בפניי בקשה להארכת מועד להישפט בגין הודעת קנס שמספרה 154177419 (להלן: "הדו"ח").

המבקשת טוענת כי היא שלחה בקשה להישפט ולא נענתה (לא צורפה אסמכתא). המבקשת כופרת בביצוע העבירה, וטוענת כי בפיה שלל טענות הגנה. עוד עותרת המבקשת לקיים דיון בבקשה בנוכחות הצדדים.

המשיבה מתנגדת לבקשה נוכח תשלום הקנס בו ביום ביצוע העבירה והשיהוי שבו הוגשה הבקשה. כן טוענת המשיבה כי אין בפיה של המבקשת טענות הגנה, שכן מדובר בנהגת שנתפסה בעבירה של רישיון פג תוקף ותגובתה הראשונית הייתה "לא ידעתי".

דיון והכרעה

לאחר עיון ושקילה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

נקודת המוצא לדיון, כאמור בבקשה עצמה, היא שהמבקשת שילמה את הקנס ולפיכך, נחשבת כמי המודה בביצוע העבירה וזאת על פי סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "החוק"). החריגים לעניין זה הם ביטול הקנס על ידי תובע או שבית המשפט החליט לקיים את משפטו על אף שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230 לחוק.

על פי הפסיקה הנוהגת, הארכת מועד לאחר תשלום אינה אפשרית אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן כך ברע"פ 2096/07 צפורה כוכבי נ' מדינת ישראל – מקרה בו לא ידע אדם ולא יכול היה לדעת כי תלוי נגדו אישום. עוד לעניין זה, רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל (29.1.08); רע"פ 7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל (10.11.08) ורע"פ 9540/08 עופר מוסברג נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 8.1.09), ורבים אחרים.

זאת ועוד, בקשתה של המבקשת לא גובתה בתצהיר מטעמה, בירור או כל חומר ממשי שיתמוך בטענותיה. יפים לעניין, בשינויים המחויבים, דבריו של כב' הש' קרא ברע"פ 1771/19 ליאור עבודי (11.7.19):

"באשר לטענת המבקש 1 כי אין חובה לצרף תצהיר לבקשה להארכת מועד מקום שהבקשה מבוססת על טענות משפטיות בלבד, הרי שבבקשתו להארכת מועד להישפט טען המבקש 1, בין היתר, כי לא קיבל את הודעת תשלום הקנס בדואר. אין חולק כי מדובר בטענה עובדתית, ומשכך, בצדק נקבע כי לא עלה בידו לסתור את חזקת המסירה מקום שטענתו זו נטענה בעלמא וללא כל תימוכין. כבר נפסק בבית משפט זה כי "כאשר דו"ח העבירה, ההזמנה לדיון, או כתב האישום נשלחים בדואר רשום לכתובתו של המבקש במשרד הפנים, לא תעמוד לו, ככלל, טענה לקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות... טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר יש לתמוך בחומר ממשי, ואין להעלות טענות מסוג זה בעלמא וללא כל תימוכין" (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם, [פורסם בנבו] פסקה 35 (25.3.2018))".

בנוסף גם טענתה הכללית של המבקשת כי היא כופרת לחלוטין בביצוע העבירה, אין כדי לסייע לה. יפים לעניין דבריו של כב' הש' דבור בעפ"ת (נצרת) 7150-10-15 עבד אל חלים נ' מ"י (פורסם בנבו), שם טען המערער כי שסיכויי הגנתו גבוהים מבלי לפרטם:

"אמנם, בבוא בית-משפט קמא לבדוק בקשה להארכת מועד להישפט, עליו לתור אחר קיומה של טענת הגנה מהותית וכן אחר הסיבה שעמדה בבסיס האיחור בהגשת הבקשה להישפט. יחד עם זאת, אין די בהעלאת טענת הגנה כאשר סיכויי הוכחתה ו/או אישושה הינם קלושים ונמוכים. הטענה, כי סיכויי ההגנה הינם גבוהים, אין בה לבדה, כאשר היא נעדרת כל משענת ו/או תמיכה ראייתית, ולו לכאורית או ראשונית, כדי להצדיק מתן ארכה, כמבוקש".

הגשת הבקשה לאחר כארבעה חודשים מתשלום הדו"ח ורק לאחר שהמבקשת נדרשה לבצע אמצעי תיקון, מעלה את החשד שמא הבקשה נועדה אך ורק לשחרר את המבקשת מעולו של אמצעי התיקון. יפים לעניין דבריו של כב' הש' בולוס בעפ"ת 51587-11-18 אחמד חמדאן נ' מדינת ישראל (3.12.18):

"כן בשל עוצמת החשד שאף טבוע בבקשה מהסוג זה שלרוב מוגשת אחרי קבלת הודעה מאת משרד הרישוי באשר לצבירת נקודות ונקיטה באמצעי תיקון (כגון פסילה מנהלית). הרוב המכריע של הבקשות המוגשת אחרי קבלת הודעה מאת משרד הרישוי בדבר הפעלת אמצעי תיקון בעקבות שיטת הניקוד, נגועות בחשד כי התכלית האמיתית העומדת ביסודן שונה מזו המוצהרת:

"דומה כי יש יסוד להנחה, שפנייתו של המבקש לבית המשפט באה רק מש"חרב הפסילה" הונפה מעל ראשו. חוששני כי בנסיבות אין בטענותיו בבקשה זו כדי להצדיק - כאמור - הליך בגלגול שלישי" (רע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל, פס' ו (19.4.12)".

כאמור, הארכת המועד להישפט לאחר תשלום הדו"ח אפשרית רק בנסיבות חריגות ביותר כמו המקרים בהם לא ידע המבקש ולא יכול היה לדעת אודות הדו"ח או כאשר בסמוך לאחר מכן לקה במחלה קשה אשר דחקה הצידה את נושא הדו"ח והטיפול בו (ר' עפ"ת (חי') 40444-10-18 פטאל פנינה נ' מדינת ישראל [2.11.18]). המקרה שבנדון אינו עובר את הסף הגבוה אותו מציבה הפסיקה לצורך זה.

בטרם אסיים אציין כי בחנתי את בקשת המבקשת לקיים דיון במעמד הצדדים אך לא מצאתי כי יש הצדקה לכך במקרה הנוכחי. ברע"פ 8427/17 מ"י נ' סאלם (פורסם בנבו), סיכם כב' הש' שהם את ההלכה הנוהגת בעניין בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר אשר יפים גם לענייננו:

"אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהיעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק הדין שניתן בהיעדר. עם זאת, על בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה".

המבקשת לא נימקה ולא הצביע על טעמים המצדיקים קיומו של דיון במעמד הצדדים ואף לא הצביעה על טעמים של ממש להארכת המועד.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, ב' תמוז תשפ"א, 12 יוני 2021, בהעדר הצדדים.