לפניי בקשה לביטולו של צו הריסה ללא הליך פלילי שניתן בתיק זה.

רקע והליכים קודמים

1. המבקשת בתיק, והמשיבה בבקשה זו, היא הוועדה לתכנון ובנייה יישובי הברון (להלן – הוועדה). המשיבה בתיק והמבקשת בבקשה זו, הגב' נואל ג'ורבאן (להלן – נואל), מתגוררת בבית מגורים הנמצא בחלקות 26,25,24,23 ו-27 בגוש 10397 מאדמות ג'סר א זרקא.
2. על המקרקעין הידועים כחלקות 26,25,24,23 ו-27 בגוש 10397, חלה תכנית מס' ש/519 ולפיה ייעוד הקרקע, עליה הוקם בית מגורים קשיח ללא היתר ותוספות נוספות, הוא תחום דרך.
3. בשנת 2008 נודע לוועדה כי מר עמאל ג'ורבאן ז"ל, בעלה המנוח של נואל (להלן – המנוח), בנה את בית המגורים ללא היתר בניה כדין, ובתחום המיועד לדרך.
4. הוועדה פעלה נגד המנוח והגישה כנגדו כתב אישום, תיק תו"ב 4726-09-08 (להלן – ההליך הראשון), בגין שימוש ללא היתר במקרקעין. בהליך זה צוין בשגגה כי השימוש האסור בוצע בחלקות 25 ו-26 בלבד, ולא צוינו החלקות הנוספות הרלוונטיות: חלקות 23,24, ו-27.

ביום 11.1.2009 נגזר דינו של המנוח על פי הודאתו, ובמסגרת גזר הדין גם ניתן צו איסור שימוש במבנה. הצו עוכב למשך שנה, תוך שלא הוטל על הנאשם צו הריסה כלשהו. הנאשם לא הסדיר את השימוש, ולא הפסיק אותו.

1. הוועדה הגישה כתב אישום נוסף נגד המנוח, תיק תו"ב 21278-01-11 (להלן – ההליך השני), וזאת בגין אי קיום הצו השיפוטי לאיסור שימוש, ובגין המשך השימוש האסור והחורג במקרקעין ובמבנה בית המגורים. המנוח נפטר במהלך שנת 2011, וההליך נגדו הופסק.
2. בחודש 8/2014 הגישה הוועדה כתב אישום כנגד נואל במסגרת תיק תו"ב 35857-08-14 (להלן – ההליך השלישי), בגין שימוש במקרקעין ללא היתר ובסטייה מתוכנית. בכתב האישום פורט כי לנואל מיוחס שימוש במבנה מגורים עשוי בלוקים ובטון בשטח של 95 מ"ר, שימוש בסככות עשויות פח בשטח של כ-25 מ"ר, ושימוש בגדר שעשויה מבטון, בלוקים, פח וברזלים באורך של כ-15 מ', אשר נבנו בתחום דרך.

גם בהליך השלישי נפלה טעות של אי דיוק בזיהוי המקרקעין וצוין בשגגה כי השימוש האסור בוצע במגרש 2044 בחלקה 25 בגוש 10397 בלבד (וזאת, שוב, במקום ציון חלקות 26,25,24,23 ו-27 כולן).

ביום 17.6.2015 נגזר דינה של נואל לאחר שהורשעה על פי הודאתה בעובדות כתב האישום השלישי. גזר הדין השית על נואל קנס, צו איסור שימוש וצו הריסה דחויים.

1. לטענת הוועדה, חרף קיומם של שלושה הליכים פליליים, גם הצו להריסתו של בית המגורים אשר ניתן במסגרת גזר הדין השלישי לא ניתן על מלוא החלקות הנכונות. ומכאן הבקשה נושא ענייננו.

בקשת הוועדה, מתן הצו ובקשת נואל לביטולו

1. ביום 19.5.2021 פתחה הוועדה בהליך זו, ובמסגרתו עתרה למתן צו הריסה בהתאם להוראות סעיף 239(א)(5) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965. הפעם הגדירה הוועדה מפורשות כי הצו מוצא בהתייחס לבנייה אסורה הפולשת לתחום המיועד לסלילת כביש לפי תוכנית מפורטת ש/519 במקרקעין, אשר סוף כל סוף צוינו במדויק: חלקות 26,25,24,23 ו-27 בגוש 10397.
2. בו ביום נתתי החלטה והוריתי לנואל להגיש תגובה בתוך 10 ימים. כן קבעתי כי היעדר תגובה ייחשב כהסכמה למתן הצו (דהיינו: בלא צורך בקיומו של דיון).
3. ביום 21.6.2021 הגישה הוועדה הודעה על צירוף אישור מסירה, ובאותו היום, בזיקה להחלטתי מיום 19.5.2021, מנימוקי הבקשה, ובהעדר תגובה, נעתרתי לבקשה למתן הצו.
4. ביום 6.12.2021 הגישה נואל בקשה לביטול החלטתי מיום 21.6.2021. לטענתה, הוועדה הגישה הודעה על צירוף אישור מסירה מבלי לצרף אישור מסירה כלשהו, וכל מה שצורף לבקשה הוא החלטת בית המשפט עם חתימה בחלקה העליון, כשלא ברור מי ביצע את המסירה, למי מסר ומתי בוצעה המסירה.
5. נואל טענה כי מעולם לא קיבלה לידיה את החלטת בית המשפט המורה על מתן תגובה, ואף לא את הבקשה המקורית של הוועדה. נואל ציינה כי בביתה לא מתגוררת גברת בשם עביר, אותו שם שמופיע על גבי מסמך ההחלטה שהוועדה צירפה להודעה מטעמה.

עוד טענה נואל כי לאור מהותו של ההליך, היה על הוועדה לדאוג לביצוע מסירה כדין ולדאוג כי ההחלטה תתקבל לידיה של נואל.

1. הוועדה הגישה את תגובתה לבקשה, ובה עמדה על כי בעניין בית המגורים התקיימו כבר שלושה הליכים קודמים. נואל מודעת היטב אפוא לכך שבית המגורים בו היא עושה שימוש אסור בשימוש ואף מיועד להריסה.
2. לטענת הוועדה, נואל מנסה כעת להיתלות בטענה פרוצדורלית של אי מסירה כדין, כאשר מנהל יחידת הפיקוח של הוועדה, מר לואי פלאח (להלן – לואי) התקשר ביום 20.6.2021 למספר הטלפון של נואל וביקש לשוחח איתה על מנת לתאם עימה את מועד המסירה של העתק הבקשה. במהלך השיחה הציגה גב' בשם עביר את עצמה כביתה של נואל, ולאחר שהוסבר לה מצב הדברים, ביקשה להגיע למשרדי הוועדה על מנת לקבל את העתק הבקשה, ולמסור אותה לאמה, וכך היה.

מטעמי זהירות, ביום 14.12.2021 ביצעה הוועדה מסירה נוספת, לבנה של נואל.

הדיון לפניי

ביום 5.1.2022 נערך דיון לפניי במעמד הצדדים.

במסגרת דיון זה נחקרו המצהיר מטעם הוועדה וכן עביר ג'ורבאן ביתה של נואל (להלן – עביר). נואל עצמה הגישה תצהירים לתיק, אך הוועדה נמנעה מלחקור אותה עליהם.

1. עדות המצהיר לואי

לואי העיד כי כשהתבקש לבצע את המסירה, השיג את מספר הטלפון של נואל שהיה שמור בוועדה, ושמר אותו בטלפון הנייד שלו. לואי העיד כי לא הכיר, לא את נואל ולא את ביתה עביר, ולא פגש בהן קודם לכן מעולם.

לואי התקשר לטענתו למספר הטלפון שקיבל. לשיחה ענתה עביר שהזדהתה כביתה של נואל. לואי תיאם עם עביר כי תבוא לאסוף ממנו את החלטתי ממשרדי הוועדה. עביר אכן הגיעה לוועדה באותו היום, 20.6.2021, ולואי מסר לה את הבקשה וההחלטה.

לואי הציג בדיון את הטלפון הנייד שברשותו והראה שהמספר שבאמצעותו שוחח עם עביר עדיין שמור אצלו (עמוד 2 שורות 8-7 לפרוטוקול). קשה עד מאוד להניח כי לואי שמר את השם והמספר רק לצורך הדיון, וזאת מבלי שהוא יודע כלל כי אבקש ממנו (תוך כדי עדותו, ובהפתעה) להציג את הטלפון הנייד שעליו להוכחת טענתו.

לואי הותיר רושם אמין. הטענה שעביר הגיעה אליו גם משתלבת עם העובדה, שאינה במחלוקת, שמשרדי הוועדה בזיכרון יעקב – וגם עביר עובדת בזיכרון, ולכן סביר שהיה לה נוח לקבל את המסירה ישירות במשרדים.

יחד עם זאת, בדרך ביצועה של המסירה נפלו כשלים. על פי עדותו שלו, לואי לא ערך תצהיר מוסר כנדרש, שכח לציין את תאריך המסירה ואת השעה, לא ציין תעודת זהות של עביר ולא ביקש ממנה ייפוי כוח לפעול בשם נואל (כעולה מעמ' 4 שורות 22-19 לפרוטוקול).

1. עדות הבת עביר

בדיון העידה גם הבת עביר, שהמסירה יוחסה אליה. העדות עוררה קשיים משמעותיים.

עביר העידה כי היא בת 30, כי מעולם לא התגוררה בבית עם אימה, וכי לפני שהתחתנה הייתה אצל משפחה אומנת. עביר טענה כי היא אינה מכירה את ההליכים כנגד בית המגורים של ההורים.

עביר העידה כי למדה עד כיתה י"א, אך אינה מבינה עברית, ובקושי השלימה שנה אחת בבית הספר (עמוד 8 שורות 8-7). מדובר בעדות הכוללת סתירה פנימית מסוימת – אם למדה עד כיתה י"א, הרי שעביר אינה יכולה לטעון שלמדה רק שנה אחת ואינה יודעת כלל עברית.

רק מהרגע שנשאלה על ידיעותיה בעברית החליטה עביר לטעון כי השפה אינה ברורה לה (שם, שורה 15; עד אז נראה היה כי היא מבינה היטב את כל המתרחש).

עביר לא נתנה הסבר כיצד לואי עשה שימוש במספר טלפון שלו היא ענתה, מניין לו המספר, וכיצד שמה ידוע לו אם אין בין השניים היכרות. עביר טענה שמספר זה היה שלה פעם וכעת הוא לא. גם טענה זו אינה מתיישבת בנקל עם העובדה שהמספר היה שמור אצל לואי בטלפון, כזה שבו שוחח עימה, והעד הציג את הטלפון ואת הרישום של המספר אצלו במהלך עדותו.

נואל לא נקראה להעיד למרות שהגישה שני תצהירים

תצהיר אחד כללי ("תצהיר בג"צי") צורף לבקשת הביטול שהגישה נואל ביום 6.12.2021.

תצהיר מפורט מעט יותר, צירפה נואל לתגובה מיום 22.12.2021. בין השאר מסרה בו נואל כי לא ידעה על ההליך טרם קבלת התראה על ביצועה של ההריסה ביום 28.11.2021.

מדובר בטענה דחוקה למדיי, בפרט אחר שהתרשמתי כי עביר קיבלה גם קיבלה את החלטתי ואת הבקשה מידיו של לואי.

עם זאת, הוועדה לא קראה לנואל להעיד, נואל לא נחקרה על תצהיריה, ובכל מקרה, המסירה לא בוצעה ישירות לידיה של נואל.

סיכומי הצדדים

1. לטענת נואל, יש להורות על ביטול פסק דין מטעמי הצדק, מהסיבה הפשוטה שלא הייתה המצאה כדין להחלטתי מיום 19.5.2021.

לאור מהות ההליך, היה על הוועדה לבצע מסירה כדין ובקפדנות יתרה ולדאוג כי החלטת בית המשפט אכן תתקבל על ידי נואל. הנטל להוכחת מסירה כדין מוטל על המאשימה ומשלא הוכיחה זאת, לא מתקיימת "חזקת הידיעה" ולא עובר הנטל לסתור חזקה זו.

1. לטענת הוועדה, אין מקום לספק כי מאז שנת 2015 נואל מודעת לכך שבית המגורים שבו היא עושה שימוש לא חוקי מיועד להריסה. היה עליה לצפות להריסתו בכל יום. ההליך הנוכחי מתבסס בעיקרו על גזרי הדין אשר ניתנו בעבר ואין מחלוקת כי הבית מיועד להריסה שלא בוצעה במשך שנים.

(לסיכומי הוועדה צורף עותק תדפיס יומן שיחות יוצאות של לואי, שאין בידי לקבלו היות ולא הוגש במסגרת הדיון. מכל מקום – כפי שפורט לעיל – גם בלי תדפיס זה, ברי כי עדותו של לואי עדיפה מכל בחינה על עדותה של עביר).

דיון והכרעה

1. הטענות שמעלה נואל הן פרוצדורליות במהותן – ולמעשה הטענה העיקרית היא אחת: בקשת הוועדה והחלטתי מיום 19.5.2021 לא הומצאו לה כדין.

צו הריסה בלא הליך שיפוטי וזימון המשיב במסירה: כללי

1. סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה קובע את הבסיס החוקי למתן צו הריסה בלא הרשאה, כאשר אחת העילות לכך היא החלטת התובע כי הנסיבות אינן מתאימות להעמדה לדין:

239.   (א) בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג) רשאי, לבקשת תובע, לצוות על הריסת עבודה אסורה אף אם לא הוגש כתב אישום בשלה, ובלבד שיש עניין ציבורי מיוחד במתן הצו ומתקיים אחד מאלה:

...

(5) התובע החליט כי נסיבות המקרה בכללותן אינן מתאימות להמשך חקירה או להעמדה לדין פלילי לפי סימן ו'.

1. הכללים בעניין דיון בבקשה לצו הריסה בלא הליך שיפוטי נקבעו בתקנות התכנון והבנייה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982 (להלן – התקנות).

(אעיר כי חרף תיקונו של חוק התכנון והבנייה בתיקון 116, לא תוקנו עד כה התקנות במקביל, והן מפנות לסעיפי חוק שכבר אינם בתוקף. יש להתאים את האמור בהן לסעיפי החוק המעודכנים. לפיכך, במקום לסעיף 239, הוא הסעיף העוסק כיום בצו הריסה בלא הליך פלילי, מפנות תקנות הליכים על פי המבקש לסעיף שקדם לו והוחלף על ידיו – סעיף 212).

1. וכך נקבע בתקנות:

2.  צו לפי סעיף 212 לחוק יכול שיינתן על פי המבקש בלבד אם ראה בית המשפט שאי-אפשר או בלתי מעשי להזמין לדיון אדם העלול להיפגע על ידי ביצועו של הצו ובלבד שהעתק הצו יודבק על המקרקעין ולא יחלו בביצועו עד שחלף המועד הקבוע בתקנה 6 (הדגשה שלי – י"ה).

1. וכדי להשלים את התמונה, הכללים לגבי המצאת מסמכים (לרבות זימון לדיון והחלטות בית משפט) נקבעו בסעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982:

237.  (א) מסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה:

(1)   במסירה לידו; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים, ובתאגיד ובחבר בני-אדם - במסירה במשרדו הרשום או לידי אדם המורשה כדין לייצגו;

(2)   במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה; בית המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה...

ביצועה של המסירה בענייננו; "כלל ההמצאה" מול "כלל הידיעה" ויישומו

1. בענייננו, לא הומצאה החלטתי לידי נואל במסירה לידה, וגם לא תועדו הניסיונות לאתר אותה בביתה (אף שלואי תיאר כי היו כאלה). החלטתי הומצאה לידי עביר, ובעניין זה אני נותן אמון מלא בעדותו של לואי, אולם עביר אינה גרה עם נואל, והיא גם לא נדרשה להציג ייפוי כוח מנואל, כשליחה המוסמכת לקבל בשמה את דבר הדואר. המצאה "לפי הספר" לא בוצעה אפוא.
2. נואל עצמה לא נחקרה, ואף שמסתבר בדרגה גבוהה מאוד של הסתברות כי זו ידעה על פעולתה של ביתה עביר, וכי יש לראות בעביר שליחה שלה – לא ניתן לשלול בוודאות גמורה כי עביר גם לא עדכנה את נואל בתוכן הבקשה והחלטתי, או אף נמנעה מלעשות כן במתכוון, ובכך נתנה לאימה "הגנה" של אי ידיעה.
3. הכלל הבסיסי בהמצאת כתבי בי-דין הוא "כלל המסירה": חובה לעמוד בהוראות החוק הפורמליות כדי להוכיח כי מסמך נמסר כדין, וזאת אף אם יש יסוד להניח כי אותו נמען היה מודע לתוכנו של המסמך אף בלא ההמצאה הפורמלית (ע"פ 82/50 קיפניס נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה 153 (1951)).
4. אכן, בנסיבות מסוימות מצאו בתי המשפט לעבור לכלל אחר, הוא "כלל הידיעה" (ראה למשל: רע"א 11286/05 אריק זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע''מ (08.07.2007)), אלא שנסיבות אלה תוחמו למקרים חריגים, לחוסר תום לב קיצוני, ולמצבים שבהם הידיעה הייתה ודאית ושבהם הנזק שייגרם אם יעמוד בית המשפט על "כלל ההמצאה" הפורמאלי ולא יסתפק בידיעה בלבד יהיה יוצא דופן.

(וראה גם רע"א 6648/20 עמוס גבעון נ' עמוס ון-אמדן (21.12.2020) – שם נסקרה הפסיקה העדכנית בעניין "כלל המסירה" ו"כלל הידיעה". אכן, אותה החלטה מיוחדת למקרה שבו ניתן להצביע על צפייה יזומה במערכת "נט המשפט", ובמקרה שכזה נקבע כי נכון יהיה להפוך את נטל הראיה כך שיהיה מי שיש לגביו אינדיקציה לצפייה. על כל פנים – משנה ראשונה לא זזה ממקומה, והכלל הבסיסי הוא "כלל המסירה").

1. אכן יש יסוד בלתי תקין, והרבה למעלה מזה, בהתנהלותה של נואל. מדובר באישה המודעת לשלושה הליכים הנוגעים לבית נושא תיק זה, שהסתיימו בצווי הריסה שלא בוצעו, ומתעלמת מהם. נואל גם "נצמדה" לגרסת ביתה עביר שהוכחה – לשון המעטה – כבעייתית.
2. עם זאת: אין להתעלם מפגם בהמצאת הבקשה והחלטתי (ככל הנראה בהיעדר נוהל מסירה מסודר עד כה, ומן הסתם בתום לב גמור מצד לואי והוועדה). אין להתעלם גם מכך שההליך נושא ענייננו, גם אם הוא ללא הרשעה משפטית, הוא הליך חמור – צו הריסה לביתה של נואל. עוד אין להתעלם מכך שהכלל הקבוע בתקנות הוא זימונו של המשיב לדיון, כך שהחלטתי ולפיה היעדר מענה ייחשב להסכמה לוויתור על דיון יש בה משום "קיצור דרך" מסוים, המסיק מעצם אי התגובה כי המשיב מוותר על דיון פרונטאלי במעמד הצדדים, ונכון להוצאת הצו לאלתר. וכדרכם של "קיצורי דרך", ברוב המקרים יש בו תועלת, אך כאשר דבר מה אינו עולה כשורה, יש להיזהר יותר.
3. "אם יש ספק," כלשון האמרה הצבאית השחוקה והנכונה, "אין ספק".
4. ולו משום ספק קל שבקלים באשר לידיעתה הוודאית של נואל, טוב יהיה אם אצמד לכלל המסירה הוותיק.

בעניין זה מצאתי גם לשים לנגד עיניי את פסיקתו המנחה של בית המשפט המחוזי בהליך קרוב, כעולה מעפ"א (חי') 54316-04-18‏ ‏ נאיל זידאן נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה "רכס הכרמל" (16.7.2018).

1. המסקנה היא כי חרף תחושה קשה באשר להתנהלותה של נואל, כמו גם להימנעותה הטקטית מלתת כל טעם של ממש מדוע אין מקום למתן צו ההריסה לגופו (כמו גם להמצאה מלאה של הצו שבוצעה ביום 14.12.2021 לבנה של נואל – שנואל סירבה שיידון מן הטענה הפרוצדורלית שהצו שהומצא לבסוף היה פגום, בהיעדר המצאה של הבקשה וההחלטה הראשונית) – יהיה זה נכון לבטל את הצו שניתן, ולאפשר לנואל לטעון כנגדו לגופו.
2. ולו בשים לב לחומרת ההליך, עלינו לפסוע בדרך הארוכה שהיא קצרה, דהיינו לאפשר קיומו של דיון בבקשה למתן צו הריסה שיפוטי, וכך יהיה.

מסקנה והוראות

1. אני מבטל אפוא את צו ההריסה, וקובע את התיק לדיון לפניי ביום 23.3.2022, שעה 10:00.

נוכח העובדה שיום הדיונים הקבוע בתאריך זה עתיד להיות עמוס מאוד, ולשם ייעול הדיון, אני מורה לבא כוחה של נואל להגיש תגובתו לבקשה בכתב בתוך 30 יום.

1. המזכירות תמציא החלטתי זו לצדדים באמצעות באי כוחם, והמצאה כאמור די בה כדי למנוע כל תקלה עתידית בעניין.

ניתנה היום, כ"ב שבט תשפ"ב, 24 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.