1. התובעת הגישה תביעה לפיצוים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה בתאונה מיום 19.2.2020 (להלן: "התאונה"). הצדדים חלוקים בשאלה האם התאונה היא בבחינת "תאונת דרכים" כהגדרת מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") אם לאו.
2. הנתבעת היא מבטחת הרכב בו נהגה התובעת והתביעה כנגדה הוגשה בעילה לפי חוק הפיצויים.
3. הנתבעת כפרה בחבותה. לטענתה במועד התאונה לא נעשה ברכב המעורב שימוש למטרות תחבורה ולא מתקיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבין הרכב, ומשכך אין התאונה הנדונה בבחינת תאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק הפיצויים.
4. לאור המחלוקת בשאלת סיווג התאונה נשמעו הראיות בשאלה זו במסגרתן נשמעה עדותה של התובעת ושל עדה מטעם הנתבעת.

5. במסגרת קדם המשפט סיפרה התובעת כי התאונה אירעה כאשר הגיעה בבוקר לגן עם בנה. התובעת החנתה את הרכב ברחבת הכורכר הסמוכה לגן, יצאה מהרכב וסגרה את דלת הנהג. אז פנתה התובעת להוציא את בנה שישב בכסא בטיחות במושב שמאחורי מושב הנהג. התובעת הוציאה את בנה מהרכב ובעודה פוסעת מספר פסיעות על מנת להתרחק מהרכב באופן שניתן יהיה לסגור את הדלת, נפלה עם בנה. כאשר נשאלה התובעת מדוע נפלה השיבה: "לא ברור לי. לא היה שום דבר, לא מפגע וכלום. הרגל התעקמה לי כנראה כי השבר בכף הרגל. נפלנו יחד כשהוא עלי... יצאתי מהרכב עם הילד עלי, באתי לסגור ונפלנו" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 18.11.21 שורות 11-24).

1. בעדותה במהלך שמיעת הראיות חזרה התובעת על הדברים והדגישה, כי נפלה כאשר פסעה מספר צעדים כשבנה בין ידיה, על מנת לסגור את דלת מושב הנוסעים בצד של הנהג. התובעת ציינה כי בנה נפל עליה ולא נפגע (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 6-7, 10). התובע המשיכה ותיארה כי הצליחה בקושי לקום ולסגור את הדלת ולאחר מכן ניסתה ללכת ולהביא את בנה לגן, אך נוכחה שאינה מסוגלת. בשלב זה נשארה לשבת על האדמה ליד הרכב והתקשרה לגננת על מנת שתצא לקחת את הבן (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 12-13, עמ' 8 שורות 11-12, עמ' 17 שורות 26-33). התובעת ציינה כי מזג האוויר היה סגרירי והאדמה הייתה רטובה (שם, שורות 29-30).
2. כאשר נשאלה מדוע בתיעוד הרפואי סמוך לאחר התאונה לא צוין כי נפלה ביציאה מרכב, הסבירה התובעת, כי סמוך לאחר התאונה סבלה מכאבים עזים ויתכן שלא הייתה מודעת לאופן ניסוח דבריה. לדבריה, כאשר נשאלה כיצד נפלה ציינה כי נפלה ביציאה מרכב אך אינה יודעת מה נרשם, וכי הרישום אינו בשליטתה (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 23-24, 32-35, עמ' 11 שורות 1-3, 26). התובעת ציינה עוד, כי בעלה ליווה אותה לקבלת הטיפול הרפואי (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 34).
3. בהמשך חקירתה הבהירה התובעת כי לאחר שהוציאה את בנה מהרכב הלכה, כאשר הבן בין ידיה, מספר צעדים, ואז נפלה (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 31-32). לדבריה לא נתקלה במשהו אלא ככל הנראה רגלה התעקמה והביאה לנפילתה (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 1-5). התובעת העריכה כי צעדה "שלוש פסיעות" עד הנפילה: "כמה פסיעות בשביל לסגור את הדלת. כמה שצריך" (שם, שורות 10-13).

התובעת הוסיפה והסבירה , כי במועד התאונה היה בנה כבן ארבע ולא יכול היה להשתחרר מכיסא הבטיחות ולצאת לבדו בין היתר גם לאור מנגנון נעילת ילדים המותקן ברכב (עמ' 35 לפרוטוקול שורות 5-11).

עוד ציינה התובעת כי בעת הנפילה דלת הנוסע הייתה פתוחה והיא טרם החלה בסגירתה (עמ' 36 לפרוטוקול שורות 1-22). את הדלת סגרה התובעת רק לאחר שהצליחה לקום (שם, שורות 19-20).

1. מטעם הנתבעת הוזמנה לעדות הגננת אשר נקראה לאסוף את בנה של התובעת מרחבת החנייה, גב' כהן. העדה סיפרה כי ביום התאונה התובעת התקשרה לגן וביקשה עזרה לבוא לקחת את בנה כי היא על הרצפה ואינה מצליחה לקום. לדברי העדה היא יצאה אל רחבת החנייה וראתה את התובעת ישובה על הרצפה סמוך לרכב ולידה הבן, שהיה מבוהל מאוד. גב' כהן סיפרה שהתובעת אמרה שהיא מחכה לבעלה שיבוא וביקשה לקחת את בנה לגן וכך עשתה (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 16-22). העדה אישרה כי כאשר הגיעה בנה של התובעת היה מחוץ לרכב ועמד לידה (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 26-31). העדה הוסיפה והסבירה כי לא ראתה את בנה של התובעת חבול אלא את התובעת בלבד ולכן הסיקה שהיא לבדה נפלה (עמ' 26 לפרוטוקול שורות 13-21). כמו כן ציינה כי דברים נוספים שציינה בפני חוקר הנתבעת הם השערה שלה ואינם פרטים שראתה בעיניה או שמעה מהתובעת (עמ' 27 לפרוטוקול שורות 23-32). העדה אישרה כי רחבת החנייה היא שטח סלעי, עם אבנים שאינו מרוצף (עמ' 29 לפרוטוקול שורות 28-30). העדה אף ציינה כי לא ראתה היכן ישב בנה של התובעת טרם יציאתו מהרכב ואישרה כי ממקום מושב הנהג יש להקיף את הרכב על מנת להגיע לשביל המוביל לגן (עמ' 28 לפרוטוקול שורות 32-33 ועמ' 29 שורות 1-4).

1. לטענת התובעת, היא נפגעה במהלך היציאה מהרכב ולפיכך, התאונה עונה על הגדרת תאונת דרכים בהתאם לחוק הפיצויים. לטענתה, בנה לא יכול היה לצאת לבד מהרכב עקב גילו ומנגנון הנעילה שהיה מותקן ברכב ולפיכך, יש לראות בהוצאת בנה מהרכב גם כיציאתה שלה.
2. מנגד, לטענת הנתבעת, האירוע התרחש לאחר שהתובעת רכשה עמידה איתנה מחוץ לרכב לאחר הוצאת בנה ולפיכך, התאונה אינה נכנסת ל"מתחם" הכניסה והיציאה מהרכב בהתאם להוראות החוק והפסיקה.
3. נוכח גדר המחלוקת בין הצדדים, אעמוד תחילה על נסיבות התרחשות התאונה.

נסיבות התאונה

1. בכל הנוגע לנסיבות התאונה, עדותה של התובעת הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין. בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, (נוסח חדש), התשל"א-1971, על בית המשפט להתייחס בזהירות לעדות כזו ולפרט מה הניעו להסתפק בה.
2. במקרה דנן, עדותה של התובעת הייתה כנה ומהימנה ומצאתי לקבלה במלואה. התרשמותי היא, כי התובעת סיפרה את אשר אירע ללא שניכר רצון מצדה להתאים את גרסתה לטובת טענותיה המשפטיות והתרשמתי כי התאונה אירעה אכן כנטען על ידה. התובעת תיארה באופן בהיר ועקבי את אופן התרחשות התאונה ומצאתי את עדותה אמינה.
3. הגננת, גב' כהן, אשר הובאה לעדות מטעם הנתבעת לא רק שלא סתרה או ערערה את גרסת התובעת אלא חיזקה אותה. העדה העידה כי לא ראתה את התאונה עצמה. כאשר הגיעה למקום, לבקשת התובעת, מצאה את התובעת יושבת על הקרקע כאובה ובנה לידה, תיאור התואם את תיאורה של התובעת. עובדות נוספות שסיפרה העדה לחוקר מטעם הנתבעת התבררו להיות סברה של העדה והשלמה פרי דמיונה ואין בהן כדי לסתור את גרסת התובעת.
4. לא מצאתי לייחס משקל רב לעובדה שבתיעוד הרפואי הסמוך לאחר התאונה לא נרשם קשר לרכב. ראשית, מקובלת עלי טענת התובעת כי הייתה כאובה מאוד לאחר התאונה ותיאור התאונה לפרטיה לא היה בראש מעייניה. שנית, התובעת העידה כי מסרה לרופאיה שנפלה ביציאה מהרכב ואין לה שליטה על אופן הרישום ואני מקבלת את טענתה.
5. בשים לב, אם כן, לעדותה של התובעת שלא נסתרה, ניתן לקבוע, כי התאונה התרחשה בנסיבות הבאות:

א. התובעת הגיעה עם בנה לרחבת החנייה אשר בכניסה לגן במטרה להביא את הבן לגן.

ב. התובעת יצאה מהרכב, סגרה את דלת הנהג, ופנתה להוציא את בנה, אשר ישב בכיסא בטיחות במושב הנוסע שמאחורי מושב הנהג.

ג. התובעת הוציאה את הבן ובעודה מחזיקה בו בין ידיה פסעה כשלוש פסיעות על מנת להתרחק מהרכב באופן שיאפשר את סגירת הדלת.

ד. בטרם הספיקה התובעת לסגור את הדלת, התעקמה רגלה והיא נפלה כשבנה עליה.

ה. במקום לא היה מפגע. הקרקע הייתה חולית.

המסגרת הנורמטיבית - דיון והכרעה

11. השאלה העומדת להכרעה היא האם התאונה מושא התובענה מקיימת את דרישותיה של "ההגדרה הבסיסית" של "תאונת דרכים", המצויה בסעיף 1 לחוק הפיצויים.

12. אקדים ואציין, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הוראות הדין והפסיקה באתי לידי מסקנה כי לא מתקיימת בנסיבות מקרה זה ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, ומשכך התאונה אינה בבחינת "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק. להלן טעמיי.

תחולת ההגדרה הבסיסית – נזק גוף עקב "שימוש" ב"רכב מנועי" ל"מטרות תחבורה"

13. ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" קבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים, ובלשון החוק (כפי שתוקן בתיקון מס' 8): "תאונת דרכים-מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

בצד ההגדרה הבסיסית קובע החוק חזקות מרבות – דהיינו, מצבים שבהתרחשותם קיימת חזקה חלוטה, כי מדובר בתאונת דרכים, אף בלא שנתקיימו בהם כל יסודות ההגדרה הבסיסית: התפוצצות רכב בשל רכיב שבו, אף אם זו ארעה על ידי גורם חיצוני, פגיעה ברכב שחנה במקום אסור וכן פגיעה עקב ניצול הכוח המכני של הרכב ובלבד שלא שונה ייעודו.

כן קובע החוק "חזקת ממעטות": מצבים שבהתרחשותם, גם אם התקיימו כל יסודות ההגדרה הבסיסית ואף אם מתקיימת חזקה מרבה הם מוצאים מתחולת החוק, ואלה הם: כאשר הפגיעה נגרמה כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או רכושו של אדם, או – כתוצאה מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970.

14. כפי שעולה מנוסח החוק, וכפי שנפסק לא אחת, יסודותיה של ההגדרה הבסיסית הם שישה: (1) "מאורע"; (2) "נזק גוף; (3) "עקב"; (4) "שימוש"; (5) "ברכב מנועי"; (6) "למטרות תחבורה". ענייננו אינו מחייב בחינת כל אחד מן היסודות. הוכח, כי התרחש מאורע של נפילת התובעת; אין חולק, כי נגרם לתובעת נזק גוף; כמו כן אין מחלוקת שהרכב המעורב הוא "רכב מנועי"; המחלוקת בין הצדדים, נוגעת ליסודות "השימוש", "מטרות תחבורה" ויסוד ה"עקב" – דהיינו הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי בין המאורע לבין השימוש ברכב (ראו: רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532).

משכך, במסגרת תחולת ההגדרה הבסיסית, יש לבחון שלוש שאלות עיקריות, ראשית האם פעולת התובעת בעת התאונה ונפילתה מהווים "שימוש ברכב"; שנית, האם נסיבות נפילת התובעת נכנסות בגדרי הסיכון התחבורתי שמפניו נועד חוק הפיצויים להגן והאם מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי.

"שימוש ברכב"

15. שימוש ברכב מנועי הוגדר בחוק כדלקמן (ההדגשות שלי – ס.ד.):

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;"

16. עיון בנוסח החוק מעלה, כי הגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי" כוללת רשימה סגורה של שימושים כאשר הרלוונטי לענייננו הוא "יציאה" מהרכב.

נבחן איפוא האם דרך שימוש זו מתקיימת בענייננו.

יציאה מהרכב

17. כאמור, בהתאם לגרסתה, התובעת הגיעה בבוקר יום התאונה יחד עם בנה לרחבת החנייה בכניסה לגן. התובעת החנתה את הרכב יצאה ממושב הנהג וסגרה אחריה את הדלת. אז פנתה התובעת להוציא את בנה שישב במושב הנוסע מאחורי הנהג. הבן היה חגור בכיסא בטיחות ובשל גילו והפעלת מנגון נעילת ילדים ברכב, לא יכול היה לצאת לבדו. התובעת הוציאה את בנה מהרכב והתרחקה מהרכב כשבנה בין ידיה במטרה לסגור את הדלת. לאחר כשלוש פסיעות להערכתה, התעקמה רגלה והתובעת נפלה כשבנה עליה. במועד נפילתה טרם הספיקה התובעת לסגור את דלת הנוסע.

18. השאלה העומדת לפתחנו היא האם נסיבות התאונה נופלות למתחם השימוש - "יציאה" מהרכב מבחינת התובעת.

20. אין מחלוקת כי התובעת סיימה את יציאתה מהרכב כנהגת. היא יצאה ממושב הנהג, קנתה עמידה יציבה וסגרה את דלת הנהג. התאונה אירעה לאחר שהתובעת הוציאה את בנה הפעוט מהרכב. האם פעולות הוצאת הבן הינן בבחינת "יציאת" התובעת גם כן?

21. לטענת התובעת יש לראות אותה ואת בנה כ"איש אחד" ולפיכך, יש לראות בסיוע שהושיטה לבנה ביציאה מהרכב משום יציאה שלה ברכב.

22. פסק הדין הרלבנטי בסוגיה זו הוא רע"א 66/10 אשר יעקב לוי נ' מדינת ישראל, (14.1.10), (להלן:" הלכת לוי") שם נקבע, כי הכניסה לרכב צריכה להתייחס לכניסתו של הניזוק עצמו להבדיל מכניסה של אדם אחר שהניזוק מסייע לו בכניסתו. באותו עניין דובר באלונקאי שביקש להכניס חולה לרכב באמצעות אלונקה ונפגע בעצמו בעת "כניסתו" של החולה לרכב. בבית משפט השלום נקבע כי המקרה עונה להגדרת "תאונת דרכים". בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה ונימק את קביעתו, כי:

"... הכללת המקרה של פגיעה באדם עקב כניסת אדם אחר לרכב בגדרי "תאונת הדרכים" מהווה פרשנות מרחיקת לכת, שאינה עולה בקנה אחד עם מטרות תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, שנועד להצר את גבולות המונח "תאונת דרכים...".

בקשת רשות הערעור נדחתה על ידי כב' השופט ריבלין. באמצו את קביעת בית המשפט המחוזי קבע השופט ריבלין בזו הלשון:

"... בית המשפט קבע, אפוא, כי כוונת המחוקק, בהקשר של שימוש בכניסה וירידה מרכב, היא כי הפגיעה תהיה של המשתמש עצמו ולא של אדם אחר שנפגע כתוצאה מכניסתו או ירידתו של אחר מהרכב. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט וקבע כי בנסיבות המקרה, לא מתקיים גם הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש. הפגיעה במבקש, כך נקבע, אינה קשורה כלל לסיכון שהשימוש ברכב (כניסת החולה אליו) יצר. הפגיעה במבקש יכול והייתה מתרחשת באותו אופן אם החולה היה קם מהאלונקה ממצב שכיבה לישיבה גם במהלך הובלתו מן המחלקה לרכב..." (ההדגשה לא במקור)

ראו בהקשר זה גם ספרו של אליעזר ריבלין, "תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים" (מהדורה 4, 2011 , בעמ' 18): "הפגיעה המזכה פיצוי היא פגיעה של המשתמש עצמו ולא של אדם אחר שנפגע מכניסתו של אחר לרכב". (ההדגשה לא במקור)

לפי הלכת לוי שימוש "הכניסה לרכב", צריך איפה שיתייחס לניזוק עצמו להבדיל מאדם אחר שלכניסתו מסייע הניזוק. הדברים רלבנטיים כמובן גם בכל הנוגע ליציאה מהרכב.

בענייננו פעולת היציאה מהרכב הייתה של הפעוט ולא של אמו התובעת. בנה של התובעת למרבה המזל לא נפגע. אילו היה נפגע חלילה במהלך היציאה מהרכב, אשר נעשתה בעזרת אמו, היה נחשב כניזוק בתאונת דרכים. ואולם במקרה דנן, לא הפעוט הוא שנפגע אלא אמו שהוציאה אותו מהרכב וצעדה מספר צעדים כשהוא בין זרועותיה. בנסיבות אלה, ובהתאם להלכה דלעיל, בנה של התובעת הוא המשתמש ברכב אשר יצא ממנו, באמצעות אמו, אשר סיימה את שימושה שלה ברכב עת יצאה ממושב הנהג, קנתה עמידה יציבה מחוץ לרכב וסגרה את דלת הנהג.

התובעת מפנה בסיכומיה לפסקי דין של ערכאות נמוכות אשר אבחנו את הלכת לוי ופירשו אותה כחלה רק מקום שהמסייע לקטין או חסר הישע אינו בעצמו מי שהיה משתמש או יהיה משתמש ברכב בסמיכות לסיוע שהושיט בכניסה או ביציאה של חסר הישע מהרכב.

כך מפנה התובעת לת"א 171366/09 הדר מימון נ' הפניקס שם נקבע כי חלק מהשימוש ברכב הוא סיוע לילדים קטנים בכניסתם וביציאתם מהרכב ולת"א 2366/09 מרדכי נ' הראל בו ראה בית המשפט את הורדת נוסע בכיסא גלגלים מרכב נכים כירידה של הנהג. התובעת הפנתה גם לת"א 25638-04-18 פלונית נ' שומרה שם התייחס בית המשפט לאם ולתינוקת שהכניסה לרכב כאל "גוף אחד" באופן המאפשר לאם לחסות תחת מטריית ההגנה של "משתמש ברכב". ראו בהקשר זה גם ת"א (פ"ת)25638-04-18 פלונית נ' שומרה חברה לביטוח (15.9.21).

מנגד, קיימת פסיקה הפוכה המחילה את הלכת לוי כלשונה גם על מקרים בהם המסייע הוא מי שאך יצא מהרכב בעצמו עם סיום הנסיעה ושם פעמיו להוציא מהרכב את מי שזקוק לסיוע בכך או מי שהתעתד לאחר הכנסת חסר הישע לרכב, להיכנס בעצמו לרכב ולהתחיל בנסיעה. ראו למשל: ת"א (שלום ת"א) 61776-11-15 פלונית נ' איי. די. איי חברה לביטוח בע"מ (13.8.2017); ת"א (חי') 17283-05-18 ר.ר. נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (7.8.2020); 38534-08-20 פלונית נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (20.2.2022).

בית המשפט העליון השאיר בפסיקותיו האחרונות שאלה זו בצריך עיון, כך ראו דברי כב' השופטת וילנר ברע"א 8851/18 עיריית נס ציונה נ' פלונית: "אמנם נכון, כי הבקשה דנן מעוררת שאלה משפטית מורכבת ומעניינת, הנוגעת לסיווג פעולותיו של אדם המסייע לכניסת פעוט או חסר ישע לתוך רכב, בטרם כניסתו שלו אל הרכב – כשימוש מוכר על-פי חוק הפיצויים. ואולם, אני סבורה כי ההכרעה בשאלה זו אינה נדרשת בענייננו, ומן הראוי, אפוא, להותירהּ לעת מצוא." וכן דברי כב' השופט עמית בע"א 2726/20 פלוני נ' איוון אולוס (7.2.2022): "כשלעצמי אעיר כי הסוגיה של סיווג פעולותיו של אדם המכניס או מוציא פעוט או חסר ישע מתוך רכב כ"שימוש" לפי חוק הפיצויים, בפרט במשמעות של "כניסה" או "ירידה" מן הרכב, אינה פשוטה (וראו המקרה הנדון ברע"א 8851/18 ‏עיריית נס ציונה נ' פלונית והערת השופטת וילנר שם, בפסקה 11 [פורסם בנבו] (17.7.2019)), וכך גם הדוגמא בדבר כניסה למושב האחורי לצורך לקיחת ציוד אישי (וראו הדיון ברע"א 8744/18 הנ"ל)."

הגם שנטייתי היא להצטרף לפוסקים המחילים על הסיטואציה בה עסקינן את הלכת לוי כלשונה היינו באופן שאינו רואה בסיוע לאחר שימוש במובן חוק הפיצויים איני צריכה לקבוע בתיק זה מסמרות וזאת מאחר שכפי שאדון להלן, סבורני כי במקרה זה היציאה מהרכב הסתיימה ולפיכך, ממילא אין מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה, וזאת, גם אם נראה בתובעת משתמשת ברכב בכל הנוגע למהלך הוצאת בנה מהרכב.

שימוש ברכב – "יציאה"

23. בענייננו, כפי שציינה התובעת בעדותה היא הוציאה את בנה מהרכב וצעדה עמו מספר צעדים כאשר התעקמה רגלה והיא נפלה.

24. בפסק הדין שניתן ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (12.5.2019) בחן בית המשפט העליון את מתחם השימוש של כניסה לרכב וירידה ממנו וקבע שני מבחנים מצטברים לבחינת שימושים אלה. מפאת חשיבות הדברים אביא את הדברים כלשונם מפסק דינה של כב' השופטת וילנר:

"מהו השלב שבו מתחילה הכניסה לרכב מנועי, ומהו השלב שבו תמה הירידה ממנו? לאמור, מהם גדריו של מתחם השימוש ברכב? המשנה לנשיאה א' ריבלין היטיב להשיב על שאלה זו בספרו, שם כתב כי "הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב", ואילו הירידה ממנו, מסתיימת "כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב" (ראו: ריבלין תאונת דרכים, בעמוד 180). כמו כן, נכתב שם כי "הכניסה לרכב והירידה ממנו כוללות גם את פתיחת דלת הרכב וסגירתה". זאת, בין אם סגירת הדלת נעשית בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, ובין אם לאחר מכן. ואולם, נדמה כי אין די בהגדרה טכנית של מתחם השימוש ברכב על מנת לקבוע כי פעולה זו או אחרת באה בגדר "שימוש ברכב מנועי", שכן, כאמור לעיל, ייתכנו מקרים שאף שנוצר בהם מגע פיסי בין הנכנס לבין הרכב – ועל כן מצויים בתוך מתחם השימוש ברכב – לא ניתן לראות בהם התחלה של "כניסה" לתוכו. כך גם לא ניתן לומר כי כל הפעולות הנעשות בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, או בטרם סגר הוא את דלת הרכב, מהוות חלק מפעולת ה"ירידה".

"לפיכך, אני סבורה כי יש להוסיף למבחן הטכני האמור, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, אף מבחן מהותי, במסגרתו אציע להחיל את שני התנאים המצטברים אשר נקבעו בעניין ינטל לגבי "נסיעה" ברכב, אף על פעולות ה"כניסה" לתוך רכב וה"ירידה" ממנו. כלומר, ככל שהפעולה הנדונה אשר הביאה לקרות האירוע הנזיקי מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב – היינו, בין תחילתו של המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו (שאם לא כן, בכך מסתיים מסענו) – עלינו להמשיך ו"לחלץ" מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה. פעולות אלה, ואלה בלבד, תבואנה בגדר "כניסה" ו"ירידה" מהרכב, וממילא בגדר "שימוש ברכב מנועי" על-פי לשונו של חוק הפיצויים ותכליותיו." (סעיף 23 לפסק הדין)

25. עולה מהאמור כי שלב היציאה מן הרכב מסתיים עת רוכש היוצא עמידה יציבה על הקרקע. עצם סגירת דלת הרכב אינה משמשת אמת מידה לסיום היציאה אולם פגיעה תוך כדי סגירתה תיחשב כשימוש ברכב.

26. בעניין שלפניי, גם אם נראה את הוצאת בנה של התובעת מהרכב כיציאתה שלה, הרי שלפי גרסתה, התובעת השלימה את יציאתה מהרכב. מעדות התובעת בפניי עולה בבירור, כי התובעת צעדה מספר צעדים לאחר היציאה ואז נפלה מסיבה שלא הובררה, וסברתה של התובעת היא כי רגלה התעקמה, יתכן בשל תוואי השטח. לא נטען וממילא לא הוכח, כי הנפילה הייתה קשורה לתנופת היציאה. עולה מגרסת התובעת כי הנפילה אירעה ללא קשר או זיקה לרכב או ליציאה ממנו ולמעשה הרכב לא תרם במאומה לאופן קרות התאונה או לנזק.

יישום המבחנים שנקבעו בע"א 8744/18 לעיל מוביל למסקנה כי המקרה שלפנינו אינו נופל במתחם השימוש של יציאה מהרכב ולכן, אינו בבחינת תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.

בראי המבחן הטכני, לא היה מגע פיסי בין התובעת לרכב במועד הנפילה. התובעת התרחקה מהרכב מספר צעדים ועדיין לא החלה לסגור את הדלת. התובעת אף לא נפלה כתוצאה מתנופת היציאה, אלא רכשה כבר עמידה איתנה וצעדה מספר צעדים לאחר היציאה. הנפילה התרחשה כתוצאה מהתעקמות רגלה וללא קשר ליציאה ככזו.

בראי המבחן המהותי, התובעת בעת התאונה צעדה והתרחקה מהרכב על מנת שניתן יהיה לסגור את הדלת. במועד התאונה לא ביצעה התובעת מהלך של יציאה מהרכב ואף לא סגירת הדלת. ואולם, אף אם לא הספיקה התובעת לסגור את הדלת לפני נפילתה, הרי שאין האירוע עומד באמות המידה של המבחן המהותי שכן, פעולתה עובר לנפילה לא היתה חיונית לביצוע ה"ירידה" מהרכב במובן ה"פיסי". לפיכך, לא ניתן לומר, כי במועד התאונה הפעולה שביצעה התובעת היוותה חלק טבעי ואינטגרלי מהנסיעה או מהיציאה מהרכב ולנפילתה עקב התעקמות הרגל לא היה כל קשר ליציאה מהרכב.

27. משעולה מהנסיבות, כי לא התקיים במקרה זה שימוש של יציאה מהרכב המסקנה הבלתי נמנעת מכך היא כי התאונה הנדונה אינה בבחינת תאונה דרכים.

לאור האמור כלל לא נדרש לבחון את שאלת הקשר הסיבתי משפטי. יחד עם זאת, מעבר לצריך, אציין, כי גם הוא אינו מתקיים בעניינו. המבחן שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי, המגולם במונח "עקב" שבהגדרה הבסיסית, לאחר תיקון מס' 8, הוא מבחן "הסיכון התחבורתי" המשולב עם "מבחן השכל הישר" (דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' מזאוי, פ"ד נז(3) 145, 163).

לפי מבחן זה על השימוש ברכב לתרום תרומה ממשית מהבחינה המהותית לאופן קרות הנזק וגרימתו וזאת מעבר לקשר אקראי בין הרכב לנזק.

במקרה שלפני נסיבות התאונה כפי שתוארו על ידי התובעת מביאות לידי מסקנה כי לא מקיים במקרה זה קשר סיבתי ועובדתי כאחד, בין אופן קרות התאונה לבין שימוש של יציאה מהרכב, וזאת, גם אם נראה את הוצאת בנה של התובעת כיציאתה שלה. נפילתה של התובעת אירעה כאמור לאחר שהתובעת הוציאה את הבן ואף צעדה עמו מספר צעדים. בשלב זה, מסיבה שאינה ידועה עיקמה ככל הנראה התובעת את רגלה. מכאן, שנפילתה של התובעת ככל אינה קשורה לשימוש כלשהו ברכב. מבחן "השכל הישר" אף הוא מחייב את המסקנה כי נזק הגוף שנגרם לתובעת אינו תוצאה של "סיכון תחבורתי" או תוצאה של סיכון אופייני הטמון ברכב מעצם טיבו וטבעו. לפיכך, אין לראות בתאונה דנן ונסיבותיה כתאונה המקיימת את תנאי ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים ("ירידה מרכב" ו"עקב").

סוף דבר

26. המסקנה המתבקשת, היא שהאירוע בגדרו נפגעה התובעת אינו מהווה "תאונת דרכים" כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים ומכאן שדינה של התביעה כנגד הנתבעת להידחות.

27. בנסיבות העניין ולאחר ששקלתי, איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו אלול תשפ"ב, 22 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.