לפני תביעה בסדר דין מהיר לתשלום סך של 6,350 ש"ח, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכב התובעת, בעטיה של תאונת דרכים מיום 17.3.2016 (להלן: "התאונה"). התאונה התרחשה בדרך בינעירונית בסמוך ליישוב נווה ימין, והיו מעורבים בה רכב התובעת, נהוג בידי מר אדרי ארמון (להלן: "רכב התובעת", "נהג התובעת"), ורכב הנתבעת, נהוג בידי גב' אינה מזגין (להלן: "רכב הנתבעת"; ו"נהגת הנתבעת").

השאלות הטעונות הכרעה

1. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה בשאלת אופן התרחשות התאונה ובפרט בשאלה מי מהנהגים המעורבים אחראי להתרחשות התאונה ולתוצאותיה. לטענת התובעת, נהגת הנתבעת אחראית לתאונה, שכן העמידה את רכב התובעת במקום אסור לעצירה, בנתיב השתלבות, בסמוך לאחר צומת ובסמוך לפני סימון תחנת אוטובוס. לטענת הנתבעת, עצרה בשולי הכביש, לאחר שסיימה את הפנייה והשתלבה אליו, במקום שאפשר לנהג הנתבעת לראותה ולחלוף על פניה באופן שימנע התנגשות.
2. מחלוקת משנית נוספת היא בשאלת הוכחת הנזק, וכימותו. לטענת הנתבעת, בדיקת האוטובוס על ידי שמאי כארבע שנים לאחר קרות התאונה, מנתקת קשר סיבתי לאירוע התאונתי, ושומטת את הקרקע תחת הוכחת הנזק.
3. אדון בשאלות כסדרן – תחילה באחריות לתאונה ולאחר מכן בשאלת הנזק.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם, לרבות תמונות שצולמו לאחר קרות התאונה, וכן בטפסי הודעות הנהגים, ולאחר ששמעתי את עדויות הנהגים המעורבים במסגרת הדיון שהתקיים לפני, כמו גם את השלמת הטיעון על ידי באי כוח הצדדים ואת סיכומיהם במהלך הדיון, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל בחלקה, מהנימוקים שלהלן.

האחריות להתרחשות התאונה

1. לטענת הנתבעת, האחריות להתרחשות התאונה מוטלת על נהג התובעת, שכן בעת שחלף במקום התאונה, רכב הנתבעת כבר עמד במקום, בעצירה מוחלטת. טענה זו נשמעה בתגובה לטענת נהג התובעת, לפיה התאונה התרחשה בעת שרכב הנתבעת היה בתנועה ("אני לא יכול לייצר פגיעה כזו... כדי שהחלק הזה ייפגע איפה שנפגע, אני צריך להיות בקדימה של האוטובוס על המדרכה (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון ש' 31 – עמ' 2 לפרוטוקול הדיון ש' 6).
2. לאחר שקילת הטענות בעניין זה, נמצא שיש ממש בשתיהן.
3. לא מצאתי לנכון לקבל את הטענה לפיה נהגת הנתבעת הייתה בתנועה והתנגשה בדופן האוטובוס. עדותה, לפיה עצרה על מנת להושיט עזרה לבנה הפעוט שיש בספסל האחורי של הרכב, הייתה מהימנה ומפורטת, והשתכנעתי כי רכב הנתבעת היה בעמידה בעת שהתרחשה התאונה.
4. הגעתי, אם כן, לכלל מסקנה כי נהגת הנתבעת עצרה רכבה במקום שאינו מתאים לעצירה, במובן זה שהפריעה לתנועה – אם לא לתנועת הנהגים הפונים ימינה (כפי שעשתה נהגת הנתבעת אך רגע אחד קודם לכן), אזי לפחות הנהגים הממשיכים ישר בצומת, וקל וחומר, אם כנהג התובעת – עליהם להתקרב לימין הדרך מיד לאחר הצומת. בתמצית, נהגת הנתבעת הציבה רכבה במקום שהפריע לתנועת רכב התובעת.
5. עם זאת, היות ורכב הנתבעת כבר ניצב במקום בעצירה מוחלטת בעת שחלף על פניו רכב התובעת, לא מדובר במכשול פתע, ולכן היה על נהג התובעת להביאו בחשבון בבצעו את הסטייה לימין לעבר תחנת האוטובוס – מה שלא נעשה על ידיו בצורה מיטבית, הא ראיה שהרכבים התנגשו וניזוקו. כדבריה של נהגת הנתבעת: "הוא נסע במהירות כנראה פראית. זה כבש מהיר שמוביל והוא היה צריך להיכנס לתחנה ולהאט את המהירות. הוא לא יכל שלא לראות אותי, כי עמדתי בצד" (פרוטוקול הדיון, עמ' 4 ש' 18-16).
6. יש לציין, כי מסקנתה של נהגת הנתבעת ביחס למהירות נסיעתו של נהג התובעת לא הושתתה על מראה עיניה, שכן באותה עת הפנתה מבטה אל בנה הפעוט שישב מאחור; נהגת התובעת סמכה דבריה בדבר מהירות נסיעת רכב התובעת על הגיונם של דברים (בעיניה), ועל הדברים שלטענתה נשמעו מפי יושבי האוטובוס לאחר התואנה. אף אחד מהצדדים, לא זימן לעדות את מי מנוסעי האוטובוס.
7. בנסיבות אלו, ראיתי לנכון לחלק את האחריות להתרחשות התאונה כך שנהג התובעת אחראי ב-50% לגרימתה, ונהגת הנתבעת אחראית ב-50% לגרימתה.

הוכחת הנזק

1. לטענת הנתבעת, העובדה שהנזק הוערך ונישום רק לאחר ארבע שנים מיום קרות התאונה (כך עולה מחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה), מנתקת את הקשר הסיבתי בין התאונה ובין הנזק הנטען, ושומטת את הקרקע תחת הוכחתו וכימותו.
2. הגם שמוטב היה שהערת הנזק ושומתו יתבצעו במועד סמוך למועד התאונה, לא נשנתה בין הנהגים מחלוקת באשר להתאמתם של הנזקים הנטענים בכתב התביעה והמתוארים בחוות דעת השמאי – לאלו שנגרמו לרכב התובעת בעת קרות התאונה.
3. אישורה של נהגת הנתבעת ביחס לתמונות מיום וממקום האירוע, ותמיכתו באמצעות הצגת התכתבותה עם סוכן הביטוח שלה והתמונות ששלחה אליו (ראו: פרוטוקול הדיון, עמ' 5 ש' 9-8), מלמדים כי הנזק הנתבע תואם את הנזק שנחזה בעיני הנהגים בעת האירוע, כנזק שנגרם לרכב התובעת עקב התאונה.
4. התובעת אף לא ביקשה לזמן את שמאי הנתבעת לחקירה ולא הציגה חוות דעת נגדית.
5. עם זאת, אינני מוצאת כי יש להכיר ברכיב הנזק של יום השבתת רכב התובעת לצורך תיקונו. בהינתן שהתובעת המתינה ארבע שנים עד לתיוקנו של האוטובוס, לא יכול להיות חולק, שלא מדובר היה בנזק שהצריך את השבתת האוטובוס, אלא, לכל היותר, בנזק שהטיפול בו התווסף למועד טיפולים שגרתי ברכב התובעת. בנסיבות אלו, אין להכיר ברכיב זה של התביעה, כרכיב בר פיצוי.

התוצאה

1. תוצאת הדברים היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה: התובעת תשלם לנתבעת סך של 2,575 ש"ח (50% מהנזק הנתבע בניכוי ימי עמידה) בתוספת שכר טרחת השמאי בסך 600 ש"ח, אגרת בית המשפט בסך 377 ש"ח, שכר בטלת עד התובעת כפי שנפסק בדיון בסך 400 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 2,000 ש"ח.
2. הסכום הפסוק ישולם תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, אחרת יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין.
3. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתוך 45 ימים.

ניתן היום, י' חשוון תשפ"ג, 04 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.