בכתב התביעה טענה התובעת, שביום 5.8.20 תקף אותה כלבו של הנתבע, ושרט אותה ברגלה. לטענתה, בשל אותה שריטה, היא נזקקה לזריקת חיסון מפני מחלת הטטנוס, והדבר הסב לה כאבים בזרועה למשך 10 ימים. על פי הטענה, הכלב שהה מחוץ לחצר ביתו של הנתבע, ללא רצועה או זמם.

הנתבע טוען שהכלב אינו כלבו, אלא שייך לאחד מבני משפחתו המתגורר באותה נחלה במושב אבן ספיר. הנתבע מוסיף וטוען שבאירוע הנטען היו מעורבים כמה כלבים, אולם הכלב שנטען שהוא כלבו אינו הכלב שנשך את התובעת. לבסוף טוען הנתבע שהכלב יצא מחצר ביתו כאשר נכדתה של התובעת פתחה את השער. לפיכך, לשיטת הנתבע, אם נשך הכלב את התובעת, יש להטיל את האחריות לכך על נכדתה.

בדיון היום העידו בפני שלושה עדי ראיה לאירוע. על פי עדות התובעת, היא עברה בסמוך לביתו של הנתבע יחד עם חברתה, במקום היו שני כלבים, האחד כלבו של הנתבע, והשני קטן, וכלבו של הנתבע נשך אותה ברגלה. על פי עדותה, במקום עמדו נכדתה יחד עם כלתו של הנתבע. על פי עדות חברתה של התובעת, במקום היו מספר כלבים. העדה היססה כאשר נשאלה איזה מהם תקף את התובעת, אולם לבסוף העידה שהיה זה כלבו של הנתבע. בנוסף, אישרה העדה שהנתבעת ניגשה לדבר עם נכדתה לידר גדר ביתו של הנתבע, וכי היא לא ראתה במקום את כלתו של הנתבע. הן התובעת והן העדה מטעמה העידו שלאחר המקרה הנתבע יצא מביתו והתנצל על המקרה.

מנגד, העיד הנתבע שהוא יצא מביתו רק לאחר ששמע את צעקות התובעת, כי היו במקום לפחות עוד ארבעה כלבים, וכי הכלב שיצא מחצר הבית, יצא יחד עמו, לאחר אירוע התקיפה. על פי עדות הנתבע, כלתו לא הייתה במקום האירוע. הנתבע הכחיש נחרצות שהוא התנצל בפני התובעת.

הנה כי כן, אף שהתמונה הכללית דומה, דווקא בפרטי המקרה ישנן סתירות בין העדויות. כך, לא ברור כמה כלבים היו במקום, האם כלתו של הנתבע ראתה את המקרה, והאם הנתבע וכלבו יצאו מהחצר יחדיו, לאחר ששמעו את קריאות התובעת. לאחר ששמעתי את העדויות, אני סבורה שיש להעדיף את עדותה של עדת הראיה הנייטראלית, על פני עדויות הצדדים עצמם, בהן נמצאו סתירות. כך, בכתב התביעה טענה התובעת שהכלב שרט אותה, ולא נשך. בעדותה העידה התובעת שננשכה בשתי רגליה. זו סתירה שקשה ליישב, ובה אני מעדיפה את גרסתה הראשונה של התובעת, כפי שנמסרה בכתב התביעה. בדומה, כלבו של הנתבע הושם בהסגר למשך 14 יום בעקבות האירוע. הנתבע לא טען בפני הווטרינר המחוזי שהכלב לא היה מעורב בנשיכה, ויש להניח שאילו האמין באמת ובתמים שהכלב לא היה מעורב, הוא היה עושה כל מאמץ למנוע את ההסגר. בנסיבות אלה, איני סבורה שניתן ליתן אמון בטענה זו כעת.

על כן אני מקבלת את עדות עדת הראיה, לפיה היו במקום האירוע מספר רב של כלבים, אולם לאחר שהתובעת ניגשה לדבר עם נכדתה, שעמדה ליד ביתו של הנתבע, התנפל עליה כלבו. בעקבות כך, יצא הנתבע מביתו והתנצל.

ס' 41א' ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי "בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצדו של הבעלים." הנה כי כן, בין אם הכלב היה כלבו של הנתבע, ובין אם היה כלבו של בן משפחה המתגורר עימו באותה החצר, הנתבע, שעל פי עדותו התקין גדר למנוע את שוטטות הכלב, הוא בגדר "מי שמחזיק בכלב דרך קבע", ועליו מוטלת החובה לפצות את התובעת בגין נזקיה, אף אם אלו נגרמו בשל התרשלותה של נכדתה.

כאמור, איני סבורה שהכלב נשך את התובעת, אלא רק שרט אותה. אמנם, בעקבות אותה שריטה נזקקה התובעת לזריקת חיסון, אולם בהעדר נשיכה של ממש, אני סבורה שיש לפצות את התובעת בסכום של 500 ₪ בלבד.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת סך של 60 ₪ עבור החזר האגרה.

ניתן היום, כ"ד אלול תשפ"א, 01 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.