לפני תביעה כספית בסך 47,321 ₪ לפיצוי התובעות בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת 2, המבוטח ע"י התובעת 1, בתאונה בה היה מעורב רכב הנתבע.

על פי התביעה, בעת שרכב התובעת, שהיה נהוג ע"י אבני יצחק (להלן: "אבני"( חצה צומת בחסות רמזור ירוק, התפרץ רכב הנתבע לצומת בחסות אור אדום, ופגע ברכב התובעת בחלקו הימני קדמי.

הנתבע, מכחיש אחריות, טוען כי התאונה ארעה באשמת אבני, שביצע פרסה במקום אסור וגרם ברשלנותו לתאונה. כן טען, כי רכבו חצה את הצומת בחסות רמזור ירוק, בנסיעה רציפה, וכאשר היה באמצע הצומת, אבני ביצע פרסה בחדות ופגע ברכבו בחלקו הקדמי שמאלי. מוסיף וטוען הנתבע שאבני, אדם מבוגר, לא יצא את רכבו, היה מבוהל וחיוור, והודה באחריותו לתאונה. מתוך רחמים עליו, בגילו ובמצבו, ומתוך חשש לבריאותו, החליט לוותר לו ושחררו לדרכו, תוך שסוכם שכל צד ישא בתיקון נזקיו. הנתבע טוען שרכבו נמכר במצבו, תוך הפחתת התמורה באופן ניכר (לא הוגשו סימוכין). עוד הוסיף, בכתב ההגנה, כי בחלוף הזמן מאז התאונה ומשלא פנו אליו, סבר כי הנושא נפתר ולא ערך שמאות לרכב. לשיטתו, תמונות רכבו הניזוק אבדו עם החלפת מכשיר הטלפון הנייד שהתקלקל, והניסיון לשחזרן לא צלח.

מטעם התובעות העיד אבני בלבד.

מטעם הנתבע העידו נהג הרכב (להלן: "דעייף"), הנוסע שישב לצדו (להלן: "הנוסע"), והנתבע (שנסע ברכב אחר בעקבות הרכב הנפגע).

אבני העיד כי נהג בכביש 65 במיניבוס שבבעלות התובעת 2 והיה לבדו. לשיטתו הוא נוסע במקום באופן קבוע, באותה שעה, כנהג הסעות לפועלים. לטענתו, כאשר הגיע לצומת עין אברהים, נעצר לפני רמזור אדום. לאחר שהוחלף האור ברמזור לירוק, החל בנסיעה שמאלה ואז חש במכה בכנף ימין, בפגוש ובפנס, מרכב שהגיע מימינו.

בחקירתו פירט כי הגיע מכביש בעל שני נתיבים, האחד לפנייה ימינה לכיוון תל-אביב והשני לפנייה שמאלה לכיוון עפולה. עוד העיד, כי נסע בנתיב השמאלי וכאשר הוחלף האור לירוק החל בפניה שמאלה, אולם לא השלים אותה בשל המכה. בחקירה הנגדית סימן על גבי תמונת המקום את הנתיב בו נסע לפני הפניה שמאלה ואת מיקום התאונה בצומת (נ/1). כשנשאל כיצד פנה, השיב: "אני מקדם לאט לאט ואז לוקח סיבוב. התאונה היתה בדיוק שאני מתחיל לשבור את הסיבוב".

לדברי העד, לאחר התאונה יצא מהרכב ושוחח עם האנשים במקום, לצורך החלפת פרטים. לטענתו, המתינו במקום כ- 20 דקות עד אשר בעל הרכב המעורב הגיע. הוא שלל התנצלות או לקיחת אחריות: "התנפלו עלי 10 אנשים...התנפלו עלי ואני הייתי לבד. כשמתנפלים עלי 10 איש אמרתי שנחליף פרטים ואין נפגעים וזה מה שהיה... הייתי לבד והם רק אמרו לי שאני אשם".

דעייף העיד כי נסע מכיוון כפר ערה לכיוון אום אל פאחם, הגיע לצומת והמשיך בנסיעה רציפה, בחסות רמזור ירוק. לטענתו, רכב התובעת הגיע מכיוון עין אברהים לבצע פרסה, בניגוד לדין. העד הוסיף, שנסע בנתיב הימני מבין שני נתיבים בכיוונו. כן הוסיף, כי סמוך לצומת בה ארעה התאונה, צומת נוסף, אך הרמזור הירוק דלק בשני הצמתים ולכן המשיך בנסיעה רציפה, במהירות 50 קמ"ש לערך.

דעייף עיין בתמונה נ/1, לא הצליח לזהות את כיווני הצומת, אך סימן את מיקום התאונה בתרשים הצומת (נ/2). העד סימן את התאונה ע"ג מה שמתואר בתרשים כאי-תנועה. אולם אף אם אתעלם מכך שלא הצליח לזהות בתרשים את הנתיבים, המיקום בו סימן X על גבי התרשים אינו בנתיב בו נסע, שהרי תיאר כי נסע מכיוון ערה צפונה בנתיב הימני, ואילו הסימון קרוב יותר לנתיב השמאלי. אם דעייף נסע כל הזמן ישר ולא סטה בין הנתיבים, לא ברור כיצד התאונה ארעה משמאל לנתיב בו נסע. בחקירה הנגדית, כשנשאל כיצד סימן את מיקום התאונה בצד שמאל של הכביש השיב: "הוא בא עם רכב גדול. אני לא הבנתי שאני סימנתי על התרשים שהתאונה היתה בצד שמאל. היה לו אוטובוס גדול והוא לא יכול להסתובב ישר שמאלה וקודם הלך משמאל לימין".

בהמשך החקירה, שהבחין במיניבוס כאשר חזיתו מופנית צפונה (כיוון עפולה) באלכסון. יחד עם זאת המשיך וטען כי ראה את המיניבוס מבצע פניית פרסה, במקום אסור.

במהלך העדות הוצגו לדעייף עובדות שנרשמו בכתב הגנה והוא שלל אותן (עמ' 4, שו' 12-17; עמ' 4 שו' 26-27; עמ' 4 שו' 30-33).

בחקירה הנגדית תיקן העד את טענתו כי המיניבוס הגיע מעין אברהים וטען שהמיניבוס הגיע מכיוון עפולה אל צומת עין אברהים.

הנתבע העיד כי נהג ברכב מסוג סוואנה אחרי דעייף. בניגוד לדברי דעייף, סיפר שכאשר הגיעו לצומת הראשון הרמזור היה אדום, ורק לאחר שהוחלף לירוק, החלו בנסיעה לעבר צומת עין אברהים שם קרתה התאונה. כזכור, דעייף העיד כי האור ברמזורים בשני הצמתים היה ירוק והוא נכנס לצמתים בנסיעה רציפה.

עוד בניגוד לעדות דעייף, טען הנתבע כי האזור היה ריק מכלי רכב, למעט, אולי, רכב נוסף לפניהם. לדבריו, כאשר הגיעו לצומת עין אברהים, הבחין במיניבוס מגיע מכיוון עפולה ומבצע פרסה בצומת. הנתבע טוען כי ניגש מיד אל אבני, שהביע התנצלות על הפגיעה וטען כי סבר שהגיע אל הצומת השני. הנתבע טען כי הריח ניחוח אלכוהול. הנתבע טוען כי מאחר ואבני מבוגר, ריחם עליו, נשא בתיקון רכבו ולא הפעיל את פוליסת הביטוח. כשנשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא ציין שאבני היה שיכור, הסביר זאת בכך שכיבד אותו, אולם אבני לא העריך את הכבוד והגיש תביעה.

הנתבע העיד שניתן היה לראות את המיניבוס ממרחק רב, מבצע פרסה: "אפשר לראות שהוא עשה את הפרסה מקילומטר". לדברי הנתבע ראה את המיניבוס בנסיעה ואח"כ בהאטה ואז את ביצוע הפרסה. מנגד, טען כי ראה אותו לראשונה מתחיל להסתובב. אם נכון הדבר, כי ניתן היה להבחין בכניסתו של המיניבוס לצומת ממרחק, שומה היה על דעייף להבחין כי הצומת אינו פנוי ולבלום את רכבו כדי לא להיכנס לצומת, גם אם לטענתו הרמזור היה ירוק. בהמשך עדותו, הנתבע אישר כי דעייף הציג על התרשים את מקום התאונה, במקום לא נכון: "אל תתפוס אותו כי הוא לא יודע אפילו את השם שלו. היה נוסע בצד ימין ונכנס בו". כמו כן אישר שדעייף תיאר את מיקום הפגיעה ברכב בצורה לא נכונה, לא מקדימה, כי אם בדופן שמאלית קדמית. לשיטתו דעייף לא יודע להבחין בין ימין ושמאל, אך למרות זאת הוא נהג טוב וזהיר.

בשלב מאוחר יותר של חקירתו הנגדית סתר את הגרסה הראשונה לפיה סוכם בין הצדדים שכל אחד יתקן את רכבו על חשבונו, וטען כי הסכימו רק להחליף פרטים. שינוי גרסאות זה מעיד על חוסר מהימנותו על הנתבע, ואף מעלה את השאלה מדוע לא תבע את נזקיו, אם אמנם האחראי לתאונה הוא אבני. אח"כ טען כי ריחם על אבני כאדם מבוגר שהיה מבוהל מאד וטען שסתם החליפו פרטים.

הנתבע סתר את עדותו של דעייף גם באופן פינוי רכבו מהמקום. לשיטתו הוזמן גרר ואילו דעייף העיד שנסעו עם הרכב למרות שהרכב נפגע באופן קשה.

לאחר ששקלתי את הנאמר לעיל באתי למסקנה כי התביעה הוכחה. לטעמי, נוכח הגרסאות שהובאו לעיל באופן מפורט, ברי כי אין בפי הנתבע גרסה אחת סדורה, עקבית וקוהרנטית לאירוע. הוא ודעייף מסרו גרסאות שונות בתכלית, במספר נקודות. אני מעדיפה עליהן, באופן ברור, את עדותו של אבני שהעיד כי הגיע מכיוון עין אברהים וביקש לפנות שמאלה לכיוון עפולה ואיני מקבלת את עדותו של הנתבע (שבקושי נתמכה ע"י עדות דעייף) כי אבני הגיע מכיוון עפולה וביצע פרסבה על מנת לחזור לאותו כיוון.

בפרט לא מתיישבת בעיני הטענה כי אבני אשר נהג מיניבוס (רכב לא קטן), יעדיף להתפרץ לתוך צומת בלתי פנוי, בחסות רמזור ירוק, ועוד לצורך ביצוע פרסה ברכב כ"כ גדול, שיש להניח כי נדרשים לו מס' תמרונים על מנת להשלים בצומת כזה פניית פרסה.

אני סבורה כי סביר יותר, משמעותית, שדעייף נהג בחסות אור ירוק בצומת הראשון חצה אותו, המשיך אל הצומת השני, שגם ו האור ירוק, ונכנס אל הצומת ללא עצירה, ומבלי לוודא שהצומת פנוי, לקראת סיום המופע הירוק בכוונה "לחטוף" את הרמזור. מיקומי הנזק בכלי הרכב, כאשר המיניבוס נפגע בדופן קדמית ימנית ולא בחזיתו, תומכים בגרסת אבני ולא בגרסת דעייף, אשר ניסה לטעון כי המזדה נפגעה בחזית (מה שתומך כי היא הפוגע ולא הנפגע).

לאור האמור, התביעה מתקבלת במלואה. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת 1 – 33,197 ₪ ולתובעת 2 – 14,124 ₪, הכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

כמו כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעות הוצאות משפט ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ"ג אדר ב' תשפ"ב, 26 מרץ 2022, בהעדר.