1. לפני תביעה על סך 17,000 ₪.
2. בכתב התביעה נטען, בתמצית, כי בדצמבר 2018 ניזוק רכבו של התובע מהצפת מי גשם, שעה שחנה במקום חניה מסודר בשטח הנתבעת. לטענת התובעת, הנתבעת מתרשלת בניקוז האיזור.
3. סכום התביעה מורכב מדרישה לתשלום בסך 6,000 ₪ בגין הנזק שנגרם לרכב ומ-11,000 ₪ בגין אבדן ימי עבודה.
4. בכתב ההגנה נטען, בתמצית, כי במועד האירוע ירדו כמויות גשם חריגות, וכי הנתבעת נקטה באמצעים סבירים למניעת נזקי הצפות בתחומה. הנתבעת טוענת כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור מלוא נזקיו, וטענה כי סכומי התביעה לא הוכחו.
5. בדיון העיד התובע כי מדובר בחניה ציבורית וטען כי מדי שנתיים היו במקום הצפות, והמקום "מועד לפורענות", לדבריו. מטעמו של התובע העיד עד נוסף, שגם רכבו ניזוק באותו מקום – ומעדותו של העד התברר כי הנזק לרכבו שלו היה במועד אחר (בשנת 2015).
6. באשר לראש הנזק של ימי עבודה העיד התובע כי הפסיד הזמנות עבודה בתקופה בה היה רכבו מושבת, אולם לא הציג ראיות לכך.
7. מטעמה של הנתבעת העיד מנהל מחלקת העבודות הציבוריות אצל הנתבעת. מעדותו עולה כי אין אצל הנתבעת רישומים אודות האירוע, וכשנשאל השיב שאין בידו להציג יומני עבודה המלמדים על העבודות שבוצעו במקום האירוע ובסמוך אליו.
8. כפי שהזכרתי במקום אחר (תא"מ (שלום כ"ס) 26231-02-16 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' המרכז האקדמי רופין (05.03.2018)‏ עוולת הרשלנות מורכבת מ"מולקולות" היוצרות שרשרת: חובת הזהירות – קשר סיבתי - נזק. (זאת כלשונו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א (חי') 1108/01 נפומניאשיץ ורה נ' עיריית חיפה, החלטה מיום 22.7.04 (כב' הש' י' עמית). חובת הזהירות, בתורה, תוחמת את האחריות הנזיקית בהיבט של סוגי הנפגעים ומורכבת משני "אטומים" והם: חובת הזהירות הקונקרטית וחובת הזהירות המושגית. חובת הזהירות היא "המסננת" המותירה מחוץ למסגרת האחריות הנזיקית, מקרים שהטלת אחריות משפטית על המזיק, אינה משרתת את המטרות שבבסיס דיני הנזיקין. הקשר הסיבתי, מצדו, מורכב משני "אטומים" והם: קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. הנזק וריחוק הנזק, זו "המולקולה" האחרונה בשרשרת, לאחר שהגענו למסקנה כי הופרה חובה מושגית וקונקרטית, וכי בשל הפרת החובה נגרם נזק. נפגע לא יזכה בפיצוי אלא כדי אותו נזק שנשא בו.
9. חובת הזהירות המוטלת על רשות מקומית לדאוג לניקוז הרחובות שבתחומה כבר הוכרה בפסיקה זה מכבר (ור', למשל, ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.05.2006): ‏ "את חובת הזהירות החלה על הרשויות המקומיות - ... - הסיק בית המשפט המחוזי מן החובה הסטטוטוריות המוטלת עליהן בסעיף 235(2) לפקודת העיריות, לדאוג ל"ניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט" "). משהוטלה על העירייה, בין יתר חובותיה, החובה החוקית לדאוג לניקוז רחובות העיר, עליה לצפות כי תושביה עלולים להינזק באם לא תקיים את חובתה זו ולא תדאג להקמת תשתית ניקוז התואמת את הצרכים במקום.
10. השלב הראשון בשרשרת, לפיכך, נמצא כמתקיים.

כאשר אין בידי הנתבעת להראות אילו פעולות ביצעה, אם ביצעה, על מנת להכין את האיזור בו ארעה ההצפה לעונת הגשמים הרי שממילא אין בידיה להראות שלא התרשלה ושאין להטיל עליה את האחריות הנובעת מרשלנות זו.

1. גם השלב השני הוכח, שכן אין מחלוקת שהנזק שנגרם לרכב התובע נגרם באירוע ההצפה.
2. נותרנו, אם כך, עם שאלת הוכחת הנזק.

ברע"א 10124/17 עבדאללה אשקר נ' פאדי סלימאן קבע בית המשפט העליון (כב' הש' הנדל; החלטה מיום 30.1.18):

"בית המשפט לתביעות קטנות נועד לפתוח את שערי המשפט בפני "האזרח הקטן" – בין היתר, באמצעות "פישוט הליכי הדיון, תוך הגמשת סדרי הדין ודיני הראיות" (רע"א 1868/16 רז נ' האפרתי, [פורסם בנבו] פסקה י (19.6.2016)). ברוח זו, נקבע כי בית המשפט לתביעות קטנות רשאי להסתמך על ראיות שאינן קבילות בערכאות אחרות (סעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984), ולקבוע את סדר הבאת הראיות וטענות הצדדים "בדרך שנראית לו" (תקנה 13(א) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976). ברם, הגמישות בכל הקשור לדיני הראיות וסדרי הדין אינה חודרת לתחומי הדין המהותי, ואינה מאפשרת לבית המשפט לתביעות קטנות לקבל את תביעתו של תובע שלא השכיל להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו.

אשר לנטל ההוכחה שמטילים דיני הנזיקין על תובע, נקבע מימים ימימה כי –

"הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי [...] נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808-809 (1981); להלן: עניין אניסימוב).

אכן, במצבים שבהם קיים קושי – מובנה או פרטני – בהוכחה מלאה ומדויקת של שיעור הנזק, ניתן יהיה להסתמך על התשתית הראייתית החלקית שהוצגה בפני בית המשפט לצורך עריכת אומדנה (שם, בעמ' 809; ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 502-504 (2005)). אולם, במצבים שבהם טיבו ואופיו של הנזק מאפשרים להוכיח אותו באמצעות נתונים מדויקים, תובע שלא השכיל להרים את הנטל לא יזכה בפיצוי "על אף תחושת אי הנוחות" שבהותרתו בידיים ריקות (רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין, [פורסם בנבו] פסקה 13 (10.9.2017); עניין אניסימוב, שם)."

1. התובע הציג ראיות באשר לנזקיו רכבו – חוות דעת שמאי (מיום 18.12.18) ולפיה הנזק מהווה 320% משווי הרכב, ולפיכך יוכרז הרכב כ-"אבדן כללי", והנזק הוא כמלוא שוויו של הרכב – 5,966 ₪. כן צורפה קבלה המעידה על התשלום לשמאי, בסך 900 ₪.

נזקים אלו הוכחו ובגינם תחויב הנתבעת.

1. באשר לראש הנזק של אבדן ימי עבודה – בהוכחתו כשל התובע, ואין לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה. כאמור לעיל, על התובע להציג תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי ואין לבקש מבית המשפט לקבוע את הפיצוי על דרך האומדנה. משלא הוצגו ראיות לשווי אבדן ימי העבודה הנטענים (הזמנות עבודה מתועדות שלא בוצעו על ידי התובע, ראיות חשבונאיות על ההבדל בהיקף העבודה בתקופת השבתת הרכב בהשוואה לתקופות מקבילות בשנים אחרות, וכיו"ב) – נדחית התביעה יחס לראש נזק זה.
2. סיכומו של דבר – אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 6,866 ₪, בצירוף אגרת בית המשפט בסך 170 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין לידי הנתבעת, ולא – ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המבקש לערער על פסק הדין רשאי להגיש בקשה לבית המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 15 ימים.

ניתן היום, י"ג כסלו תשפ"ב, 17 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.