לפני תביעה לפיצוי בשל נזק גוף שנגרם לתובע במסגרת עבודתו. קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם יש לראות בתאונה כתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") או כתאונה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כמו כן, חלוקים הצדדים בכל הנוגע לנסיבות התאונה.

תמצית העובדות הרלוונטיות

1. נסיבות אירוע התאונה על פי טענות התובע בכתב התביעה ובתצהיר הנסיבות מטעמו :

התובע יליד 8.12.1998, עבד בשירות המעסיק- חב' הגליל בע"מ כנהג משאית. ביום 20.3.2020 בשעה 10:00 לערך, סיים התובע לפרוק סחורה בחנות לחלקי חילוף בעיר שפרעם. (להלן: "החנות") התובע החל בנסיעה לעבר הלקוח הבא ואז שמע לטענתו רעש של תזוזה בארגז המשאית. התובע השאיר את המנוע של המשאית מונע ועלה בחזרה על המשאית, שם הבחין כי המנוף הקטן (מעין מלגזה חשמלית המאפשרת העמסת סחורה במשאית והובלתה לחנות- כונתה על ידי התובע –"סוס חשמלי", ב'ב') זז ממקומו. התובע החזיר את המנוף הקטן למקום וכאשר ביקש לרדת מהמשאית ולהמשיך בנסיעה, נפל מהמשאית. (להלן: "התאונה").

כפי שציינתי קודם לכן, נסיבות התאונה שנויות במחלוקת בין הצדדים.

1. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ונקבעה לתובע 30% נכות זמנית מיום 20.6.2020 ועד ליום 31.1.2021. כמו כן, קבע המל"ל כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% החל מיום 1.2.2021.
2. ביום 27.1.2022 התקיים דיון הוכחות בשאלת החבות והגדרת התאונה, במהלכו העידו התובע ועובד בחנות. לאחר שמיעת העדויות הורתי לצדדים להגיש סיכומים בשאלה: האם מדובר בתאונת דרכים או בתאונה לפי פקודת הנזיקין.

טענות הצדדים

טענות התובע בכתבי טענותיו לרבות הסיכומים שהגיש

1. התובע חזר על גרסתו בכל הנוגע לנסיבות התאונה והוסיף כי הגרסה שמסר מתיישבת עם עדותו ולא נסתרה ע"י הנתבעת. בכל הנוגע לטענה לפיה הגרסה שמסר אינה זהה לתיאור התאונה שמופיע במסמכים הרפואיים, טען התובע כי לעולם יהיה שוני בין גרסה שמסר אדם שנפגע, לגרסה שנכתבה ע"י הגורם הרפואי ואין להסיק מכך על מהימנותה.
2. במסגרת כתב התביעה, טען התובע שמדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד, אך פרט לציטוט סעיף 1 לחוק הפלת"ד, לא נימק את קביעתו. יחד עם זאת, בסיכומיו טען התובע שמדובר בתאונת דרכים שכן היא אירעה עקב תיקון/ טיפול דרך וכי נזקיו נכללים גם בגדר ההגדרה של "עלייה וירידה מרכב" גם הפעולה נופלת בגדר חריג "הטעינה ופריקה" (ראה פירוט בס' 7 להלן –ב'ב'). התובע הוסיף כי הוא למעשה מנע סיכון תעבורתי, שכן אם היה ממשיך בנסיעתו והמנוף הקטן היה נופל לכביש, היה ביכולתו לפגוע בהולכי רגל או ברכבים אחרים. לפיכך, התובע מנע למעשה פגיעה בחיי אדם ורכוש.
3. התובע הוסיף כי בפועל הוא לא ניתק את המגע עם הפעולות הקשורות ברכבו, קרי הטיפול/התיקון וכל מעשיו מהרגע שירד מהרכב, היו קשורים לשימוש שעשה ברכב. על כן, גם הפציעה שנגרמה לו, קשורה לשימוש שעשה ברכב.
4. בסעיף 20 לסיכומיו טען התובע שהפעולה שביצע נופלת בגדר חריג ה"פריקה והטעינה". אולם, טען כי לא די בכך על מנת להביא לביטול ההכרה בתאונה כתאונת דרכים. שכן, התובע נפגע במהלך הירידה מהמשאית ומדובר בשימוש מוכר ברכב, בהקשר זה הפנה התובע להלכת אוסם (רע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נגד יעקב סמג'ה , פ"ד נ"ט (3) 541).

טענות הנתבעת בכתבי טענותיה לרבות הסיכומים שהגישה

1. מנגד סברה הנתבעת, שהתאונה אינה תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד. שכן, נפילה מארגז משאית לאחר סידור מטען, אינה נכנסת להגדרה של תאונת דרכים. נוסף על כך, תאונה תוך ביצוע פעולות מקדימות או מאוחרות לנסיעה, אף היא אינה מהווה תאונת דרכים.
2. בכל הנוגע לטענת התובע לפיה מדובר בתיקון/טיפול דרך, טענת הנתבעת שמדובר בשינוי חזית אסור. שכן, הטענה לא עלתה במסגרת כתב התביעה. מכל מקום, גם לגופה של הטענה, טיפול/תיקון דרך, חייב להיעשות בדרך ולא בחצר או בחניה ובמקרה דנן, מקום התאונה היה סמוך לחנות, במקום בו פרק התובע את הסחורה. כמו כן, התובע אישר כי היה באפשרותו להמשיך לנסוע לפחות 10 דק' עד למקום עצירה בטוח, אילו היה בכביש הראשי והתיקון שביקש לעשות, לא היה תיקון, אלא קשירת מטען בלבד. מכאן, שהגם שקשירת המטען היא פעולה רצויה, היא אינה פעולה הכרחית להמשך הנסיעה. לאור כל האמור, הרי שלא מדובר ב"תאונת דרכים".

דיון והכרעה

1. בעניינינו יש לבחון תחילה את נסיבות התאונה ובהמשך את השאלה האם התאונה מהווה תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד או לפי פקודת הנזיקין בהתאם לנסיבות התאונה.

נסיבות התאונה

1. במסגרת כתב התביעה, טען התובע כי בעת "שסיים לפרוק סחורה באחת החנויות בשפרעם והחל את נסיעתו ללקוח הבא, שמע רעש של תזוזה בארגז המשאית, השאיר את המשאית מונעת ועלה בחזרה על המשאית ומצא כי המנוף הקטן זז ממקומו, החזיר אותו למקום וכאשר רצה לרדת מהמשאית להמשך נסיעתו ללקוח הבא, לפתע נפל מהמשאית וכתוצאה מכך נפגע ונזקק לטיפול רפואי." (ראו: סעיף 1 לכתב התביעה) התובע חזר על גרסתו במסגרת תצהיר הנסיבות שמסר ביום 13.9.2021 ואף במסגרת העדות שמסר בביהמ"ש (ראו: פרוטוקול דיון מיום 27.1.2022, עמ' 1, ש' 18-22)
2. במסגרת ביקורו הראשון של התובע במחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי זיו, נרשם: "טרם קבלתו במהלך עבודה נפל ממשאית ונחבל בברך ימין." (ראו: נספח 9 לכתב התביעה) וכך גם בטופס התביעה שהגיש התובע לצורך קביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה: "בזמן עבודתו, נפילה ממשאית מגובה בארך (הטעות במקור – ב'ב') 1.5 מטר". התובע אישר שמדובר בכתב ידו. (ראו: פרוטוקול דיון מיום 27.1.2022, עמ' 1, ש' 24-25)
3. גם העד שעבד בחנות מר דאו מאלק, העיד שלא ראה את האירוע, בעת שחזר לחנות שמע צעקה, יצא החוצה וראה את התובע על הרצפה. העד המשיך וסיפר: "כשאני ראיתי אותו שאלתי אותו מה קרה והוא אמר לי שהוא נפל מהרמפה. שאלתי אותו אם הוא מרגיש כאבים והוא אמר שיש לו כאבים ברגל בצד ימין. אחרי שהרמתי אותו הוא אמר לי שיש לו כאבים ברגל בצד ימין. הוא אמר לי שהוא נפל מהרמפה. מהלמעלה הוא נפל. ראיתי את הרמפה למעלה."
4. כפי שאראה להלן, התובע לא הוכיח את מלוא נסיבות אירוע התאונה וכל שהוכח שהתובע נפל מהמשאית ככול הנראה מהדלת האחורית המשמשת כרמפה להעלאה ו/או הורדת סחורה. אני קובע שהתובע לא הוכיח כי החל בנסיעה או כי המשאית הייתה מונעת או התקדם מספר מטרים עד ששמע את תזוזת המנוף הקטן .

ס' 54(2) ו-(3) לפקודת הראיות מורים לנו:

"עדות יחידה במשפט אזרחי :

54. פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

(1) .......

(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;

(3) העדות היא של אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד;

משמעות סעיף 54 הנ"ל שכאשר בית המשפט מבקש לבסס הכרעתו במשפט אזרחי על עדות יחיד באחד מהמקרים המנויים בסעיף 54 עליו להידרש לסיוע ברם, אין האמור שולל את סמכותו של בית המשפט להכריע על בסיס עדות יחידה ובלבד שניתנה לכך הנמקה במסגרת ההכרעה , ראה לעניין זה ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטנים בע"מ נגד פיירמנס פאד אינשורנס קומפני:

"...סעיף 54 הנ"ל אינו מונע הכרעה שיפוטית על פי עדות יחידה, אולם אם מבקש בית המשפט, במשפט אזרחי, לפסוק באחד מן המקרים המפורטים בו, על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות היחידה האמורה אינה הודאת בעל דין, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. במילים אחרות, בית המשפט רשאי לפסוק גם על פי עדות יחידה ללא סיוע, אולם במקרים המפורטים בסעיף 54 עליו לנמק בפירוט מה הניעו לסמוך הכרעתו על העדות היחידה האמורה, אינה נתמכת בראיית סיוע. מקובל עלי לענין זה כי המקרה שלפנינו הוא אחד מאלה המנויים בסעיף 54, בין אלה המחייבים הנמקה מיוחדת כאמור, כי אליבא דכולי עלמא – עדותו של מר ליסטר, שהוא בין מנהליה של המערערת, היתה "עדות... של אדם מעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד". (ראה פסקה 3 לסעיף 54).

בענייננו: העד היחידי לגרסת התובע היה עובד החנות העד מאלק אשר העיד כי לא ראה את התאונה במועד התרחשותה :

משיב לב"כ התובע:

"ש. תסביר מה היה באותו יום עם הנהג?

ת. הגיע אליי הבחור בסביבות השעה 10. הוא הוריד את הסחורה ליד החנות. אני חזרתי לחנות. פתאום שמעתי צעקה. יצאתי החוצה ואני ראיתי את הבחור על הרצפה. נתתי לו כיסא שישב. אני הרמתי אותו ונתתי לו מים" פ' עמ' 4 ש' 8-12.

למעשה בחינת עדותו של העד מאלק מעלה שהדבר היחידי שראה העד היה את הדלת האחורית (הרמפה האחורית) כשהיא מורמת:

" כשאני ראיתי אותו שאלתי אותו מה קרה והוא אמר לי שהוא נפל מהרמפה. שאלתי אותו אם הוא מרגיש כאבים והוא אמר שיש לו כאבים ברגל בצד ימין. אחרי שהרמתי אותו הוא אמר לי שיש לו כאבים ברגל בצד ימין. הוא אמר לי שהוא נפל מהרמפה. מלמעלה הוא נפל. ראיתי את הרמפה למעלה",(ההדגשה שלי-ב'ב') , פ' עמ' 4 ש' 27-30.

למותר לציין , שעצם הנפילה של התובע היא בגדר עדות שמיעה שכן העד העיד שהתובע אמר לו שהוא נפל מהרמפה. גם אם מצאתי לסטות מגדרה של עדות שמיעה בגדר החריג של אמרת בע"ד/עד בסמוך לאירוע, עדיין אין בכך כדי לסייע לתובע לגבי מכלול נסיבות אירוע התאונה .

גם בחינה של המסמכים הרפואיים בסמוך למועד האירוע בהם פירט התובע את נסיבות פגיעתו אינם יכולים לסייע לתובע. אכן, התובע טען בסעיף 6 לסיכומיו ש"לעולם יהא שוני בין הפרטים שמסר הנפגע לבין מה שנרשם במסמכים רפואיים" ולכן, ככלל אין בכך לפגוע במהימנות גרסת התובע .

ברם, באותה הנשימה אציין שגם אם אלך על פי עמדתו של התובע הרי שעדיין אין בכך כדי לתמוך במלוא גרסתו באשר לנסיבות האירוע זולת הנפילה מהמשאית.

התובע אכן ציין במסמכים הרפואיים שנפל מהמשאית ללא כל אזכור של מלוא הנסיבות.

מבלי למעט מהאמור, אציין שרציונאל הקיים מסטייה מעדות שמיעה באמרת עד בסמוך לאירוע קיים גם לגבי הרישום במסמכים רפואיים . בנוסף, בפס"ד שניתן בת"א (שלום ת"א) 20485-02-19 פלוני נגד עיריית רחובות נקבע לעניין השונות בין גרסת בע"ד לרישום במסמכים רפואיים:

" כפי שטוענת הנתבעת, נפסק לא פעם, שיש לייחס משקל ראייתי ניכר לגירסתו הראשונית של אדם לאחר שנפגע, טרם קבלת יעוץ משפטי וטרם חשב והתאים את עובדות המקרה לתועלתו, עת שהוא מספר את נסיבות התאונה לרופאו ללא כחל ושרק. אמנם ברישום הרפואי יכולות ליפול טעויות, אך שעה שמתואר אופן החבלה, ברישום זה, סביר שכך נאמרו הדברים ולו היה נמסר דבר נוסף הנוגע לאופן החבלה הרי שהוא היה נרשם (ראו בעניין זה: תא (חד') 4271/05 ג'בארין איבראהים טאהר נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (20/2/2007) סע' 24 לפסק הדין והאסמכתאות המפורטות שם). אולם, הדברים אמורים בעיקר כאשר מנגנון החבלה אכן מתואר במסמכים הרפואיים והוא אינו זהה למה שמוסר התובע בגרסה מאוחרת יותר, דהיינו כאשר תובע מתאר בגרסה מוקדמת, שנחבל במנגנון אחד ובגרסה מאוחרת, שמנגנון החבלה היה אחר לגמרי".

דברים אלו יפים לענייננו, ככול שעסקינן בשאלה האם נפל התובע מהמשאית איני רואה סתירה בין הרישום לגרסת התובע שאכן נפל מהמשאית ומה שאין במסמכים אלו באשר למכלול הנסיבות אין בו כדי לשלול את עצם הנפילה מהמשאית אך כאמור אין אף במסמכים הרפואיים ו/או בטופס התביעה למל"ל כדי לתמוך במלוא גרסת התובע שכאמור לא מצאתי לכל מרכיבי האירוע סיוע.

1. לאור האמור, אני קובע שהתובע הוכיח לכל היותר כי נפל מהמשאית ככול הנראה מהדלת האחורית (הרמפה האחורית) של המשאית. מאידך, לא הוכח בפני שהתובע החל לנסוע עם המשאית, שמע תזוזה של המלגזה החשמלית (המנוף הקטן) , עצר את המשאית , עלה עליה מהדלת האחורית כדי לקשור את המלגזה החשמלית. עוד אוסיף, כי מלבד העדר סיוע לחלקי גרסה זו, לא נתתי אמון בחלק זה של הגרסה שאף אינו מתיישב עם השכל הישר שהרי התובע פרק סחורה לחנות במסגרת זו היה צריך להחזיר את המלגזה ולקשור אותה ואז לרדת מהמשאית להניע לנסוע כברת דרך לרדת שוב לפתוח את הארגז האחורי לעלות למשאית לקשור שוב את המלגזה ואז לרדת, לסדר פעולות אלה יש פרק זמן שאינו סביר בעיני ביחס לעדות העד מאלק שהעיד כי חזר לחנות ופתאום שמע צעקה, בשים לב שהסחורה פורקה בסמוך לחנות, והתובע נמצא בסמוך לחנות בעת שנפל שכן העד אף העיד שהושיט לו כיסא ואף שמע את הצעקה כל שכן אם היה בתוך החנות הרי שבכך אין לתמוך ברגסת התובע כי החל בנסיעה.
2. לפיכך, אני קובע שהתובע נפל מהמשאית ככול הנראה מהדלת האחורית בלבד , אני דוחה את גרסת התובע כי החל בנסיעה , שמע את תזוזת המלגזה הידנית, עצר את המשאית, עלה כדי לקשור את המלגזה ולאחר בעת שירד מהמשאית נפל.

האם נסיבות התאונה שנקבעו לעיל מהוות תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד או לפי פקודת הנזיקין

1. התובע טוען כי גרסתו מהווה תאונת דרכים וכאמור בסיכומיו טען לשתי אפשרויות הראשונה שמדובר בטיפול דרך והשנייה בסעיף 20 לסיכומיו לפיה גם אם הפעולה נכנסת לחריג "הטעינה ופריקה " טענה זו לא תביא לביטול ההכרה בה כתאונת דרכים שכן התובע נפל במהלך הירידה מהמשאית המהווה שימוש מוכר. להלן אתייחס לכל אחת מטענות התובע.

טיפול דרך

1. אקדים ואומר, שלנוכח נסיבות התאונה שנקבעו על ידי ואלו שנדחו על ידי הרי שיש לדחות על הסף את הטענה בדבר טיפול דרך שכן לא הוכח בפני כפי שפרטתי לעיל שהמשאית הייתה בתנועה והאירוע ארע במהלך תנועת המשאית.
2. הנתבעת טענה שמדובר בהרחבת חזית שעלתה לראשונה בסיכומי התובע ולכן, מטעם זה יש לדחות טענה זו. אני סבור שיש ממש בטענה זו. בסעיף 11 לכתב התביעה טען התובע ללא כל פירוט "התובע יטען שמדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק" , בסעיף 17 לכתב התביעה ציטט התובע את הגדרת תאונת הדרכים ואת הגדרת השימוש ברכב המנועי מתוך חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ללא כל התייחסות ספציפית לאיזה מפעולות השימוש הוא מתייחס. בפועל, התובע טען לראשונה במסגרת סיכומיו, כי מדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד, מאחר שאירעה עקב תיקון או טיפול דרך. דין טענה זו דחייה ולו מן הטעם שהועלתה לראשונה באופן ספציפי במסגרת הסיכומים והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. כידוע, האיסור להרחיב חזית נעוץ בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצגה בכתבי הטענות, אלא אם בית המשפט נענה לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו או אם בעל הדין שכנגד נתן הסכמתו לכך. (ראו: א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה שתים עשרה, 2015)) . זאת ועוד, בכתב התביעה בעניינינו, התובע לא ביקש כל רשות להעלאת הטענה החדשה והנתבעת התנגדה להרחבת החזית בהזדמנות הראשונה שניתנה לה- במסגרת סיכומיה. למעשה, מאחר שהטענה החדשה נטענה לאחר דיון ההוכחות, לא ניתנה לנתבעת כלל הזדמנות לחקור את התובע על הטענה החדשה ולסתור אותה. לאור כל האמור, הרי שכאמור דין הטענה להידחות.
3. מבלי למעט מהאמור בסעיף 19 לעיל, אציין שהתובע ביקש להשלים סיכומיו לאור טענת הנתבעת בסיכומיה להרחבת חזית ולכן, מצאתי לנכון ובבחינת למעלה מן הצורך לאור ס' 18 לעיל העומד בפני עצמו ללא קשר לטענת הרחבת החזית , לדון אף בטענה של טיפול דרך לגופה כמפורט להלן.
4. תאונת דרכים מוגדרת בסעיף 1 לחוק הפלת"ד כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;

"שימוש ברכב מנועי", מוגדר כ"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;"

1. הגם שפרשנות המונח "נסיעה ברכב", הורחבה במסגרת הפסיקה ונקבע כי היא חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, נראה כי על המקרים הנופלים בגדרה להיות קשורים בקשר ממשי לנסיעה בפועל. כך למשל, נקבע כי הפעלת מנוע היא תנאי פיסי לנסיעה, שכן ללא התנעת הרכב, הוא לא יוכל לזוז ממקומו. לעומת זאת, קשירת מטען לדוגמא, אינה מהווה חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה. (ראו: רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח (4.2.2009) (להלן: "פרשת נביל")
2. עם זאת, התנאי בעניין הזיקה הפיסית בין הפעולה לנסיעה הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק. כך למשל, הליכה לכיוון הרכב חיונית לצורך התחלת הנסיעה, אך אין לראות בה פעולה המקיימת את דרך השימוש של "נסיעה ברכב" לפי חוק הפלת"ד. (ראו: פרשת נביל, שם)

בהתאם לכך, נקבע בפרשת ינטל, כי פעילויות רבות אשר חיוניות לביצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה עצמה. (ראו: רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל (29.10.2007)) (להלן: "פרשת ינטל") עם זאת, הקביעה מתי פעולה מסוימת חיונית לביצוע הנסיעה מהווה חלק אינטגרלי מהנסיעה, עד שיש לראות בה נסיעה, מבוססת על מבחנים שונים. ביניהם: מבחן הקרבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה של מתחם הסיכון התעבורתי.

1. מבחן הזמן למשל, קושר בין פעולת הטיפול ברכב לפעולת הנסיעה וקובע כי רק טיפולים הנעשים בסמיכות לפעולת הנסיעה או במהלכה, מהווים טיפול דרך. מבחן הסיכון התעבורתי, קובע כי טיפול דרך הוא טיפול אשר נועד למנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי והוא נעשה "אגב לנסיעה" או "לצורך המשכתה המיידית". (ראו: פרשת נביל, בעמ' 8) מבחן נוסף, הוא מבחן המהות, הבוחן את סוג הטיפול שבוצע ברכב. בהתאם למבחן זה, טיפול דרך ותיקון דרך, הם טיפולים ותיקונים שלא נזקקים למוסכים ולבעלי מקצוע כדי לבצע אותם. למשל: החלפת גלגל, מילוי מים, הוספת שמן ועוד. (ראו: שם, בעמ' 9)
2. בענייננו, הגם שדחיתי את גרסת התובע כי החל בנסיעה ולאחר שהתקדם כברת דרך ועצר את המשאית כדי לעגן את המלגזה הידנית למקומה וכאמור די היה בכך לדחות את טענתו לטיפול בדרך הרי, שגם אם אניח לצורך הדיון שהטיפול נעשה לאחר תחילת הנסיעה ומדובר בסידור המלגזה החשמלית שאינו מצריך מוסך, איני סבור שהתובע עומד במבחן הגיאוגרפי (אחד ממבחני ה"טיפול בדרך") . יש להבחין בין "טיפול דרך" ל"טיפול בית" ובין "תיקון דרך" ל"תיקון בית". לפי המבחן הגיאוגרפי, טיפול דרך חייב להיעשות בדרך במובנה הגיאוגרפי. לפיכך, טיפול הנעשה בבית או למשל בחצרים של מקום עבודה, אינו טיפול דרך. (ראו: פרשת נביל, בעמ' 8)
3. בעניינינו, התובע טען שהחל בנסיעה ונסע 20-30 מטר, עד ששמע את הרעש ואז עצר. התובע סיים לפרוק סחורה בחנות, הספיק לנסוע מספר מטרים ואז עצר, כך שסביר שעדיין היה בחנייה או בחצר של החנות. חיזוק לכך, ניתן למצוא בעדותו של עובד החנות:

"הוא הוריד את הסחורה ליד החנות. אני חזרתי לחנות. פתאום שמעתי צעקה. יצאתי החוצה ואני ראיתי את הבחור על הרצפה. נתתי לו כסא שישב. אני הרמתי אותו ונתתי לו מים." (ראו: פרוטוקול דיון מיום 27.1.2022, עמ' 4, ש' 10-12)

מכאן, שהתובע היה מספיק קרוב לחנות כדי שהעובד של החנות ישמע את הצעקה ויצא מהחנות. העובד טען שהוא יצא החוצה וראה את התובע על הרצפה וגם מכך ניתן ללמוד שהתובע לא התרחק מהחנות, דהיינו לא הגיע לכביש עצמו ונותר בסביבתה. כמו כן, העובד נתן לתובע כיסא שישב וודאי שלא ניתן לשבת באמצע דרך או כביש אלא רק בחצר/ במקום חניה.

1. כמו כן, לא שוכנעתי ושוב לצורך הדיון בטענת טיפול הדרך, כי הטיפול במשאית, קרי סידור המלגזה החשמלית, נדרש עקב אירוע פתאומי שסיכן את המשך הנסיעה, לאור הדברים שהתובע העיד במסגרת עדותו:

"ש. נניח לרגע שאתה נוסע בכביש 6 אין שוליים ואתה שומע שזה ישתחרר, אתה תמשיך לתחנת הדלק?

ת. כן

ש. אתה לא תסכן את עצמך גם אם זה בעוד 10 דקות, אתה תסע לתחנת הדלק הקרובה?

ת. נכון. " (ראו: פרוטוקול דיון מיום 27.1.2022, עמ' 2, ש' 22-25)

מכאן, שלא מדובר באירוע שסיכן את המשך הנסיעה, וחייב את טיפולו המיידי של התובע. שהרי, ככל שהתובע היה בכביש מהיר, ניתן היה לנסוע בצורה זו גם 10 דק' או יותר עד להגעה למקום מבטחים. יש לזכור שהמלגזה החשמלית הייתה בתוך ארגז המשאית שהוא סגור ולכן לא דומה המקרה למקרה שבו למשל חלק מהסחורה שהועמסה, בולט החוצה מארגז המשאית ועתיד ליפול בכל עת על הכביש ולסכן את העוברים ושבים. (ראו גם: רע"א 372/10 הראל חברה לביטוח נ' ספנייב (16.6.2010))

1. לאור כל האמור, איני סבור שהפעולות שביצע התובע נופלות לגדר המונח תיקון/טיפול דרך מעבר לדחיית הטענה כאמור בסעיף 18 לעיל.
2. מעבר לכך, סידור המלגזה החשמלית אינו פעולה החיונית לנסיעת המשאית, שכן הוא אינו יוצר חסם פיזי המונע מהמשאית לנסוע ואף אינו מהווה חלק אינטגרלי מפעולות הנסיעה. שהרי, התובע כלל לא היה מצוי בתא הנהג של המשאית. (ראו: פרשת ינטל בפסקאות 6-7; ריבלין תאונת דרכים, בעמ' 169-172)

טעינה ופריקה וירידה מהמשאית:

1. לאור כל האמור, מתבקשת המסקנה שהתאונה על פי גרסת התובע אינה תאונת דרכים. יחד עם זאת ובאותה נשימה טען התובע בסיכומיו (עמ' 8 ו-9) שאם התובעת תטען שמדובר בטעינה ופריקה אזי טענתו תהיה:

"אומנם, הפעולה שביצע התובע נופלת בגדר פעולות הלוואי של חריג הטעינה והפריקה אולם, טענה זו לא תביע לביטול ההכרה בה כתאונת דרכים, שכן התובע נפל במהלך פעולת הירידה מהמשאית המהווה שימוש מוכר".

במסגרת הדיון לעיל, קבעתי שהמשאית לא הייתה בנסיעה ונדחתה טענת התובע שמדובר בטיפול דרך. עוד נקבע בסעיף 27 לעיל, שאף אין מדובר בסיכון תעבורתי ובסעיף 29 לעיל, נקבע שפעולת סידור המלגזה אינה חיונית לנסיעת המשאית ואף אינה מהווה חלק אינטגרלי מפעולות הנסיעה .

מאחר ואין מחלוקת כי "טעינה ופריקה" הוחרגו מהגדרת השימוש לצורך הגדרת תאונת דרכים הרי שלאור פרשת נביל ניתן לקבוע שאין מדובר בתאונת דרכים שכן הירידה מהמשאית לאחר קשירת המלגזה אינה חלק מהפעולות של נסיעת הרכב :

"7. השאלה המונחת לפנינו היא, כאמור, אם קשירת מטען על גבי המשאית בטרם החלה הנסיעה היא חלק מדרך השימוש של "נסיעה ברכב". המבקש טען כי כך הדבר כיוון שפעולה זו נועדה בין השאר למנוע סיכון תעבורתי והיא הכרחית לשם קיום הנסיעה. התשובה לשאלה זו אינה קלה והיא טרם הוכרעה על ידי בית משפט זה. הנשיא א' ברק התייחס לשאלת מהותה של פעולת קשירת המטען באמרת אגב בעניין דראושה, שם נכתב:

"קשיים ניכרים מתעוררים באותם מצבים שבהם תאונה פלונית נופלת לגדר שתי פעולות שונות הנזכרות בהגדרת "שימוש", כאשר על-פי אחת מהן הפעולה מהווה "שימוש" ועל-פי האחרת היא אינה מהווה "שימוש"... בדומה, מה דין נזק גוף הנגרם אגב טיפול במטען – כגון קשירתו, כיסויו, סידורו, בדיקתו – לאחר שהוטען על כלי הרכב ולפני שפורק? האם יש לראות בפעולות אלה משום "שימוש" בהיותן חלק מה"נסיעה ברכב", או שמא אין הן בגדר "שימוש", שכן הם באו אגב טעינה ופריקה?". (פסקה 7 לפסק הדין)

............

8. עמדתי היא כי קשירת מטען על גבי משאית לקראת הנסיעה אינה יכולה להיחשב "נסיעה ברכב" כמשמעות מונח זה בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב". אכן, פרשנות המונח "נסיעה ברכב" הורחבה בפסיקה ונקבע כי היא חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, אך נראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל. ודוק: הקשר צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה, ולא רק לתוצאותיה. התנעת מנועו של הרכב היא חלק מן הנסיעה. בין הפעלתו של המנוע לבין תזוזת גלגלי הרכב על הכביש מפריד אך שחרור הבלם או שלוב הילוך למהלך תנועה. הפעלת המנוע היא גם תנאי פיסי לנסיעה; ללא התנעת הרכב לא יוכל הרכב לזוז ממקומו. לעומת זאת, קשירת המטען אין בה כדי לשמש חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה. יצויין כי תנאי זה, בדבר הזיקה הפיסית בין הפעולה לבין הנסיעה, הוא תנאי הכרחי אך לא בהכרח תנאי מספיק. כך למשל, הליכתו של הנהג מביתו לעבר הרכב חיונית, פיסית, לתחילת הנסיעה, אך אין לראות בה פעולה המקיימת את דרך השימוש של "נסיעה ברכב". לעניין גבולותיו של השימוש הזה קבענו בעניין ינטל הנ"ל כי "פעילויות רבות אשר חיוניות לביצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה ממש. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מ'הליך הנסיעה' עד כדי שיש לראות בה 'נסיעה' אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי" (פסקה 7 לפסק הדין). לפי מבחנים אלה אין מנוס מלומר כי במקרה זה לא התקיים, לצד השימוש הממעט, גם שימוש של "נסיעה ברכב".

31. למעלה מן האמור אציין שנדרשתי לסוגיה דומה שבה לכאורה קיימת התנגשות בין פעולת שימוש של ירידה מהרכב לאחר טעינה או פריקה של הרכב לבין פעולת הטעינה והפריקה שהוחרגה מהשימוש.

דומה שמחלוקת זו לא הייתה קיימת במקרה הנדון לו כל אחת מהפעולות: זו הכלולה בתחומי השימוש ברכב-ירידה מהרכב וזו שהוחרגה מהשימוש ברכב- טעינה ופריקה הייתה עומדת בפני עצמה אך שעה שהן מתחרות זו בזו כפי שבאו הדברים לידי ביטוי בספרו של א. ריבלין, תאונת הדרכים- תחולת החוק, סדרי הדין , סדרי הדין וחישוב פיצויים, מהדורה 5 2020, פרק רביעי עמ' 252-253:

הרי שעלינו לקבוע איזה מבין ההוראות בנסיבות אירוע התאונה גוברת

דומה לכאורה שנוכח פרשת נביל כמבואר לעיל, ניתן היה להכריע במחלוקת בשאלת ההוראה הגוברת בנסיבות העניין לאור האמור לעיל, אלא שניתן לבחון את האירוע גם על פי פסק הדין שניתן ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נגד פלוני (להלן: "פרשת פלוני") שהגדיר מחדש את מתחם השימוש של כניסה וירידה מהרכב והמבחנים הנדרשים באופן שלעמדתי ניתן להגדיר ירידה או כניסה לצורכי טעינה ופריקה כחלק מפעולות הלוואי של טעינה ופריקה ולא של הנסיעה ברכב ולכן מכללא הם נמצאים במתחם ההוראה המחריגה את הטעינה והפריקה מהשימוש ברכב ואינם עוד בגדר השימוש הרגיל של כניסה וירידה מהרכב לצורך נסיעה.

בפרשת פלוני קבעה כבוד הש' וילנר שני מבחנים להגדרת כניסה וירידה מרכב שהם בגדר תאונת דרכים: המבחן הטכני של הגדרת מתחם השימוש לעניין הכניסה והירידה תוך שילוב המבחן המהותי שעליו להתקיים בתחום השימוש של כניסה וירידה הקשורים לנסיעה ברכב:

" כניסה לרכב וירידה ממנו

23. נשוב, אפוא, אל השאלה שעמה פתחנו את הדיון שלעיל: מהו השלב שבו מתחילה הכניסה לרכב מנועי, ומהו השלב שבו תמה הירידה ממנו? לאמור, מהם גדריו של מתחם השימוש ברכב? המשנה לנשיאה א' ריבלין היטיב להשיב על שאלה זו בספרו, שם כתב כי "הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב", ואילו הירידה ממנו, מסתיימת "כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב" (ראו: ריבלין תאונת דרכים, בעמוד 180). כמו כן, נכתב שם כי "הכניסה לרכב והירידה ממנו כוללות גם את פתיחת דלת הרכב וסגירתה". זאת, בין אם סגירת הדלת נעשית בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, ובין אם לאחר מכן. ואולם, נדמה כי אין די בהגדרה טכנית של מתחם השימוש ברכב על מנת לקבוע כי פעולה זו או אחרת באה בגדר "שימוש ברכב מנועי", שכן, כאמור לעיל, ייתכנו מקרים שאף שנוצר בהם מגע פיסי בין הנכנס לבין הרכב – ועל כן מצויים בתוך מתחם השימוש ברכב – לא ניתן לראות בהם התחלה של "כניסה" לתוכו. כך גם לא ניתן לומר כי כל הפעולות הנעשות בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, או בטרם סגר הוא את דלת הרכב, מהוות חלק מפעולת ה"ירידה".

לפיכך, אני סבורה כי יש להוסיף למבחן הטכני האמור, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, אף מבחן מהותי, במסגרתו אציע להחיל את שני התנאים המצטברים אשר נקבעו בעניין ינטל לגבי "נסיעה" ברכב, אף על פעולות ה"כניסה" לתוך רכב וה"ירידה" ממנו. כלומר, ככל שהפעולה הנדונה אשר הביאה לקרות האירוע הנזיקי מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב – היינו, בין תחילתו של המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו (שאם לא כן, בכך מסתיים מסענו) – עלינו להמשיך ו"לחלץ" מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה. פעולות אלה, ואלה בלבד, תבואנה בגדר "כניסה" ו"ירידה" מהרכב, וממילא בגדר "שימוש ברכב מנועי" על-פי לשונו של חוק הפיצויים ותכליותיו".

בהמשך פרשת פלוני אף הובאו מספר דוגמאות אשר מצאתי לצטט מתוכן את הדוגמא שיכולה להבהיר את העמדה שיש לנקוט בבחינת ענייננו:

" עוד מעניין להפנות לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין בעניין נביל, העוסק בנסיבות הדומות לענייננו, ובו נקבע כי קשירתו של מטען אשר הועמס על משאית לקראת תחילת הנסיעה, אינה יכולה להיחשב כ"נסיעה" ברכב, שכן זו אינה חיונית במובן ה"פיסי" להתחלת הנסיעה, וכלשון המשנה לנשיאה א' ריבלין: "אין בה כדי לשמש חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה" (ראו: עניין נביל, פסקאות 8-6; וכן ראו: רע"א 5950/10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פסקה 5 (20.12.2010); והשוו להחלטה ברע"א 455/16 המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") נ' אלמישאלי [פורסם בנבו] (10.3.2016), אשר ניתנה בדן יחיד, ודומה כי אינה עולה בקנה אחד עם מגמת הצמצום הרווחת, כאמור, בפסיקתו של בית משפט זה). נסיבות מקרה זה מהוות דוגמה טובה לאופן שבו הצעתי ליישם את המבחנים שלעיל גם על השימושים המוכרים של "כניסה" ו"ירידה". כך, אין חולק כי בעניין נביל אכן נוצר מגע פיסי בין הניזוק לבין המשאית, אשר החל בקשירת המטען שהועמס עליה קודם לכן, ולפיכך פעולה זו מצויה הייתה בתוככי מתחם השימוש ברכב. ואולם, כאמור, בכך אין די, שכן טרם עברנו את משוכת המבחן המהותי. מבחן זה מוליכנו למסקנה כי קשירתו של מטען אשר הועמס על רכב איננה פעולה חיונית במובן ה"פיסי" ל"נסיעה" ברכב, או ל"כניסה" לתוכו, ואף אינה מהווה חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה. לפיכך, הפעולה שביצע הניזוק בעניין נביל לא צלחה את שני התנאים המהותיים שלעיל, אף שהייתה בתוככי מתחם השימוש ברכב, ובצדק נקבע כי הפעולה אינה באה בגדר "שימוש ברכב מנועי" לפי חוק הפיצויים".

או באופן סכמטי:

בפרשת פלוני אומצה קביעת הש' וילנר שאין מדובר בתאונת דרכים אך שופטי ההרכב האחרים נימקו מסקנתם בדרך שונה כך למשל קבע הש' עמית כי :

"8.למרות זאת, לסופו של יום, מצאתי כי ההבחנה בין הוצאת סל מצרכים מתא המטען לבין הוצאת סל מצרכים מהדלת האחורית, היא הבחנה דקיקה שאינה מוצדקת כשלעצמה. לכן, ולא בלי לבטים, אני מצטרף לדעתה של חברתי, תוך מתן משקל למבחן של החיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, והכל על רקע תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי.

32. מהכלל אל הפרט:

התובע בענייננו עלה למשאית בתום פריקת הסחורה כדי להחזיר את המלגזה החשמלית או לקשור את המלגזה החשמלית ולאחר שסיים את פעול עיגון המלגזה בעת שירד מהמשאית נפל. גם אם נאמר שתובע מצוי בתחום מתחם השימוש ברכב של כניסה וירידה הרי שלא מתקיים לגביו המבחן המהותי דהיינו , הפעולות שביצע בארגז המשאית בסידור המלגזה החשמלית אינן חיוניות לנסיעה ברכב כפי שנקבע לעיל ולכן אינן נחשבות ל "נסיעה" על פי המבחן המהותי. בהקשר זה , אף נקבע שאין מדובר בסיכון תעבורתי ולפיכך, גם על פי עמדת הש' עמית בפרשת פלוני לא מתקיים סיכון תעבורתי בפעולת סידור המלגזה החשמלית .

אשר על כן, אני קובע שנסיבות אירוע התאונה אינן נופלות לגדר הגדרת תאונת הדרכים לפי סעיף 1 לפלת"ד.

33. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 5,000 ₪ אשר ישולמו לנתבעת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים את פסק הדין ותסגור את התיק.

ניתן היום, ז' תמוז תשפ"ב, 06 יולי 2022, בהעדר הצדדים.