1. בפניי בקשת הנתבעת לדחיית התובענה על הסף.
2. לטענת המבקשת, תובענה זו מתבססת על פוליסת ביטוח מפני תביעות צד ג', ובהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 הקובע בתביעות לתגמולי ביטוח תקופת התיישנות בת שלוש שנים מיום התרחשות מקרה הביטוח, הרי שתביעה זו התיישנה.

עוד נטען להיעדר יריבות בין המשיבה למבקשת, מאחר ומדובר בפוליסה לנזקי צד ג' ואילו המשיבה תובעת נזקים עבורה. בנוסף, נטען כי הנהג ברכב המשיבה נהג ללא רישיון נהיגה תקף.

כן טוענת המבקשת כי קיים השתק פלוגתא. נטען, כי המשיבה בחרה להסתיר מהמבקשת את אירוע התאונה ולא להפעיל את פוליסת הביטוח ואף בחרה שלא לצרף את הנתבעת כנתבעת בתא"מ 43821-08-19 ולא להגיש נגד הנתבעת הודעה לצד ג', משכך שאלת החיוב של המבקשת בפיצוי צד ג' לא עלתה לדיון בתא"מ 43821-08-19 וביהמ"ש שם חייב את התובעת לפצות ישירות את צד ג' כך שהתובעת מושתקת מלטעון כי המבקשת היא זו שצריכה לפצות את צד ג' או לשפות אותה בגין החיוב.

1. בתגובה לבקשה טענה המשיבה כי תקופת ההתיישנות הינה שבע שנים שכן התובעת אינה צד ניזוק שתובע מי שפוגע בו אלא התובעת היא המבוטחת עצמה. תביעה זו הוגשה בגין אי מתן כיסוי ביטוחי מאחר והנתבעת סירבה לתת כיסוי ביטוחי ולא שילמה נזקים שנגרמו לצד ג'. נטען כי רישיונו של נהג התובעת היה תקף אולם הייתה לו התליית רישיון מסיבות שלא קשורות בו והדבר הוסדר מול משרד הרישוי.
2. בתשובה לתגובה טענה המבקשת כי תקופת ההתיישנות הינה שלוש שנים; כי רישיון הנהיגה של הנהג נשלל; כי המשיבה כלל לא פנתה למבקשת לאחר שהוגשה נגדה תביעה, ולכן אינה רשאית להגיש תביעה נוספת בגין שאלה עובדתית שהוכרעה במסגרת תא"מ 43821-08-19, שם נקבע כי המשיבה היא שתפצה את צד ג'.

דיון

1. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה ובתשובה לתגובה באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.
2. באשר לטענת ההתיישנות, מצאתי לדחותה.
3. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע תקופת התיישנות קצרה מזו הקבועה בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, כלהלן: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".

בכל הקשור לתביעות צד ג', קובע סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, כך: "בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח".

1. סעיף 70 משנה את תקופת ההתיישנות ומאריך את התקופה הקבועה בסעיף 31 בכל הנוגע לתביעות לשיפוי המבוטח בגין תביעות צד ג' כלפיו. הדבר נועד למנוע מצב בו תביעת המבוטח נגד המבטח תתיישן, בעוד תביעתו של צד ג' כלפי המבוטח טרם התיישנה (ראה: ע"א 3812/19 ג'ייריס נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, (פורסם בנבו)). יחד עם זאת, אין הדבר אומר בהכרח כי תקופת ההתיישנות של מבוטח כלפי המבטח היא שבע שנים מיום היוולד עילת התביעה של הצד השלישי.
2. לפי הוראת סעיף 65 לחוק חוזה ביטוח, מועד מקרה הביטוח אשר המבטחת חבה בשיפוי המבוטח בגין נזקי צד ג', חל ביום בו נולדה עילת החבות כלפי צד ג'. אם כן, מהו המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות על פי סעיף 70.
3. לעניין זה התייחס ירון אליאס בספרו "דיני הביטוח" (מהדורה שלישית, 2016) בעמ' 1307: "לא אחת נקבע כי משמוגשת התביעה של הצד השלישי כנגד המבוטח ונעצר מרוץ ההתיישנות של תביעה זו, מתחיל מרוץ התיישנות חדש לצורך הגשת התביעה לתגמולי הביטוח. המרוץ החדש נשלט על ידי סעיף 31 לחוק".

ובעמ' 1309:

"בעוד שהמועד הקובע לעניין מרוץ התיישנות של תביעת הצד השלישי נגד המבוטח הוא היום שבו נוצרה עילת התביעה, הרי שהמועד הקובע לעניין מרוץ ההתיישנות של תביעת המבוטח כלפי המבטח הוא יום הגשת התביעה על ידי הצד השלישי. לא למותר לציין כי ההיגיון המצדיק את נטישת הכלל הקבוע בסעיף 70 לחוק במקרה של הגשת תביעה נגד המבוטח, חל ביתר שאת במקרה שבו נפלה הכרעה בתביעה זו. אין חולק, לפיכך, כי תביעת המבוטח מתיישנת אם חלפו שלוש שנים ממועד מיצוי התביעה של הצד השלישי, היינו ממועד מתן פסק הדין נגד המבוטח".

1. במקרה דנן, קרות התאונה ארע ביום 6.11.17, ואילו תביעת צד ג' הוגשה ביום 20.8.19 בתוך תקופת ההתיישנות - והוא היום הקובע לעניין מרוץ ההתיישנות של התובעת כלפי הנתבעת. התביעה דנן הוגשה ביום 31.3.2021 ובטרם חלפו שלוש שנים מיום הגשת התביעה של צד ג', ומשכך התביעה לא התיישנה.
2. בין יתר טענותיה, טענה הנתבעת להיעדר יריבות מאחר והפוליסה הינה לנזקי צד ג' ואילו התובעת תובעת את נזקיה שלה. כמפורט, התביעה הוגשה מכוח חוק החוזים ולא מכוח פוליסת הביטוח, ומכאן כי עומדת לתובעת עילת תביעה חוזית כנגד הנתבעת.
3. טענת הנתבעת ביחס לרישיונו של הנהג ברכב בעת התאונה, הינה טענה עובדתית שמן הראוי לבררה בהליך שלפניי. יוער כי טענות התובעת ביחס לכך לא נתמכו בתצהיר.
4. עוד טענה הנתבעת כי קיים השתק פלוגתא מחמת ההליך שנוהל בין המבוטח לצד ג', ולכן דין התביעה להידחות. אף טענה זו מצאתי לדחות.
5. פסק הדין בהליך הקודם מהווה מעשה בית דין ביחס לממצאים הקשורים לעצם החבות של המבוטח וביחס לגובה הנזק, אך איני סבור כי קיימת קביעה המהווה השתק, ביחס לשאלת החיוב. למקרא הבקשה שלפניי והתגובות לה, עולה כי בין הצדדים ישנה מחלוקת האם ידעה הנתבעת על תביעת צד ג', בעוד התובעת טוענת כי הנתבעת סירבה ליתן כיסוי ביטוחי. בשלב זה אין בידי להכריע בטענות אלו, והריני סבור כי יש לדון בהן במסגרת ההליך לפניי.
6. נוכח האמור לעיל, הריני מורה על דחיית הבקשה לסילוק על הסף.
7. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.

המזכירות תמציא העתק החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ה' חשוון תשפ"ב, 11 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.