1. עניינה של החלטה זו בשתי הודעות תשלום קנס, שמספרן: 93596021 מיום 17.02.19; ו -3000585322 מיום 03.12.19 אשר ניתנו למבקשת, בהתאמה, בגין עבירה של שימוש שלא כדין בנתיב נסיעה אשר יועד וסומן בתמרור כנתיב תחבורה ציבורית, עבירה על פי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן – "הדו"ח הראשון") ובגין עבירה של העמדת/החנית רכב בניגוד להוראות תמרור המתיר חניה לכלי רכב מסוימים ובשעות מסוימות כפי שפורט בו (חניה מועדפת), עבירה לפי סעיף 4(ב)+6(ב)(1) לחוק עזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983 (להלן – "הדו"ח השני" וביחד עם הדו"ח הראשון, להלן – "הדו"חות").
2. לפי סעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן – "חוק סדר הדין הפלילי") אם לא שילמה המבקשת את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), לא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותה, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשעה בבית המשפט ונגזר עליה הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.
3. בנוסף, סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, שבית המשפט יהיה רשאי לקיים משפט לאדם שהגיש בקשה להישפט לאחר תקופת תשלום הקנס רק אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד מיד לאחר שהוסרה המניעה, או מנימוקים מיוחדים (ר' רע"פ 1260/09 שלבי עאטף נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2.6.2009).
4. המבקשת פנתה לבית המשפט ביום 07.04.2021 בבקשה להישפט על הדו"חות.
5. מעיון בבקשה עולה, כי בפי המבקשת שתי טענות: האחת, עניינה בהתיישנות והשנייה עניינה בטענה שהמבקשת לא ידעה על הדו"חות. לעניין ההתיישנות טענה המבקשת, כי נודע לה אודות הדו"חות רק בחלוף למעלה משנה מיום ביצוע העבירות וזאת נוכח הודעת עיקול שהוטל על חשבון הבנק שלה ביום 22.2.21. לדבריה, נוכח פנייה למוקד הטלפוני של המשיבה נשלחו אליה באמצעות המייל שני הדו"חות.

אציין, כי בבקשתה טענה המבקשת כי הדו"ח השני הינו בגין עבירה מיום 3.2.19 אולם עיון בדו"ח השני מלמד כי מועד ביצוע העבירה הינו 3.12.19. בנוסף אציין, כי מן המסמכים שצרפה המבקשת עולה כי כבר ביום 22.12.20 נשלח לכתובתה מכתב מטעם מנהלת אגף החניה בדבר חובות בגין דו"חות.

1. מנגד, המשיבה טענה בתגובתה ולעניין טענת ההתיישנות, כי הדו"ח הראשון נשלח אל המבקשת ביום 15.3.19 דהיינו כחודש לאחר מועד ביצוע העבירה ופחות מארבעה חודשים מיום ביצוע העבירה וזאת בהתאם לסעיף 225א(א1) לחוק סדר הדין הפלילי. בעניין זה גם טענה המשיבה, כי נוכח פניית המבקשת אל המשיבה ביום 4.11.19 עודכנה אודות קיומו של הדוח הראשון. בנוסף הדו"ח השני נשלח אל המבקשת ביום 4.3.20 דהיינו פחות משנה מיום ביצוע העבירה שהרי מדובר בדו"ח שנערך ביום 3.12.19.
2. באשר לאופן משלוח הדו"חות טענה המשיבה, כי אלה נשלחו למבקשת באמצעות דואר רשום למענה של המבקשת כפי שהיה מעודכן במשרד הפנים נכון למועד משלוח הדו"חות. לפיכך טענה המשיבה, כי משנשלחו הדו"חות בדואר רשום, חלה חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד-1974. לבסוף טענה המשיבה, כי החל מיום 01.07.20 נשלחו למבקשת דרישות לתשלום קנס לפי פקודת המסים (גביה), אך המבקשת לא עשתה דבר. לפיכך הוטל גם עיקול על חשבון הבנק שלה. אציין, כי המשיבה צירפה תצהיר המפרט את תהליך משלוח הדו"חות באגף החניה.
3. הנה כי כן, ממועדי משלוח הדו"חות למבקשת עולה, כי אין ממש בטענה בדבר התיישנות הדו"חות. מעיון במסמכים שצרפה המשיבה עולה, כי הדו"ח הראשון נשלח על ידי המשיבה ביום 25.3.19 (ולא ביום 15.3.19 כטענת המשיבה) ואילו הדו"ח השני נשלח על ידי המשיבה ביום 8.3.20 (ולא כטענת המשיבה ביום 4.3.20), אולם, אין בכך כדי לגרוע מטענות המשיבה שכן הדו"ח הראשון נשלח גם במצב זה פחות מארבעה חודשים מיום ביצוע העבירה והדו"ח השני נשלח פחות משנה מיום ביצוע העבירה.

כמו כן, המבקשת לא טענה בבקשתה כי כתובת מגוריה שונה מן הכתובת אליה נשלחו בדואר רשום הדו"חות על ידי המשיבה ולא נתנה כל הסבר לכך שהדואר לא נדרש על ידה ו/או לא הגיע לידיה הגם שנשלח לכתובתה. בנוסף, המבקשת לא הציגה כל ראיה שיש בה כדי להפריך את חזקת המסירה ולא העלתה כל הסבר לשיהוי הניכר בהגשת בקשתה להישפט בהינתן שפנתה למבקשת ביום 4.11.19 ועודכנה, לכל הפחות, אודות קיומו של הדו"ח הראשון.

1. יתרה מזאת, לא נטענה על ידי המבקשת כל טענת הגנה באשר לנסיבות ביצוע העבירות ולכן אין חשש כי ייגרם לה עיוות דין.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"א אייר תשפ"א, 03 מאי 2021, בהעדר הצדדים.