התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעים לסעדים שונים.

התובעת היא הבעלים הרשום של בית המגורים הבנוי בחלקה 15 גוש 19272 מאדמות סכנין (להלן– הנכס).

הנתבעת 1 (להלן – הנתבעת) היא כלתה של התובעת אשר נישאה לבנה שאדי בשנת 2018 (להלן – שאדי), אולם בשלב מסוים יחסי בני הזוג עלו על שרטון וכיום הם מסוכסכים ולקראת הליך גירושין.

בתקופת נישואיהם התגוררו בני הזוג בנכס, ברם בעקבות הסכסוך עזב שאדי את הנכס ואילו הנתבעת נותרה להתגורר בו (בין באופן קבוע ובין לסירוגין).

התביעה הוכתרה כתביעה למתן פסק דין הצהרתי ובו עתרה התובעת לבית המשפט להצהיר כי לנתבעת וליתר הנתבעים, שהינם אחיה של הנתבעת, אין כל זכויות בנכס. על אף האמור, כתב התביעה כלל סעדים נוספים שבמהותם הם צו לפינוי הנכס וצו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת ועל יתר הנתבעים להשתמש בנכס או להפריע לתובעת במימוש זכויותיה בנכס.

בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה בקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד לפינוי הנתבעים מהנכס ולמתן צו מניעה זמני האוסר עליהם להפריע לתובעת במימוש זכויותיה בנכס.

בהחלטתי מיום 26.5.21 קבעתי כי אין הצדקה למתן סעד במעמד צד אחד, ולכן קבעתי דיון במעמד הצדדים להיום בצירוף הוראה על הגשת תגובה מטעם הנתבעים.

בתגובתם העלו הנתבעים טענות שונות כנגד הבקשה וכנגד התביעה, לרבות טענה בדבר חוסר סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתביעה.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים בבקשה ובתגובה ולאחר ששמעתי את השלמת טיעוניהם בדיון היום, שוכנעתי כי הסמכות העניינית לדון בתביעה אכן מסורה לבית המשפט לענייני משפחה.

אפתח בכך כי אין מחלוקת כי התובעת הינה אמו של שאדי, בן זוגה של הנתבעת, ולכן השתיים עונות על ההגדרה של 'בן משפחה' שבסעיף 1(2)(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995.

יחד עם זאת, הצדדים נחלקו ביניהם בשאלה אם מדובר בתביעה שעילתה סכסוך בתוך המשפחה. ובכן, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לרבות טענות התובעת עצמה בכתב התביעה ובבקשה, וכן הנתונים העולים מההליכים השונים שהתנהלו בין בני המשפחה של שני הצדדים במסגרת בקשות למתן צווי הגנה או צווים למניעת הטרדה מאיימת, ניתן להתרשם בבירור כי אלמלא הסכסוך שפרץ בין הנתבעת לבין שאדי, העניינים לא היו מתפתחים ומגיעים עד הלום.

גם התובעת בעצמה מאשרת בתביעתה ובבקשתה, כי בנתה את הנכס והתירה לבנה שאדי להתגורר בו יחד עם הנתבעת עת נישאו, אך כעת משיחסי השניים נקלעו למשבר, התובעת מבקשת לקבל חזרה את זכות ההחזקה והשימוש בנכס, אך הנתבעת מסרבת לכך.

ומכאן, שעילת התביעה מקורה בסכסוך בתוך המשפחה.

בהתייחס לצירופם של נתבעים נוספים – אחיה של הנתבעת – יצוין כי התביעה והבקשה אינן מעלות טענה כלשהי כנגד הנתבעים 2-4 בדבר מעשה כלשהו שמקים עילת תביעה נגדם. כל שנטען בתביעה ובבקשה לגביהם הוא כי הנתבעים 2-4 שוהים ומבקרים בנכס יחד עם הנתבעת. ויודגש, להבדיל מהטענות שהתובעת העלתה כנגד הנתבעת לגבי איומים וגרימת נזק לנכס ולסביבתו, התובעת אינה מעלה טענה כלשהי נגדם כמי שאיימו עליה או כמי שגרמו לה נזק.

על מנת להסיר ספק בנדון, ב"כ הנתבעים הודיע בדיון, כי הנתבעים 2-4 אינם טוענים לזכות כלשהי בנכס.

לפיכך ברור כי צירופם של הנתבעים 2-4 להליך הוא במידה רבה מיותר ומאולץ.

אשר על כן, אני קובעת כי הסמכות לדון בתביעה היא לבית המשפט לענייני משפחה.

לאור התוצאה, איני רואה צורך לדון ולהכריע ביתר המחלוקות.

בהתייחס לבקשת ב"כ התובעת להעביר את התביעה לבית המשפט המוסמך, ככל שבית המשפט כאן יקבע כי הוא חסר סמכות עניינית – אני בדעה כי יש למחוק את התביעה ולא להעבירה, על מנת לאפשר לתובעת לתקן את התביעה ולשקול מחיקת הנתבעים 2-4.

סוף דבר, אני מורה על מחיקת התביעה מחוסר סמכות עניינית.

לעת הזו איני עושה צו בגין הוצאות, אולם הנתבעים רשאים להעלות את בקשתם לפסיקת הוצאות אם וככל שההליך נגדם יחודש בבית המשפט המוסמך.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ל' סיוון תשפ"א, 10 יוני 2021, בהעדר הצדדים.