בפניי בקשה להארכת מועד להישפט בגין הודעת קנס שמספרה 90518944518 (להלן: "הדו"ח").

המבקש טוען כי הדו"ח לא נמסר לידיו, וכי מעיון בתיק המשטרה אין אישור המעיד על מסירת הדו"ח לידיו. המבקש טוען כי נודע לו אודות הדו"ח לאחרונה עת קיבל הודעה ממשרד הרישוי בה נדרש לעבור בחינה. לטענתו של המבקש בעת ביצוע העבירה נהגה ברכב אחותו, גב לילא מחאמיד (צורף תצהיר), ומתברר בדיעבד כי אחותו של המבקש קיבלה את הדו"ח לידיה, שלחה בקשה להסבה למפנ"א שלא נענתה עד היום, אולם לאחר כשלוש שבועות שילמה את הדו"ח , לטענתה על מנת להימנע מצבירת חובות.

עוד טוען המבקש לקיומו של חשש לעיוות דין נוכח מצבה המשפטי של מערכת א/3 והעובדה כי העבירה מושא הדו"ח תועדה באמצעות מערכת זו.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי הבקשה להישפט מוגשת בשיהוי ניכר, וכי הדו"ח שולם עוד בחודש 9/2020 כשלושה שבועות מיום ביצוע העבירה, ומשכך נחשב כהרשעה חלוטה.

דיון והכרעה

לאחר עיון ושקילה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

נקודת המוצא לדיון, כאמור בבקשה עצמה, היא שהמבקש שילם את הקנס ולפיכך, נחשב כמי המודה בביצוע העבירה וזאת על פי סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "החוק"). החריגים לעניין זה הם ביטול הקנס על ידי תובע או שבית המשפט החליט לקיים את משפטו על אף שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230 לחוק.

על פי הפסיקה הנוהגת, הארכת מועד לאחר תשלום אינה אפשרית אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן כך ברע"פ 2096/07 צפורה כוכבי נ' מדינת ישראל – מקרה בו לא ידע אדם ולא יכול היה לדעת כי תלוי נגדו אישום. עוד לעניין זה, רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל (29.1.08); רע"פ 7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל (10.11.08) ורע"פ 9540/08 עופר מוסברג נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 8.1.09), ורבים אחרים.

הבקשה אינה מבססת כדבעי את הטענה כי אחותו של המבקש היא שנהגה ברכב. שכן לא צורף כל העתק לבקשה ההסבה שנטען כי נשלחה על ידי אחותו של המבקש למפנ"א, ולא צורפה כל אסמכתא לגופו של עניין, ככל שהוגש זה תצהירה של האחות, תצהיר לאקוני אשר אין בו כדי לעבור את הסף הראייתי הנדרש; ור' לעניין זה הדברים שנאמרו, ברע"פ 8427/14 מדינת ישראל נ' סאלם:

כאמור, אין די בהכחשת העבירה בכדי להקים חשש לעיוות דין (עניין נג'אר). בעניין סמארה, טען המבקש כי אדם אחר נהג ברכבו במועד ביצוע העבירה, ולראיה צורף תצהירו של אותו אדם. נקבע, כי אין בכך די על מנת לבסס טענה של עיוות דין, שכן "תצהירו של מר יוסף סמארה, אשר ממנו עולה כי הוא ביצע את העבירה, הינו תצהיר סתמי, ואין בתוכנו כדי להעיד באילו נסיבות בוצעה העבירה, וכיצד זכור למגיש התצהיר מה היו מעשיו... כשנה טרם הגשתו של התצהיר" (וראו גם, רע"פ 2754/12 ביסמוט נ' מדינת ישראל (19.4.2012)).

בנוסף, גם טענת המבקש כי אחותו שילמה את הדו"ח, ללא ידיעתו והסכמתו, על מנת להימנע מצבירת חובות ועיקולים, אינה טענה מבוססת, במיוחד מששולם הקנס תוך שלושה שבועות מיום ביצוע העבירה וחודשיים לפני תום המועד לתשלום.

גם אם היה המבקש מבסס את טענותיו לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי. אפילו אם הייתי מתרשם כי הדו"ח הגיעה ישירות לאחותו המבקש אשר שילמה אותו מבלי ליידעו, הדבר עדיין היה נחשב כהודיה מטעמו שהרי חובתו של המבקש "לדאוג כי דו"חות תעבורה הקשורים לרכבים שבבעלותו יגיעו לידיעתו, על מנת שיוכל לעמוד על זהות מבצע העבירה, ולצורך כך עליו להנחות את באי ביתו בהתאם" (עפ"ת 21821-01-12 מיכאל קופרמינץ נ' מדינת ישראל [261.12]).

ור' אף רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל (29.1.08), ציין כב' הש' ג'ובראן את הדברים הבאים:

"... במקרה דנן, לא הראה המערער בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים כי לא היה יכול לדעת על הגשת כתב אישום, ובמקרה זה דו"ח תעבורה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מפיו הוא אומר שקיימים בידו מספר כלי רכב שהיה צריך לדאוג לרישומם וקבלת כל דו"ח שיתקבל במעונו, אם על ידי בנו הנהג ברכב, ואם על ידי אחר המתגורר עימו..."

בנוסף, הגשת הבקשה רק לאחר שהמבקש נדרש לבצע אמצעי תיקון מעלה את החשד שמא הבקשה נועדה אך ורק לשחרר את המבקשת מעולו של אמצעי התיקון. יפים לעניין דבריו של כב' הש' בולוס בעפ"ת 51587-11-18 אחמד חמדאן נ' מדינת ישראל (3.12.18):

"כן בשל עוצמת החשד שאף טבוע בבקשה מהסוג זה שלרוב מוגשת אחרי קבלת הודעה מאת משרד הרישוי באשר לצבירת נקודות ונקיטה באמצעי תיקון (כגון פסילה מנהלית). הרוב המכריע של הבקשות המוגשת אחרי קבלת הודעה מאת משרד הרישוי בדבר הפעלת אמצעי תיקון בעקבות שיטת הניקוד, נגועות בחשד כי התכלית האמיתית העומדת ביסודן שונה מזו המוצהרת:

"דומה כי יש יסוד להנחה, שפנייתו של המבקש לבית המשפט באה רק מש"חרב הפסילה" הונפה מעל ראשו. חוששני כי בנסיבות אין בטענותיו בבקשה זו כדי להצדיק - כאמור - הליך בגלגול שלישי" (רע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל, פס' ו (19.4.12)".

באשר לטענה בעניין מהימנותה של מערכת א/3 אין לי אלא להפנות לדבריו הנכוחים של כב' הש' בולוס בעפ"ת 5570-10-18 בועז פרי נ' מדינת ישראל (20.1.19):

"גם טענתו החלופית אין בה כדי להועיל. בהנחה שאמינות המצלמה אכן מוטלת בספק, ובעניין זה איני קובע מסמרות – הרי המערער בפנייתו לביהמ"ש קמא וגם בערעור המונח בפניי אינו חפץ בתיקון עיוות הדין הנטען. מטרת מהלכיו היא לחמוק מהפסילה המנהלית ואמצעי התיקון האחרים שנקבעו בענייננו ע"י רשות הרישוי בשל צבירת נקודות . שעה שזו התכלית האמיתית העומדת מאחורי בקשתו, ברור הוא שאלמלא אותה פסילה מנהלית המרחפת מעל רישיון נהיגתו, הליך זה לא היה נולד (רע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל, פס' ו (19.4.12).

לא המצלמות ולא אמינותן מפריעות למערער, אלא כל רצונו הוא להסב את הדוחות לאשתו, לצמצם את הנקודות וכך להימנע מפסילת רישיונו - והראיה לכך היא העובדה שהמערער לא נקף אצבע עד לקבלת הודעת משרד הרישוי בעניין פסילת רישיון נהיגתו. הניסיון להיתלות בספקות לעניין אמינות המצלמות רחוק מלהיות כן, ואין בין התכלית העומדת מאחוריו לתיקון עיוות הדין הנטען ולא כלום".

סוף דבר, כפי שציינתי לעיל, הארכת המועד להישפט לאחר תשלום הדו"ח אפשרית רק בנסיבות חריגות ביותר כמו המקרים בהם לא ידע המבקש ולא יכול היה לדעת אודות הדו"ח או כאשר בסמוך לאחר מכן לקה במחלה קשה אשר דחקה הצידה את נושא הדו"ח והטיפול בו (ר' עפ"ת (חי') 40444-10-18 פטאל פנינה נ' מדינת ישראל [2.11.18]). המקרה שבנדון אינו עובר את הסף הגבוה אותו מציבה הפסיקה לצורך זה.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ב' תמוז תשפ"א, 12 יוני 2021, בהעדר הצדדים.