19 דצמבר 2021

הועבר להכרעתי ערעור על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 13.1.21, אשר התכנסה בעקבות פסק דין מיום 17.11.2020 (ב"ל 6925-04-20) (להלן: "פסק הדין המחזיר") והותירה על כנה את ההחלטה, לפיה המערערת לא איבדה 50% מכושרה להשתכר.

עיקרי העובדות וטענות הצדדים

1. המערערת היא בעלת נכות יציבה משוקללת בשיעור 44%, אשר נקבעה לה בגין הליקויים הבאים: 30% נכות בגין סחרחורת, 10% נכות בגין טינטון ו- 10% בגין הפרעות בתנועות העיניים וזאת בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.
2. ועדה לעררים (אי כושר) קבעה כי המערערת לא איבדה 50% מכושרה להשתכר.
3. המערערת הגישה ערעור לבית הדין על החלטה זו ובמסגרת פסק הדין המחזיר, ניתן תוקף להסכמת הצדדים, לפיה עניינה של המערערת יוחזר לוועדה באותו הרכב על מנת ש"תדון מחדש בעניינה של המערערת ותתייחס להשפעת הליקויים בנפרד ובמצטבר על כושר העבודה".
4. ביום 13.1.21 התכנסה ועדת הערר ונימקה החלטתה לדחות את הערר כך:

"בת 29. הוועדה עיינה בפרוטוקול הוועדה הרפואית לפיו בגין סחרחורות נקבעו 30%, הפרעות בתנועת העיניים 10%, טנטון 10%, מסמכים מתיקה הרפואי דו"ח שיקום ורופא מוסמך. אשר המליצו לראות בעורערת כמי שלא אבדה כושרה לעבודה והאזינה ברוב קשב לדברי העוררת ועו"ד. הוועדה מכנסת בעקבות פס"ד ביה"ד האזורי לעבודה מיום 17.11.20.

מדובר במערערת צעירה, משכילה בעלת 13 שנות לימוד במגמת הנהלת חשבונות, עבדה כמזכירה, סייעת בגן ילדים. בגין הסחרחורת נקבעו 30% וזו בעייתה העיקרית. סובלת מסחרחורות בתדירות ועצמה משתנים, מוגבלת במיוחד אחרי התקף ובביצוע עבודות הדורשות טיפוס לגובה, שימוש במכשירים חדים עבודה בסביבה נטולת מיגון וסמוך לאש.

כמו כן, מוגבלת בביצוע עבודות הדורשות קשב וריכוז ותקשורת בינאישית ברמה מיטבית. בגין הטינטון נקבעו 10%, הטינטון מפריע גם הוא בכושר הריכוז פגיעה בתנועת העיניים 10% בצורה קלה מתקשה בעבודה מול מחשב.

יחד עם זאת הוועדה שבה ומקבלת את החלטת דרג 1 לפיה לא איבדה 50% מכושרה לעבוד משום שיכולה לעבוד בעבודות בעלות אופי משרדי פקידותי בקו אחור בעיקר לשמש כמוקדנית טלפונית, כמזכירה רפואית לזימון תורים והוראה פרטית.

הוועדה דוחה את הערר."

1. לטענת המערערת, שגתה הוועדה בכך שלא התייחסה לתלונותיה בדבר קיומן של תנועות בלתי רצוניות בעיניים (ריצוד), סחרחורת, ליקוי שמיעה וטנטון וכי מגבלות אלו משפיעות עליה במידה רבה ובאופן שמגביל אותה בכל עבודה ובכל תפקיד גם ללא מאמץ. עוד טוענת המערערת כי הוועדה לא התייחסה לטענתה לפיה אחרי התקף היא אינה מסוגלת לעבוד מספר ימים וכי עבודה מול מחשב מחריפה את הסימפטומים מהם היא סובלת. הוועדה אף לא התייחסה, לטענת המערערת, להשפעת כלל הליקויים על כושרה להשתכר ולא נימקה כיצד היא יכולה לעבוד בעבודה משרדית, שעה שהיא מתקשה לעבוד מול מחשב ולשמש כמוקדנית או מזכירה כאשר היא מוגבלת במטלות הדורשות קשב וריכוז ותקשורת בינאישית.
2. המשיב טען, מנגד, כי דין הערעור להידחות. הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר וקבעה כי המערערת לא איבדה כדי 50% מכושרה לעבוד. הוועדה הגדירה את ההגבלות הנובעות ממצבה הגופני של המערערת ופירטה את סוגי העבודות המתאימות במצבה.
3. טענות המערערת בדבר מצב רפואי חמור יותר מזה שנקבע בוועדה הרפואית דינן להידחות שכן ועדת אי כושר נסמכת על החלטת הוועדה הרפואית.

דיון והכרעה

1. בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995, זכות הערעור לבית הדין על החלטות ועדה לעררים (אי כושר) מוגבלת לשאלה משפטית בלבד. בהקשר זה נפסק, כי הואיל והוועדה לעררים (אי כושר), להבדיל מוועדה רפואית לעררים, פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה, רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, אך רק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק (דב"ע שם/1318-01 עטיה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).
2. בהתייחס לוועדה הדנה מכוח פסק דין נפסק, כי על ועדה זו להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין כאשר הביקורת השיפוטית המופעלת במקרה זה מוגבלת לשאלה האם מילאה הוועדה אחר הוראות פסק הדין (ראה דב"ע נא/01 – 29 פרנקל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160; עב"ל 114/07 עורקבי נ' המוסד לביטוח לאומי (8.1.08)).
3. עוד נפסק, כי לא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו ולו זניח, יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה, זאת, כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הוועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה להתחקות אחר הלך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הוועדה וכן, שיפור איכות ההחלטות של הוועדות הרפואיות והגברת האמון הציבורי בהתנהלותן (בר"ע (ארצי) 39263-03-15 אופנר נ' המוסד לביטוח לאומי (6.7.2016)).

לאחר שקילת טענות הצדדים ועיון בתיק בית הדין, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות מהטעמים הבאים -

1. במסגרת פסק הדין המחזיר נדרשה הוועדה לשקול עמדתה מחדש, תוך התייחסות

להשפעת הליקויים בנפרד ובמצטבר על כושר עבודתה של המערערת. עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי הוועדה התייחסה לגילה של המערערת, להשכלתה כמנהלת חשבונות ולניסיונה התעסוקתי וכן התייחסה לליקוי העיקרי ממנו היא סובלת – סחרחורות, בציינה כי המערערת מוגבלת, בין היתר, בביצוע עבודות הדורשות קשב וריכוז ותקשורת בין אישית וכי היא "מתקשה" בעבודה מול מחשב. עוד ציינה הוועדה כי ההגבלה קיימת במיוחד אחרי התקף. לאחר ציון וסקירת מגבלותיה, סברה הוועדה כי המערערת יכולה לעבוד בעבודות בעלות אופי משרדי פקידותי בקו אחורי, מוקדנית, מזכירה רפואית ומורה פרטית.

1. המערערת מלינה על כך כי הוועדה לא התייחסה לליקויה, אשר מגבילים אותה "בכל עבודה ובכל תפקיד גם ללא מאמץ". עוד הלינה על סוגי העבודות שהתאימה לה הוועדה וטענה כי נוכח הנמקתה לפיה היא מוגבלת בביצוע עבודות הדרושות קשב וריכוז ועבודה מול מחשב, לא ניתן להבין מדוע התאימה לה עבודות בעלות אופי משרדי.
2. אין בידי לקבל טענות אלו. ראשית, צודק המשיב בטענתו לפיה נקודת המוצא של ועדת אי הכושר היא האבחון הרפואי. מכאן, שטענת המערערת לפיה אין היא מסוגלת לתפקד בכל עבודה שהיא אינה עולה בקנה אחד עם שיעורי הנכות שנקבעו לה בגין הסחרחורות – נכות בשיעור 30%. שנית, העובדה כי הוועדה סבורה כי המערערת "מוגבלת" בביצוע עבודות הדורשות קשב וריכוז ותקשורת בין אישית וכן כי היא מתקשה בעבודה מול מחשב, אינה מובילה למסקנה כי אין היא יכולה לעבוד בכל עבודה הדורשת מיומנויות אלו. לשון אחר – כמעט כל עבודה דורשת מידה מסוימת של ריכוז וכן שימוש במחשב. עם זאת, אין בכך שהוועדה סבורה כי המערערת מוגבלת בפעולות אלו כדי להוביל למסקנה כי היא אינה יכולה לתפקד בעבודות שהוצעו לה.
3. לאור כל האמור נחה דעתי כי החלטת הוועדה מנומקת באופן המאפשר להתחקות אחר הלך מחשבתה ולא שוכנעתי כי המדובר בהחלטה בלתי סבירה המצדיקה את התערבותו של בית דין זה.

סוף דבר

1. הערעור נדחה.
2. הואיל ומדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.
3. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, ט"ו טבת תשפ"ב, (19 דצמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.