ענייננו בתביעה בגין נזק שנגרם לרכב התובעת, אוטובוס, בעטיה של תאונה מיום 13.01.20 (להלן: "התאונה").

מטעם התובעת העיד נהג האוטובוס שטען כי בעת שנסע בנתיב ימין, סטה רכב הנתבעת מנתיב שמאל במטרה להיכנס לתחנת הדלק שמימין לאוטובוס. כתוצאה מסטיית רכב הנתבעת נאלץ נהג האוטובוס לבלום בלימת חירום עד כי חלק מנוסעיו נפלו ואחת מהן אף נזקקה לטיפול. רכב הנתבעת פגע באוטובוס בפינה חזית-ימין, כמפורט בחוות דעת השמאי מטעם התובעת. נהג הנתבעת עצר לבחון את נזקיו בתחנת הדלק והמשיך בנסיעתו מבלי שטרח להחליף פרטים עם נהג האוטובוס;

מאידך, העיד נהג רכב הנתבעת כי בעת שהוא עצמו נסע בנתיב הימני הבחין כי האוטובוס שלפניו עצר בתחנה לצורך העלאת והורדת נוסעים. לכן, החליט לבצע עקיפה משמאל, על מנת להיכנס לתחנת הדלק. במהלך העקיפה, החל האוטובוס בנסיעתו ופגע ברכב הנתבעת בדלת ימין אחורית, בסמוך לגלגל. לטענתו, זו פעם ראשונה שהיה מעורב בתאונה ולכן לא ידע כי עליו להחליף פרטים עם נהג האוטובוס.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחלק את האחריות לגרימת התאונה בין הצדדים, כאשר התובעת תישא בשיעור של 30% לגרימת התאונה בשל אשם תורם אשר יש בו כדי להקים עילה, כפי שאנמק להלן –

במהלך הדיון הוצגו בפני תמונות ממקום התאונה הממחישות את הכניסה לתחנת הדלק ביחס למיקום תחנת האוטובוס. נהג האוטובוס אישר כי אכן מדובר במקום התאונה וכי אכן עמד בתחנה לצורך העלאת והורדת נוסעים עובר לתאונה.

עוד נלמד מהתמונות כי סטיית רכב הנתבעת מהנתיב השמאלי באופן חד, על מנת לחצות את הנתיב מימין ולהיכנס אל תחנת הדלק, מחייבת זהירות משנה – בייחוד כאשר מדובר במרחק קצר במיוחד, המחייב תמרון חד ומהיר. עת שסטה רכב הנתבעת מנתיבו, גרם להפרעה בתנועה, ועל כן היה עליו לוודא כי הדרך פנויה בטרם ביצוע סטייה פתאומית וחדה כאמור.

גם אם לקבל טענת נהג הנתבעת כי בתחילת סטייתו לנתיב ימני היה האוטובוס בעמידה, הרי שהיה עליו לצפות את המשך נסיעתו בכל רגע נתון ולנקוט משנה זהירות בעת סטיה כאמור;

מאידך גיסא, אין להסיר כל אחריות מאת התובעת, שכן עם תחילתו נסיעתו של האוטובוס, ביציאה מהחניה, היה עליו לבחון באם הנתיב פנוי, ובכך היה ניתן למנוע את בלימת החירום לה נדרש מיד עם תחילת הנסיעה.

לא מצאתי כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח טענתה כי באוטובוס הייתה מצלמת דרך אשר תיעדה את התאונה וכי התובעת נמנעת במתכוון מלהציג את הסרטון שצולם, שכן טענה זו נסמכת אך על העובדה כי לא צורפה התמונה שטען נהג האוטובוס שצילם על מנת לתעד את פרטי הרכב הפוגע. העדרה של התמונה אינו מספיק על מנת להוכיח טענה זו;

כן ראיתי לקבל טענת הנתבעת כי שכרו של השמאי לא שולם בפועל. יחד עם זאת, אני מקבל כי ההתחייבות לתשלום טובה דיה על מנת לקבוע כי מגיע לתובעת החזר בגין הוצאה זו – אשר ללא ספק הינה מחויבת המציאות, בשים לב כי דוח השמאי צורף לתביעה.

כן לא מצאתי כי התובעת הרימה הנטל להוכיח נזקיה בגין ימי השבתה.

לאור כל האמור לעיל, אני סבור כי מרבית האחריות מונחת לפתחה של הנתבעת, בשיעור של 70%, כאשר לתובעת אשם תורם, המקים עילת תביעה, בשיעור של 30%.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 1,837 ₪ בתוספת אגרת בית משפט בסך של 377 ₪, שכר בטלת העד בסך של 400 ₪ וכן שכר עורך דין בסך של 2,000 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה.

זכות ערעור לבית משפט מחוזי – מרכז בתוך 60 יום.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשפ"ג, 23 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.