לפניי תביעה ותביעה שכנגד הנוגעות ליחסי שכירות שהתקיימו בין הצדדים.

דין התובענה להתקבל בחלקה ודין התובענה שכנגד להידחות וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה

1. התובעת 1 הינה מי ששכרה מהנתבעת נכס ברח' קטיף 42/21, נתיבות (להלן: "הנכס") וזאת ע"פ הסכם שכירות שנחתם ביום 02.03.2020 (להלן: "ההסכם"). התובע 2 הינו אביה של התובעת 1 והוא ערב להתחייבויותיה של התובעת 1 בהתאם להסכם.
2. הנתבעת הינה הבעלים של הנכס והיא זו שהשכירה אותו לתובעת 1.
3. תקופת השכירות ע"פ ההסכם הינה מיום 01.04.2020 ועד ליום 31.03.2021. ס' 2.2 להסכם עוסק באופציה להאריך את תקופת השכירות אך הלכה למעשה אין עסקינן באופציה של אחד הצדדים אלא בתנאי המחייב את הסכמת הצדדים שניהם לפי לשון הסעיף. אופציה במובנה הבסיסי והמקובל כשמה כן היא: האפשרות של צד אחד להודיע על הארכת תקופת השכירות (בהתקיים תנאים אובייקטיביים מוסכמים) ללא צורך בהסכמת הצד שכנגד. ענייננו אינו כזה ובין הצדדים הוסכם כי הארכת תקופת השכירות תלויה בהסכמת הנתבעת, עניין שהופך את הארכת תקופת השכירות לפעולה שתלויה בהסכמת שני הצדדים.
4. בכתב התביעה טענו התובעים כי טרם תום תקופת השכירות ניסו הצדדים להגיע להסכמה על הארכת תקופת השכירות בחודש אחד אך ללא הצלחה. התובעים טענו כי לנוכח ההתראה הקצרה מאוד לשיטתם ביחס לפינוי הנכס החלה התובעת 1 לחפש נכס חלופי ובסופו של יום מצאה אחד כזה (שבו תחל תקופת השכירות ביום 15.04.2021) ועל כן הודיעה לנתבעת ביום 05.04.2021 כי תפנה את הנכס ביום 14.04.2021. התובעים טענו כי ביום 14.04.2021 נמסרו מפתחות הנכס לנתבעת וכי הם ביקשו לשלם את החלק היחסי של דמי השכירות, קרי עד ליום 14.04.2021, סכום שהינו 1,283 ₪.
5. התובעים טענו כי בניגוד לדין ולהסכם פרעה הנתבעת את שיק הביטחון שמסר התובע 2 במעמד חתימת ההסכם, שיק ע"ס 8,200 ₪ (להלן: "השיק"), וזאת מבלי ששלחה הודעה על כוונתה לפרוע את השיק כפי שמחייב ההסכם. התובעים ביקשו לחייב את הנתבעת להשיב להם את הסכום ששולם ביתר לשיטתם וכן הוצאות משפטיות (ס' 37-38 לכתב התביעה).
6. הנתבעת הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד. הנתבעת טענה כי המפתחות לנכס נמסרו לתובעת 1 מספר ימים לפני המועד שנקבע בהסכם לתחילת תקופת השכירות וזאת לבקשתה של התובעת 1 אשר ביקשה להכניס רהיטים לנכס ולימים התברר לה כי התובעת 1 החלה להתגורר בדירה ביום 24.03.2020. הנתבעת טענה כי התובעת 1 הבטיחה לשלם את החלק היחסי של דמי השכירות לאותם שמונה ימים שקדמו לתחילת תקופת השכירות אך לא עשתה כן.
7. הנתבעת פירטה בהרחבה, יתירה לטעמי, אודת התנהלות הצדדים במהלך תקופת השכירות ונתנה דוגמאות למכביר אף שחלק אינן דרושות לשם הכרעה. כך למשל, התייחסה הנתבעת בכתב ההגנה להפחתה הנטענת בדמי השכירות אף שעניין זה כלל אינו דרוש להכרעה. נציין כי הכרעה במחלוקת אינה, אלא במקרים חריגים שהמקרה בפנינו אינו נמנה עליהם, אינה מתייחסת לאופיים של הצדדים או לדרך התבטאותם.
8. הנתבעת טענה כי הודיעה באופן מפורש לתובעת 1 על כך כי תקופת השכירות לא תוארך וכי היא מתבקשת לפנות את הנכס במועד שנקבע בהסכם, קרי ה – 31.03.2021. הנתבעת אישרה בכתב ההגנה כי שוחחה עם התובעת 1 בנוגע להארכת תקופת השכירות בחודש אחד וטענה כי הסכימה לבקשתה של התובעת 1 בכפוף לכך כי ייחתם נספח להסכם ביחס לאותה תקופה מאורכת אך משלא נחתם נספח כאמור, אשר טיוטה שלו צורפה לכתב ההגנה, לא הבשיל הדבר והנתבעת עמדה על כך כי התובעת 1 תפנה את הנכס במועד הקבוע בהסכם.
9. עוד טענה הנתבעת כי במועד בו הושבה לה החזקה בנכס התברר כי התובעת 1 לא צבעה ולא ניקתה את הנכס וזאת בניגוד להתחייבותה ע"פ ההסכם. בכתב ההגנה והתביעה שכנגד פירטה הנתבעת את חובותיה של התובעת 1 כלפיה לשיטתה (ס' 36 לכתב ההגנה והתביעה שכנגד) וביקשה לחייב אותה ביתרת הסכום מעבר לסכום שנפרע באמצעות השיק.
10. התובעים הגישו כתב הגנה שכגד והתייחסו לטענותיה של הנתבעת בכל הנוגע לחובות שנותרו לשיטתה של הנתבעת ופירטו את הליקויים שהיו קיימים בנכס במהלך תקופת השכירות ואשר הקשו על מגוריה של התובעת 1 ולילדיה הקטינים. התובעת 1 שבה על טענתה כי סילקה את כל חובותיה לרשויות.
11. בדיון שהתקיים טענו הצדדים לגופו של עניין ובתום הדיון מסרה הנתבעת לתובעת 1 את השיקים המקוריים שנמסרו לצורך הבטחת התשלומים השוטפים לרשויות.
12. המחלוקת בין הצדדים הינה אפוא בשאלה האם במועד בו פינתה התובעת 1 את הנכס בפועל היא נותרה חייבת לנתבעת כספים כלשהם, מעבר לסכום דמי השכירות היחסית עבור אותם 14 יום בו מודה התובעת 1, ואם כן – מהו החוב שנותר. נבחן אפוא את הטענות השונות של הצדדים ביחס לחובות להם טוענת הנתבעת.
13. בכתב ההגנה והתביעה שכנגד ביקשה הנתבעת לחייב את התובעת 1 להציג ראיות ביחס לתשלומים השוטפים לרשויות השונות על מנת שניתן יהא להשיב לה את השיקים שניתנו כביטחון לעניין זה בהתאם להסכם. התובעת 1 הציגה ראיות מספיקות לעניין זה והנתבעת אכן השיבה לה בדיון שהתקיים את השיקים המקוריים. עניין זה אינו עוד במחלוקת אפוא ואין צורך לדון בו.

דיון והכרעה

התשלום עבור התקופה שמיום 01.04.2021 ועד ליום 14.04.2021

1. אין מחלוקת כי בהתאם להסכם היה על התובעת 1 לפנות את הנכס ביום 31.03.2021. אין גם מחלוקת כי הנכס פונה בפועל ביום 14.04.2021. מדובר אפוא באיחור של 14 יום.
2. לשיטתם של התובעים בגין אותם 14 יום זכאית הנתבעת לתשלום סך של 1,283 ₪ המהווה את החלק היחסי של דמי השכירות בהתאם להסכם. לשיטתה של הנתבעת, לעומת זאת, היא זכאית לסכום של 2,800 ₪ וזאת בהתאם לס' 7.4 להסכם (200 ₪ לכל יום איחור במכפלה של 14 ימים).
3. במחלוקת זו שבין הצדדים סבורני כי יש לקבל את גרסתה של הנתבעת. המשך מגוריה של התובעת 1 בנכס לאחר ה – 31.03.2021 לא נעשה בהסכמה של הנתבעת, גם לא משתמעת. ההיפך הוא הנכון. במסרונים רבים ובעיקר מפורשים, ובכלל זה מסרונים מיום 03.02.2021 ומיום 18.03.2021, הודיעה הנתבעת לתובעת 1 באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי עליה לפנות את הנכס במועד שנקבע בהסכם, קרי ביום 31.03.2021. דברים אלו אינם נזקקים לפרשנות וממילא שכלל לא היה צורך בהודעות מפורשות אלו של הנתבעת שהרי ההסכם הינו לתקופה קצובה.
4. ההסכם אמנם כולל התייחסות להארכת תקופת השכירות בשנה נוספת אך זאת רק "בהסכמת המשכיר" כאמור בס' 2.2 להסכם, הסכמה שלא ניתנה וגם התובעים אינם טוענים שניתנה.
5. ודוקו, כפי שעלה מחומר הראיות וכפי שאישרו התובעים בס' 7 לכתב התביעה הצדדים שוחחו ביניהם בניסיון להגיע להסכמה על הארכת תקופת השכירות בחודש אחד "אך בסופו של יום לא נחתם חוזה" (ס' 7 לכתב התביעה). גרסתה של הנתבעת ביחס להסכמתה להאריך את תקופת השכירות לפרק הזמן שביקשה התובעת 1 בכפוף לחתימת נספח להסכם הוכחה די הצורך והיא נתמכת בחומר הראיות. דרישתה של הנתבעת כי המשך המגורים של התובעת 1 בדירה יהיה בכפוף לחתימת נספח להסכם היא דרישה סבירה ומקובלת ואין בה כל פסול. אם הייתה התובעת 1 מקבלת את הדרישה הייתה נמנעת המחלוקת ביחס להמשך המגורים שלה בדירה מעבר למועד הקבוע בהסכם. תובעת 1 לא עשתה כן.
6. המסקנה מן האמור הינה בהמשך מגוריה בנכס לאחר ה – 31.03.2021 הפרה התובעים את התחייבותם ע"פ ההסכם לפנות את הנכס במועד שנקבע בהסכם. במצב זה ישנה תחולה לס' 7.4 להסכם. בהתחשב בתקופה הקצרה ממילא של המשך המגורים בנכס ובהתחשב בכך כי הסכום שנקבע בס' 7.4 להסכם הינו סכום סביר בהתחשב בנסיבות לא מצאתי כי קיימת הצדקה להתערבות של בית המשפט בסכום שנקבע ואין מקום להפחתת הסכום. התובעת 1 קבעה עובדות בשטח וגם אם מבחינתה היה הדבר מוצדק שכן היא טרם מצאה נכס אחר לגור בו עם ילדיה הקטינים בוודאי שאין שום הצדקה להפחית מהפיצוי המוסכם הקבוע בס' 7.4 להסכם.
7. אין בידי לקבל את טענתם של התובעים ולפיה ההתראה לפינוי הנכס הייתה קצרה מאוד כאמור בס' 8 לכתב התביעה. לא ז בלבד שכלל לא היה צורך בהתראה אלא גם שהתראה כאור ניתנה כבר ביום 03.02.2021, חודשיים לפני תום תקופת השכירות ודומני כי מדובר בפרק זמן הוגן מאוד.
8. בשולי הדברים אציין כי לא ירדתי לסוף דעתם של התובעים כאמור בס' 6 לכתב התביעה שהרי אם היה ברור להם כי ההסכם יוארך לתקופה נוספת מדוע הם החלו לחפש נכס חלופי אך עניין זה ממילא אינו משנה את התוצאה.
9. סיכומו של דבר, הנתבעת זכאית לפיצוי המוסכם הקבוע בס' 7.4 להסכם. לפיכך, חובם של התובעים לנתבעת בגין ראש נזק זה הינו סך של 2,800 ₪.

צביעת וניקיון הדירה

1. אין מחלוקת כי בהתאם לס' 7.3 להסכם חלה על התובעים החובה להשיב את הנכס לידי הנתבעת מועד הקבוע בהסכם כאשר הנכס נקי ופנוי מכל אדם וחפץ וכן צבוע "מחדש בצבע פלסטיק לבן" וזאת לאחר סתימת חורים בקירות.
2. הנתבעת טענה כי התובעת 1 השיבה לה את הנכס כשאינו צבוע ואינו נקי ועל כן טענה כי יש במצב זה חייבים התובעים בתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בס' 7.3 להסכם בסך של 4,000 ₪.
3. בס' 26 לכתב התביעה טענו התובעים כי הנכס הושב לנתבעת כאשר הוא חדש, ללא כתמים "לבנה כיום קבלתה". אין מחלוקת כי התובעים לא צבעו את הדירה ועניין זה הוברר בדיון שהתקיים.
4. במצב דברים זה חלה על הנתבעת החובה להוכיח מה היה מצבו של הנכס ביום בו הושבה לה החזקה בו. הנתבעת לא עשתה כן והסתפקה בטענה כי הנכס לא נצבע וכי בסיבות אלו יש לחייב את התובעים בפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם. אין בידי לקבל את הטענה וסבורני כי בנסיבות העניין יש מקום לחייב את התובעים בפיצוי חלקי בלבד ולא במלוא הפיצוי הקבוע בס' 7.3 להסכם.
5. פיצוי מוסכם הוא בעיקרו כלי הרתעתי אך אין לעשות בו שימוש כעונש והוא, בענייננו, נועד בראש ובראשונה להביא לתיקון ההפרה בקשר עמה נקבע הפיצוי המוסכם. איני סבור כי הצדדים התכוונו לכך כי הפיצוי המוסכם הקבוע בס' 7.3 להסכם הינו בגדר עונש או הרתעה גרידא בגין הפרת ההתחייבות לצביעת הדירה וסביר כי התכוונו לכך כי במידה והנכס לא נצבע מחדש ויש צורך בצביעתו יחויבו התובעים בסכום של 4,000 ₪ אשר ישמש בידי הנתבעת לצביעת הנכס מחדש. יש להבחין בין פיצוי מוסכם שנועד על פי תכליתו להוות הרתעה בלבד לבין פיצוי מוסכם אשר על פי הגיון הדברים נועד גם להביא לתיקון ההפרה בפועל. בענייננו סבורני כי מדובר בסוג השני.
6. במצב דברים זה הרי שעל הנתבעת להוכיח תחילה כי הנכס הושב במצב בו אכן נדרשת צביעתו מחדש. ודוקו, התובעת 1 התגוררה בנכס שנה בלבד ואף שאין לשלול אפשרות כי במהלך שנה זו היא גרמה לכך כי יהיה צורך בצביעת הנכס כולו מחדש הרי שעניין זה לא הוכח חרף העובדה כי לא היה כל קושי להוכיחו. החזקה בנכס הושבה לידי הנתבעת והיא יכולה הייתה לצלמו להגיש ראיות שיעידו כי הנכס אכן היה זקוק לצביעה מחדש. ועוד, הנתבעת יכולה הייתה גם להגיש ראיות ביחס לסכומים ששילמה לבעל מקצוע מטעמה לצורך צביעתו מחדש של הנכס וגם ראיות כאלו לא הוגשו.
7. מאידך, אין אפשרות לפטור את התובעים מתשלום פיצוי כלשהוא באופן גורף שכן תוצאה כזו משמעותה הינה כי ההתחייבות בה התחייבו התובעים כאמור בס' 7. להסכם תהא בבחינת "אות מתה" ואת זאת לא ניתן להלום. כמו כן יש להביא בחשבון כי בדיון העידה התובעת 1 כי "יש כמה דברים שאני יכולה לומר שצריך לסדר". דברים אלו מעידים על פניו כי היה צורך בביצוע תיקונים או צביעה גם לשיטתם של התובעים.
8. אין בידי לקבל את טענת התובעים לפיהם הנתבעת לא אפשרה להם לצבוע את הנכס. בכל הכבוד הראוי, דבר לא מנע מהתובעים לצבוע את הנכס עד למועד השבת החזקה והנתבעת בוודאי לא הייתה חייבת לאפשר להם להיכנס חזרה לנכס לאחר שהחזקה הושבה לה.
9. בדיון טענה אחותה של הנתבעת כי ניתנה לנתבעת הצעת מחיר בסך של 4,500 ₪ לצביעת הנכס. הצעת מחיר זו לא הוצגה ובכל מקרה לא הוכח כמה שילמה הנתבעת בפועל, אם אכן שילמה, לבעל מקצוע מטעמה עבור צביעת הנכס.
10. באיזון בין מכלול השיקולים האמורים סבורני כי יש לפסוק לטובת הנתבעת פיצוי בעניין זה על דרך האומדנה. סבורני כי פיצוי בסך כולל של 1,500 ₪ משקף באופן ראוי את האיזון האמור וכך אני מורה.
11. בכל הנוגע לניקיון הנכס הרי שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי הנכס הושב לה כשאינו נקי באופן שהצריך שכירת שירותי ניקיון. התביעה בראש נזק זה נדחית אפוא.
12. סיכומו של דבר, בקשר עם צביעת הנכס חובם של התובעים לנתבעת הינו סך של 1,500 ₪.

התשלום עבור התקופה שמיום 24.03.2020 ועד ליום 01.04.2020

1. טענתה של הנתבעת בעניין זה מקובלת עליי לחלוטין. אין בידי לקבל את טענתם של התובעים ולפיה עניין זה הועלה בכתב התביעה שכנגד רק על מנת להשחיר את שמם של התובעים וכי הנתבעת ראתה עניין זה כסגור (ס' 1 לכתב ההגנה שכנגד).
2. במסרון מיום 29.03.2020 כותבת התובעת 1 לנתבעת כי "נכנסתי לדירה ביום שלישי אעשה חישוב ויעדכן ויתן לך בפרטי. תודה רבה. תבורכי ותתברכי". אותו "יום שלישי" הנזכר במסרון הינו ה – 24.03.2020 כפי שטענה הנתבעת. המסרון ששלחה התובעת 1 מהווה הודאה ברורה כי התובעת 1 נכנסה לגור בנכס קודם לתחילת תקופת השכירות.
3. התובעת 1 היא זו שבעצה הציעה תשלום עבור אותה תקופה ובנסיבות אלו בוודאי שאין אפשרות לקבוע, וגם אין הצדקה לקבוע, כי התובעים פטורים מתשלום עבור אותם ימים, תשלום המסתכם בסך כולל של 733 ₪.
4. לפיכך, חובם של התובעים לנתבעת בראש נזק זה הינו סך של 733 ₪.

הנזקים שגרמה התובעת 1 לשיטתה של הנתבעת

1. בכתב התביעה שכנגד פירטה הנתבעת בהרחבה את הנזקים שנגרמו בעטיה של התובעת 1. התובעים טענו כי לא גרמו נזק כלשהוא וכי כל אותם נזקים נטענים לא נגרמו באשמתם. הנטל להוכיח כי האחריות לאתם נזקים רובצת על התובעים וכי לא מדובר בבלאי סביר מוטל על הנתבעת וסבורני כי הנתבעת לא עמדה בו.
2. אין בידי, חרף מהימנותה של הנתבעת, להעדיף את גרסתה בעניין זה על פני גרסתם של התובעים.
3. המסקנה מן האמור כי התביעה בראש נזק זה נדחית.

תשלום עבור הוצאות משפטיות

1. הצדדים שניהם תבעו תשלום עבור סכומים ששילמו לעורכי דין מטעמם.
2. בכל הנוגע לתובעים הרי שלא זו בלבד שסבורני כי אין מקום לפסוק לטובתם פיצוי בגין ראש נזק זה ולא הייתה כל הצדקה מעשית לפנייה באמצעות עורך דין מטעמם של התובעים אלא גם שהסכום שנתבע כלל לא הוכח. התובעים אמנם צירפו לכתב התביעה חשבונית מס מיום 04.05.2021 אלא מאי? חשבונית זו אינה נוקבת בשמו של מי ששילם את הסכום והיא גם אינה מפרטת בעבור מה שולם הסכום הנקוב בה. כלום חובה עלינו לקבל את הטענה כי הסכום האמור שולם עי התובעים או מי מהם וגם אם כן – כלום ניתן לקבוע כי הסכום שולם בעבור הטיפול או הייעוץ במחלוקת נושא התובענה? סבורני כי התשובה לכך שלילית.
3. בכל הנוגע לסכום שתבעה הנתבעת סבורני כי יש מקום לפסוק לטובת הנתבעת פיצוי בגין ראש נזק זה. תחילה אציין כי סבורני כי התאריך המצוין כתאריך כתיבת המכתב שגוי שכן אין היתכנות לכך כי מכתב שנכתב ביום 04.03.2021 יתייחס למגוריה של התובעת בנכס מיום 01.04.2021 ואילך (ס' 5 למכתב). סביר אפוא כי המכתב נכתב לאחר התאריך של ה – 01.04.2021.
4. לגופו של עניין עם זאת, סבורני כי הנתבעת פעלה באופן סביר בפנייתה לעורך דין מטעמה על מנת שישלח מכתב התראה קודם לפנייה לערכאות משפטיות בהתחשב במסרונים ששלחה התובעת 1 לנתבעת ובה היא מציינת "תפני לבית משפט יקירה" וכן "מבקשת שוב לא לפנות אלי תתנהלי מול בית משפט ע"פ סדר דין וחוק" ובעיקר ההודעה ובה מציינת התובעת 1 "מעדכנת ושוב אומרת כול עוד לא מצאתי דירה אין אני עוזבת עדיין מחפשת".
5. אף שחלופת המסרונים העניפה, בלשון המעטה, מעידה בבירור כי הצדדים יכלו להבהיר את עמדותיהם בעצמם ללא היזקקות לעורכי דין סבורני כי לא נפל פגם כלשהוא בפנייתה של הנתבעת לעורך דין מטעמה על מנת שישלח מכתב התראה קודם לנקיטת הליכים משפטיים בנסיבות בהן לפחות בחלק מהמסרונים הבהירה התובעת 1 כי פניה מועדות לשם. גם הסכום ששולם לעורך הדין הינו סביר בנסיבות העניין.
6. להבדיל, אין מקום לפסוק לטובת הנתבעת פיצוי בגין הסכום ששילמה עבור השליחות המשפטית. לא היה שום צורך בשליח וניתן היה לשלוח את המכתב באמצעות דואר רשום מהיר או אפילו באמצעות מסרון אליו מצורף המכתב.
7. סיכומו של דבר, חובם של התובעים לנתבעת בראש נזק זה הינו סך של 1,170 ₪.
8. תביעתה של התובעת 1 לפיצוי בגין ראש נזק זה נדחית.

סיכומו של דבר

1. לנוכח כל האמור אני קובע כי במועד בו פינתה התובעת 1 את הנכס חובם של התובעים כלפי הנתבעת הינו בסך כולל של 5,703 ₪. הנתבעת פרעה את השיק בסך של 8,200 ₪. התוצאה היא אפוא כי על הנתבעת להשיב לתובעים סך כולל של 2,497 ₪.
2. בהתחשב בנסיבות העניין, בכך כי הנתבעת פרעה את השיק ללא מתן הודעה מפורשת לתובע 2 על כוונתה לעשות כן (העניין לא נזכר גם במכתבו של ב"כ הנתבעת) ובאופי המחלוקת לא מצאתי לפסוק לטובת הנתבעת פיצוי בגין עוגמת נפש.
3. הסכום האמור בס' 50 לפסק הדין ישולם לידי התובעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, עד ליום 01.01.2022.
4. לנוכח התוצאה כל צד יישא בהוצאותיו בגין ההליך המשפטי.
5. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי במועד הקבוע בדין.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשפ"ב, 30 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.