסיס סביר להחלטתה. "טיבן של הראיות המינהליות הנדרשות, כמותן ואיכותן נגזרים מאופיו של הענין העומד לדיון, וממשמעות ההחלטה המינהלית המתקבלת... ישנה קורלציה ישירה בין נושא ההחלטה והשלכותיה על הפרט ועל הכלל לבין מידת הביסוס הראייתי הנדרש לגיבוש התשתית העובדתית עליה היא נשענת" (רע"ב 426/06 נאסר חווא נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 14 (12.3.2006). ורמת ההוכחה הנדרשת לצורך ההחלטה המינהלית דנן, אינה כזו הנוהגת בהליך העיקרי , מעבר לכל ספק סביר, כי אם די, בבחינת כוח ההוכחה הגולמי הטמון בחומר החקירה להפסקת העיסוק באופן מיידי.
3. ועוד. בשיקול הדעת של הרשות המינהלית להוצאת צו הסגירה, עליה לאזן בין מידת הנזק שייגרם לבעל העסק כתוצאה ממתן הצו לבין מידת הנזק שעלול להיגרם לציבור כתוצאה מהמשך הפעלת העסק וכי לא ניתן להשיג את מטרת הצו, באמצעי מידתי יותר להבטחת אינטרס הציבור (רע"פ 4384/13 מדינת ישראל נ' מיאו והאו בע"מ, פסקה 19 (3.3.14)).
4. עיינתי בחומר החקירה (הודעות אותן סימנתי: מש/1 , מש/2 , מש/3, מש/4, מש/5, מש/6) ולא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטה של בית משפט קמא. מחומר החקירה עולה קיומו של חשד סביר להתפתחות האירוע והסלמתו, כבר ברחבת הכניסה למועדון, שם נמצאו המאבטחים מטעם העוררת. המלמד, על נסיבות שחייבו הזמנת משטרה לאלתר, כמתחייב מתנאי רישיון העסק. תנאי, שתכליתו להבטיח את שלום הציבור והבליינים, ולמנוע התדרדרות נוספת של האירוע. כך פני הדברים, שעה שמחומר החקירה עולה כי האירוע לא נקטע באיבו בפתח המועדון כי אם המעורבים, עזבו את הרחבה מבלי שיושב לכאורה הסכסוך ביניהם.
5. קצין המשטרה, איזן נכונה בין אינטרס הציבור להבטחת שלומו ובין אינטרס העוררת שלא יפגע עסקה, בהתחשב בין היתר בקשייה עקב הקורונה, והורה על סגירת העסק למשך 12 יום בלבד במסגרתם, כפי שהודיע בשימוע נציג העוררת, צפוי היה העסק להיפתח למשך 4 ימים.
6. לאור כל האמור, נדחה הערר.

עותק ישלח לצדדים.

ניתנה היום, כ' ניסן תשפ"א, 02 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.