חריגות הן נסיבות העתירה שלפני; ולא בגלל העותר שטוען כי 'אינני חייב', טענה שאינה נדירה במקומותינו, אלא מפאת הנסיבות המיוחדות המצביעות על כך כי היה מקום לבדוק את הטענה ולבחון את הנסיבות, שכן נראה על פניו כי ככל שכך היה נעשה – היה חוב הארנונה בגין הנכס נשוא העתירה, נרשם אחרת לגמרי בספרי עיריית תל-אביב (להלן: "העירייה").

העותר, מר יעקב גרסון, רשום כחייב ארנונה בספרי העירייה בגין החזקת נכס למגורים בין השנים 2020-2014. דא עקא שבמהלך תקופה זו ריצה העותר תקופות מאסר שונות לסירוגין ובכל מקרה היה מחוסר דיור ומוכר על ידי רשות הרווחה של עירית תל אביב כ'דר רחוב' ששהה באזור התחנה המרכזית של תל אביב והיה מכור לסמים קשים. ההודעה על החזקת הנכס בידי העותר, נמסרה לעירייה על ידי צד ג', על בסיס חוזה שכירות "שנחתם" (לא על ידי העותר כטענתו) ובכל מקרה בעת שהעותר היה אסיר, ולטענת העותר, השתמש אותו מודיע בזהותו שלא כדין.

עתה, לאחר שהעירייה נקטה בהליכים לגביית החוב מהעותר, מבקש העותר מבית משפט זה "להצהיר ולקבוע כי העותר אינו חב למשיבה כל חוב ארנונה, ביוב ומים, מאחר ומעולם לא שכר ו/או החזיק בנכס" (סעיף א' לעתירה).

הרקע לעתירה

1. העותר הוא תושב באר-שבע ואסיר משוחרר כבן 58 שבעבר היה 'הומלס' ומכור לסמים קשים. מדו"ח הרשות לשיקום האסיר שנערך ביום 13.10.2020 עולה כי העותר הוא יליד ברזיל שהחל להשתמש בסמים בהיותו נער והמשיך בכך גם לאחר עלייתו ארצה עת עבר לצרוך הרואין בהיותו כבן 19 (נספח ה' לעתירה). כשהיה 'משתמש פעיל' בסמים קשים 'התגורר' העותר כעשר שנים באזור התחנה המרכזית בתל אביב וביצע שורה ארוכה של עבירות רכוש כחלק ממלחמת ההישרדות שלו. בגין העבירות (או חלקן) הועמד העותר לדין מעת לעת ונגזרו עליו בגין תיקים אלה עונשי מאסר שונים, וכך 'בילה' העותר לסירוגין מאחורי סורג ובריח תקופות מאסר שונות. מרשומה שנערכה על ידי שירות בתי הסוהר וצורפה לכתב העתירה עולה כי בתקופה הרלבנטית לעתירה דנא ובעצם לחוב הנטען, שהה העותר בבית סוהר במספר תקופות: בין ספטמבר 2013 ליוני 2015; בנובמבר 2015; בפברואר 2016; בין מאי 2016 לאוגוסט 2018; בין דצמבר 2018 למאי 2020 (נספחים ב'1-ב'3 לעתירה), ובתקופות שלא שהה בכלא היה 'דר רחוב' כך לפי המסמכים שצרף העותר לעתירה כאמור מפי ב"כ העותר בעמ' 2 לפרוטוקול: "צירפנו את המסמכים, אסמכתאות על השהייה של העותר בבית הסוהר ברוב תקופות הזמן, גם צירפנו אישור של מחלקת רווחה שהיא הייתה שותפה בתהליך שלו וידעה על המצב שלו...".

2. במהלך המאסר האחרון שהה העותר "במחלקת ההתמכרויות "אלון", שם עבר גמילה והחל הליך טיפולי", שנשא פרי והעותר אף ממשיך להתמיד במאמצי השיקום ו"משתף פעולה על הגעה יומית למפגשי NA... נעזר בחונך מטעם NA המלווה אותו בתהליך ההחלמה מההתמכרות, והוא בקשר גם עם המדריך מבית הסוהר" (נספח ה' לעתירה). במסגרת זו מצא העותר עבודה כמחסנאי ומקום מגורים קבוע בבאר שבע.

3. מסלול השיקום של העותר כולל גם שיקום כלכלי וכך ביום 24.6.2020 ניתן, לבקשתו, צו לפתיחה בהליכי חדלות פירעון (חדל"פ (ב"ש) 24447-04-20) וביום 29.4.2021 נתן בית משפט השלום בבאר שבע בו מתנהלים הליכי חדלות הפירעון, אישור לעותר לפעול בהליך של עתירה מנהלית בעניין חוב הארנונה הנטען נגדו. העותר פנה לנקוט בהליכים אלה לאחר שבמהלך שנת 2020 נודע לו, כך לטענתו, כי חשבון הבנק שלו מעוקל על ידי המשיבה בטענה לחוב ארנונה הרשום לחובתו בגין החזקת נכס ברחוב כרם חמד 9 בתל אביב-יפו (להלן: "הנכס") בין השנים 2020-2014. לטענת העותר מעולם לא החזיק בנכס, ויש לו יסוד להניח כי נעשה שימוש בתעודת זהות שאבדה לו כדי לרשום את שמו כמחזיק בנכס (לעתירה מצורפים מסמכים המעידים על הגשת תלונה למשטרה בגין גניבת תעודת זהות עוד בשנת 2018 וכן על תלונה שהוגשה בגין התחזות בשנת 2020; נספחים ג'1-ג'2 לעתירה).

טענות הצדדים

4. בקצרה טוען העותר כי אינו מחזיק בנכס וכי מעולם לא החזיק בו. העותר גם מפנה לכך כי מעולם לא יזם פנייה לעירייה להירשם כמחזיק בנכס ורישומו כמחזיק נעשה בעקבות פנייה של אדם בשם עמירם חג'בי (נספח 7 לתשובת המשיבה) שמסתבר כי הוא הבעלים של הנכס וכלל אינו מוכר לו. לטענת העותר היה על המשיבה לוודא מי המחזיק בנכס באותה תקופה וכי העובדה שלא עשתה כן ולא וידאה שהעותר אכן המחזיק בנכס עולה לכדי הפרת חובת ההגינות שחבה המשיבה כלפי הפרט.

5. בפי המשיבה מספר טענות. נטען כי העותר השתהה בהגשת העתירה, כי לא השיג על חיובו בארנונה בהליכי ההשגה והערר הקבועים בחוק. עוד נטען כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בשאלת 'מי הוא המחזיק' בנכס וכי על העותר לברר את שאלת ההחזקה בנכס, בתקופה הנטענת להיות המקור לחוב הארנונה, בדרך של הגשת תביעה אזרחית לבית המשפט המוסמך: "לשיטת העירייה ההליך הראוי מצד העותר הוא לפתוח בהליך משפטי כנגד מר ח'גבי עמירם או כל אדם אחר שלשיטתו החזיק בנכס בתקופה האמורה" (סעיף 41 לתגובת העירייה לעתירה).

המשך השתלשלות ההליך

6. ביום 13.1.2022 התקיים בפני דיון ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ומאחר שהתרשמתי "כי מדובר בנסיבות מיוחדות של עותר עם נסיבות אישיות קשות", המלצתי בפני המשיבה "כי בנסיבותיו המיוחדות של העותר ראוי היה שהעירייה תשקול שוב את עמדתה ביחס לטענותיה לענין החוב הנטען" (עמוד 2 לפרוטוקול).

7. ביום 30.3.2022 הודיעה העירייה כי כדי "להגיע לחקר האמת... מבוקש מבית המשפט הנכבד בנסיבות הספציפיות אלו לזמן את צד ג', מר עמירם חג'בי שהינו בעל הנכס כצד דרוש להליך, ועל מנת שניתן יהיה להגיע לפתרון העניין". לא ראיתי לקבל בקשה זו שמשמעה למעשה קיום הליך הוכחות במסגרת העתירה המנהלית בשאלת זהות המחזיק בנכס, ואגב דחיית הבקשה לזמן את צד ג' ציינתי כי "לרשות סמכויות לבירור הדברים ומצופה לנוכח הנסיבות שעלו כי אכן תפעל בהתאם ותראה לפתור את הסוגיה שעלתה בעיקר בהנתן הנסיבות" (החלטה מיום 4.4.2022).

8. בחלוף זמן ומשהתברר כי המשיבה לא עשתה כן וכי הצדדים לא הגיעו להסכמה שתייתר את ההכרעה בעתירה שלפני, אין לי אלא להידרש לעתירה ולהכריע בה.

דיון והכרעה

9. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") קובע את המסגרת הדיונית הרלוונטית לענייננו. האכסניה הטבעית לפי סעיף 3(א)(1) לחוק הערר, להעלות את הטענה "אינני מחזיק בנכס" בהקשר לחיוב בארנונה היא בהליך השגה לפני מנהל הארנונה וככל שאין המשיג מקבל את תשובת המנהל פתוחה בפניו הדרך להגיש ערר לועדת הערר. אלא שלפי סעיף 3(ג) לחוק הערר "מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

בית המשפט העליון התווה בפסיקתו את שיקול הדעת של בית המשפט הדן בבקשה לדון בטענת "אינני מחזיק בנכס" שלא בדרך המסלול הדיוני הרגיל הקבוע בחוק הערר: "נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המנהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המנהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות" (ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, עמודים 780-779 (2002); עע"ם 2611/08 בנימין נ' עיריית תל-אביב, פסקה כא (5.5.2010) (להלן: "עניין בנימין")).

10. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובת העירייה, נחה דעתי כי העניין שלפני נמנה על אותם מקרים המצדיקים לפתוח את דלתות בית משפט זה בפני העותר הספציפי שבפני ולאפשר לו להעלות את טענת "אינני מחזיק בנכס" גם בלי שמוצו הליכי ההשגה הקבועים בחוק.

שני טעמים עיקריים מבססים את התרשמותי זו והם כרוכים זה בזה. העותר, שכאמור אין מחלוקת בנסיבותיו האישיות הקשות, מצא את עצמו במצב כמעט קפקאי בו הוא נדרש להוכיח שלא החזיק בדירת מגורים בתל אביב בתקופה שבה ריצה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. לא רק זאת אלא שהעותר היה מוכר ללשכת הרווחה כחסר דיור והיה מכור לסמים ורישומו כ'מחזיק בנכס' לא נעשה ביוזמתו כפי שעולה מהחומר שלפני ואין הוא חתום על מסמך כלשהו. נסיבות אלה מבססות מיניה וביה את הצורך לקיים בירור עובדתי בטענות העותר שכן על פניו נראות הנסיבות תמוהות ודווקא מתיישבות עם טענותיו, ולא ברור מדוע סבורה המשיבה כי בנסיבות אלה מוטל הנטל על העותר, שמצא עצמו בפני חוב ארנונה בסכום גבוה ביותר יחסית ליכולתו הכלכלית, 'להוכיח' שהוא לא החזיק בנכס? שבעתיים כך כשהציג את הדוח משירות בתי הסוהר המעיד על פניו כי יש ממש בדבריו שכן הדוח מאשר את תקופות שהייתו בכלא, ומלמד על תקופת הגמילה במרכז הגמילה "אלון". בראייה פרקטית של הדברים יש לתמוה מהו אותו 'הליך בירור עובדתי' שנשלח העותר לבצע בהינתן התשתית העובדתית שנפרסה כדבעי בעתירה המנהלית.

11. העתירה מעלה לטעמי עניין בעל חשיבות ציבורית שעניינה האופן התמוה של התנהלות העירייה בנסיבות העניין כאשר הובאה בפניה תשתית עובדתית המעוררת לפחות שאלות רלוונטיות כמתואר בעתירה. הנסיבות המתוארות בעתירה היו צריכות להוביל את העירייה "לחשב מסלול מחדש" בכל הקשור להתנהלותה מול העותר, ומשלא עשתה כך, ניתן לראות בהתנהלותה זו סטייה מסטנדרט ההתנהלות שעוצב בפסיקה ביחס לפעילות הרשות השלטונית. ראיתי להסתייע בדבריו של כב' השופט ע' פוגלמן בהקשר דומה: "דחיית עתירה עקב שיהוי שדבק בה במקום שבו הרשות הפרה את הדין פוגעת בראש ובראשונה בזכותו החוקתית של הפרט-העותר לגישה לערכאות השיפוט. פגיעה זו עלולה להיות ניכרת ואף בלתי-מידתית, ויש להקנות לה משקל ניכר בגדרי האיזון כנגד האינטרסים המתחרים בה. אולם הפגיעה והנזק שנגרמים מסגירת דלתותיו של בית המשפט בפני העותר עצמו אינם מתמצים בנזק שנגרם לו. דחייה כאמור פוגעת בתמריץ של הרשות להקפיד על קיום החוק, ללמוד מטעויות ולהשתפר. היא שוללת את קיומו של הליך פומבי שעשוי לזכות לתהודה ולהוביל לדיון ציבורי בסוגיות חשובות שעל סדר היום. היא עלולה להוביל לפגיעה באמון הציבור ברשויות השלטון" (עע"ם 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, פסקה 28 (28.12.2014)). נכון הוא כי דברי בית המשפט כוונו להחלטת דחייה של הרשות מחמת שיהוי, ואולם הדברים יפים לעניין העקרוני עת רשות המפעילה את שיקול הדעת שניתן לה על ידי המחוקק לגבות חובות ארנונה באופן שאינו עולה בקנה אחד עם חובותיה שבדין המנהלי ואף סוטה מסטנדרטים של סבירות והגינות ואלה מצדיקים דיון בטענות אף בלי שמוצו הליכי ההשגה והערר הקבועים בחוק הערר.

צירוף הנסיבות בענייננו מציג את טענות העירייה לחוסר סמכות בית משפט זה לדון בעתירה ולשיהוי בהגשת העתירה כתמוהות ולדעתי מוטב שלא היו נטענות.

10. ומכאן, לחובה של הרשות להפעיל שיקול דעת על בסיס ראיות מנהליות.

סעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כי

"נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם – ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו – למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר".

הוראה זו מעבירה ככלל את האחריות לרישום שוכר של נכס כמחזיק לצורך גביית הארנונה על המשכיר, אם תקופת השכירות היא שנה או יותר. תכלית הוראה זו היא בעיקר להקל על הרשות המקומית בגביית הארנונה בכך שהנטל לברר מיהו המחזיק בכל אחד מהנכסים הרבים אשר בתחומה מועבר למשכיר (בר"ם 1962/06 כהן נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה, פסקה 5 (16.10.2006); ע"א 739/89 מיכקשווילי נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, 775 (1991)).

אלא שחובה זו של המשכיר אינה עומדת בחלל ריק, ואין בחובה זו של המשכיר כדי לפטור את הרשות המנהלית מחובת ההגינות שהיא חבה כלפי הפרט. בעניין דור אנרגיה דן בית המשפט העליון בהרחבה בעניין האופן שבו יש לערוך את האיזון בין חובת הנישומים בארנונה לפי סעיפים 326-325 לפקודת העיריות ובין חובת ההגינות המנהלית שחבה הרשות:

"הסעיפים האמורים אינם יכולים ליתן לרשות המקומית הכשר לנהוג תוך עצימת עיניים מוחלטת תוך התעלמות מנתונים הזועקים כי עליה לבדוק באופן אקטיבי בעצמה, האם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס מסוים. ייתכנו מקרים מסוימים, שבהם תוחזק הרשות המקומית כמי שמעלה בתפקידה כנאמן הציבור, קרי התרשלה בבדיקה באשר למצב הבעלות או החזקה של נכס מסוים שבשטחה. כוונתי היא לאותם מקרים שבהם קיימת הצטברות של נסיבות, שייתכן וכל אחת מהן בנפרד אינה אמורה להדליק "נורה אדומה" אצל הרשות המקומית, ועם זאת, בהצטברותן, יש בהן כדי ליצור מצב קיצוני המטיל חובת בדיקה אקטיבית על הרשות עצמה. בנסיבות כאלה, לא תוכל הרשות המקומית לשבת בחיבוק ידיים ולהמשיך, עד קץ הימים, לשלוח הודעות חיוב לנישום שאינו משלם את חיוב הארנונה" (בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1998) בע"מ, פסקה 34 (17.4.2008)).

11. יוצא אפוא שבנסיבות מסוימות חבה הרשות לערוך בדיקה אקטיבית עצמאית באשר למצב ההחזקה בנכס וזאת במקרה שבו הצטברו "נורות אדומות" (כלשון כב' השופט דנציגר בעניין דור אנרגיה) המבססות את הצורך בבדיקה אקטיבית כאמור.

ראיתי להוסיף מספר מילים אשר לחובת הרשות המנהלית לבסס את החלטותיה על בסיס תשתית של ראיות מינהליות: "על-פי ההלכה, התשתית צריכה להיות מוצקה במידה מספקת כדי לתמוך בהחלטה... המבחן... הוא מבחן של סבירות. הווי אומר, תשתית העובדות צריכה להיות כזאת שרשות סבירה היתה מסתמכת עליה לצורך קבלת ההחלטה הנדונה" (בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412, 425 (1994); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 446 (2010)). משמעות האמור היא שכאשר נפרסת בפני הרשות המנהלית תשתית עובדתית מסוימת היא חייבת לבסס את החלטה על סמך תשתית זו והחלטתה צריכה להיות סבירה במובן זה שרשות סבירה היתה מסיקה על סמך אותה תשתית ראייתית את המסקנה אליה הגיעה הרשות בנסיבות העניין. אודה שלא כך אוכל לומר בענייננו.

12. ובענייננו. לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובת העירייה ובפרוטוקול הדיון נחה דעתי כי יש לקבל את העתירה. למעשה, וכפי שכבר ציינתי, נסיבות העתירה דנא הן חריגות והתקשיתי לקבל את התנהלות העירייה בנסיבות העניין. מהחומר שצורף עולה תמונה ברורה למדי המתיישבת עם טענות העותר ולמצער הצדיקה בדיקה פרטנית של הרשות את הנסיבות בטרם תפעיל את סמכותה לגביית החוב הרשום בספריה.

13. כאמור, העותר פנה מיוזמתו לעירייה במרץ 2020 וטען כי מעולם לא החזיק בנכס וכי נעשה שימוש שלא כדין בזהותו כדי לרשום את שמו כמחזיק בנכס. העותר אף הציג לעירייה את העובדה כי היה מטופל במחלקת הרווחה של העירייה 'כדר רחוב'. לציין כי ידיעה של מחלקות אחרות ברשות המקומית באשר למצב ההחזקה (או אי ההחזקה) בנכס מסוים היא בבחינת נסיבה המטילה "על העירייה את חובת הבדיקה מיהו הנישום הנכון והראוי לצורך חיוב הארנונה" (עניין דור אנרגיה, פסקה 39). כבר משכך היה מקום כי בשלב זה תברר מחלקת הארנונה שבעירייה את טענות העותר עם מחלקת הרווחה בעירייה. חלף זאת השיבה העירייה לעותר כי "בפנייתך שבנדון הינך פונה כנגד מהימנות המסמכים שהוגשו לעירייה. טענה זו עניינה סכסוך בין אנשים פרטיים, והעירייה חסרה את הכלים להכריע אם המסמכים שעל בסיסם נעשה הרישום הינם מזויפים" (נספח 5 לתגובת העירייה). לא ראיתי לקבל תשובה זו של הרשות כתשובה מספקת והנסיבות שלהלן המדליקות את אותן 'נורות אדומות' המחייבות את העירייה לבדוק את הטענה מצטרפות ביחד לתַצְרֵף שכאמור חייב את המשיבה לבחון למצער את טענות העותר, ולא להטיל עליו את החובה להביא ראיות נוספות התומכות בטענותיו:

א. העותר שהה בכלא לסירוגין החל משנת 2013. בפרט בין ספטמבר 2013 ליוני 2015 היה העותר בכלא והציג אישור על כך.

ב. הדיווח שנמסר לעירייה כי העותר הוא המחזיק בנכס היה ביום 4.2.2014 כלומר ממש בעת שהעותר שהה בכלא; לא רק זאת אלא שהעותר אינו חתום על ההודעה לעירייה, וההודעה החתומה על ידי עמירם חג'בי בלבד.

ג. חוזה השכירות שהוצג למשיבה 'כהוכחה' לחילופי המחזיקים מעורר לפחות תהייה מהתבוננות על "חתימת העותר" ועל פניו נראה שלא נכתב בכתב ידו (ניתן לראות זאת בנקל לאור חתימת העותר כמופיע בהודעת החדילה שהוגשה לעירייה ביום 3.3.2020 (נספח 4 לתגובה לעתירה) לעומת החתימה 'הנחזה' להיות 'חתימתו' על חוזה השכירות שצורף להודעת חילופי המחזיקים (נספח 7 לתגובה לעתירה)). התבוננתי במבט של הדיוט ולא נזקקתי למומחיות בעניין זה, והדבר נראה על פניו ולכאמור תומך בחובה לבדוק את הטענות.

ד. תקופת השכירות שמופיעה ב'חוזה השכירות' היא בין החודשים נובמבר 2013 לנובמבר 2015 - תקופה שבמהלכה שהה העותר בכלא! עובדה זו כשלעצמה לא רק מדליקה נורה אדומה אלא גם מצלצלת בפעמוני האזהרה...

ו. המסמך הנחזה להיות חוזה שכירות שהשוכר בו הוא העותר 'נחתם' ביום 12.11.2013, בעת שהעותר שהה בכלא.

אומר גם כי 'חוזה השכירות' (נספח 7 לתגובת המשיבה) כולל פרטים תמוהים שאינם עולים בקנה אחד עם העובדה שהעותר שהה בכלא באותה עת והיה מכור לסמים והכוונה לשכירות של 4 חדרים, 170 מ"ר, בדמי שכירות של 4,000 ₪ לחודש והמצאת שטר בטחון שלא הוצג על ידי המשיבה.

ז. העותר הציג עותק מתלונות במשטרה על אובדן תעודת זהות בשנת 2018, לפני שנודע לו על חוב הארנונה הנטען ובהמשך על התחזות.

ח. בסמוך למועד שנודע לעותר על דבר קיומו של חוב הארנונה פנה ביוזמתו למשיבה בזו הלשון: "אני לא מקיר את דירה זאת אין שום קשר אליה בחוזה שהציגו לעיריה אין חתימה של בסוף החוזה יש רק שם. אני מי שנת 2007 עד לפני חודש נכנס ויוצא מהכלא (מצורף אישור שהייה מי שבס – בית סוהר) אני מוקר כי דר רחוב – גרתי ברחוב ואפילו היהתי מטופל על ידי מחלקה מטעם העירייה שמתעסקת בדרי רחוב גם היהתי מטופל באדולן – סבוטס ברחוב הרכבת 36 ת"א. אני מבקש שתבסדקו ולבטל את חוב רטרו מי 2014" (נספח 4 לתגובה לעתירה; השגיאות במקור).

כאמור, אני סבורה כי די במכלול העובדות והנסיבות שתארתי כדי לגבש תשתית עובדתית מספיקה שעל בסיסה היה על העירייה להגיע למסקנה כי יש ממש בטענות העותר ולמצער מצדיקות הנסיבות הללו כי העירייה תבצע בדיקה אקטיבית בשאלת המחזיק בנכס.

הדעת אינה נותנת הטלת הנטל על העותר הספציפי לפנינו כי עליו להוכיח שלא החזיק בנכס לאחר שהציג לעירייה מסמכים רשמיים מטעם הרשויות, המתיישבים במידה סבירה עם הטענה כי לא החזיק בנכס.

14. בנסיבות שהוצגו אני סבורה כי היה על העירייה לקיים בדיקה אקטיבית ועצמאית אשר לשאלת ההחזקה בנכס. אני גם סבורה כי לא היה מקום להמשיך ולעמוד על כך שהעותר ישלם את חוב הארנונה בטרם תבדקנה טענותיו בוודאי לא בנסיבות בהן סביר היה להניח שמעולם לא החזיק בנכס ויש חשש שהעותר נפל קורבן לנסיבות בהן דווח עליו כמחזיק בנכס.

סוף דבר

15. בהינתן האמור ראיתי לקבל באופן חלקי את העתירה במובן הזה שאני מורה לעירייה להפסיק מכל פעולת גבייה שננקטה נגד העותר, עד למסקנה חדשה אליה תגיע רק לאחר שתבחן את טענות העותר ואת שאלת המחזיק בנכס באמצעים העומדים לרשותה.

16. בשים לב למכלול נסיבות העניין, ובעיקר נוכח התרשמותי כי היה מקום לבדיקה של העירייה בעת שהעותר פנה אליה והציג את המסמכים שתומכים בטענותיו ראיתי לחייב את העירייה בהוצאות העותר בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, א' אלול תשפ"ב, 28 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.