1. הנתבע הוא עורך דין, אשר ייצג את התובעת בתביעה אותה הגישה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפלת"ד). הנתבע ייצג את התובעת בהליך שהתנהל בבית משפט השלום בהרצליה, שהסתיים בפסק דין במסגרתו נפסקו לטובתה פיצויים, ולאחר מכן אף הגיש בשמה ערעור לבית המשפט המחוזי, כאשר במקביל הגישה גם חברת הביטוח ערעור על פסק הדין, במסגרתו הגיש הנתבע בשם התובעת תשובה לבקשה לעיכוב ביצוע. בטרם נדון הערעור, פיטרה התובעת את הנתבע מייצוגה, והיא יוצגה בהמשך ע"י באי כוחה בהליך זה. הליך הערעור הסתיים בפסק דין, במסגרתו קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט להפחתת סך של 100,000 ₪ מן הסכום שנפסק לטובת התובעת בפסק דינו של בית משפט השלום.
2. בכתב התביעה, תבעה התובעת השבה של סכומים ששילמה לנתבע כשכר טרחה, אשר לטענתה נגבו ממנה שלא כדין, וזאת משגבה ממנה הנתבע סכומים העולים על תקרת שכר הטרחה המרבית שניתן לגבות מנפגע בתביעה לפי חוק הפלת"ד.
3. בכתב ההגנה, טען הנתבע כי דין התביעה להידחות בשל חוסר תום לב של התובעת, אשר הסתירה בכתב התביעה את העובדה שתחילה יוצגה בהליך שהתנהל בבית משפט השלום ע"י עורכת דין אחרת, אשר מטיפולה לא הייתה מרוצה, והנתבע החליף אותה לבקשת התובעת, ולפיכך נאלץ לחלוק איתה את שכר הטרחה. עוד פירט הנתבע בכתב ההגנה את העבודה הרבה והמקצועית שביצע עבור התובעת ללא לאות, ושבזכותה נפסקו לטובת התובעת סכומי כסף ניכרים. הנתבע הטעים כי שכר הטרחה ששולם לו שולם בהתאם להסכמי שכר טרחה שנחתמו ע"י התובעת בהתחשב בנסיבות העניין ולאחר שהתובעת בחנה אותם והתייעצה עם מי שחפצה, ותוך שהתובעת מודעת להגבלות שכר טרחת עו"ד בהליך פלת"ד, אותן פירט בפניה הנתבע. הנתבע הטעים כי טרח עבור התובעת טרחה יתרה גם בהגשת הערעור ואף זכה לשבחים, והוא נכון היה להמשיך ולייצגה גם בערכאת הערעור.

הנתבע טען, כי מדובר בעניין תקדימי שכן, מדובר בתיק בו עוה"ד נדרש גם לחלוק את שכר טרחתו עם עו"ד אחר וגם הוא נדרש לייצג בערכאה נוספת (בערעור ובערעור שכנגד), והכל כאשר הלקוח היה מודע לכל אורך ההתקשרות למחיר שבצידה, קיבל את המחיר במלואו, נהנה מייצוג ברמה הגבוהה ביותר, ואז בוחר לחזור בו מההסכמים עליהם הוא חתום.

לאור האמור, טען הנתבע כי דין התביעה להידחות והתובעת אינה זכאית לכל החזר.

דיון והכרעה

1. מגבלת שכר הטרחה בו ניתן לחייב את הנפגע בהליך פלת"ד לשלם לעורך הדין המייצגו קבועה בסעיף 16(א) לחוק הפלת"ד ובסעיפים 2-4 לכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק הפלת"ד), התשל"ז – 1977, ועל פיה, שכר הטרחה בעד טיפול בתביעה לפי חוק הפלת"ד לא יעלה על 13% מהסכום שנפסק בתוספת מע"מ (אלא אם הסתיים ההליך בפשרה או ללא הגשת תביעה, שאז שיעור שכר הטרחה נמוך יותר).

ברע"א 7204/06 ישראלה ארליך נ' עו"ד יהושע ברטל (22.8.2012) (בקשה לקיום דיון נוסף - נדחתה, ראו: דנ"א 6565/12 ברטל נ' ארליך (23.10.2012); להלן: עניין ארליך) נפסקה הלכה בבית המשפט העליון, ועל פיה מגבלת שכר הטרחה הקבועה בסעיפים אלו היא קוגנטית, והיא משתרעת גם על שכר הטרחה הנגבה בתום הליך הערעור, כך ששיעור שכר הטרחה המרבי שניתן יהיה לגבות עבור הטיפול בהליך הנידון לפי חוק הפלת"ד, יהיה בשיעור של 13% מהסכום שנפסק לטובת הניזוק בפסק דינה של ערכאת הערעור.

בעניין ארליך התייחס בית המשפט העליון גם לאפשרות שבה הוחלף הייצוג ע"י עורך דין אחר בערכאת הערעור, וקבע (בעקבות עמדת כב' השופטת (כתוארה אז) חיות בע"א (ת"א) 2283/00 מורגנשטרן נ' עו"ד פני גיל (27.6.2001), שם הייתה בדעת מיעוט) כי גם במקרה כזה, לא יעלה שכר הטרחה הכולל אותו ניתן לגבות על שיעור של 13% מסכום הפיצוי שנפסק, ושכר טרחה זה יתחלק בין שני עורכי הדין המייצגים (ראו פסקה 33 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) מלצר, אשר ביטא את דעת הרוב; וכן ראו פסקה לפני אחרונה בפסק דינו של כב' המשנה לנשיא דאז ריבלין).

1. הנה כי כן, על פי ההלכה הפסוקה, לא יכולה להיות כלל מחלוקת, כי לא ניתן היה לגבות מן התובעת עבור כלל הטיפול בתביעת הפלת"ד, לרבות בהליך הערעור, סכום העולה על שיעור של 13% מהסכום שנפסק לטובתה בתוספת מע"מ, וזאת אף אם במהלך הטיפול בתיק הוחלף עורך הדין שייצג אותה.
2. בענייננו, כאמור, ייצג הנתבע את התובעת בתביעת פלת"ד בבית משפט השלום בהרצליה, ולאחר מכן הגיש בשמה ערעור לבית המשפט המחוזי.

בית משפט השלום פסק לנתבעת פיצוי בסך 1,311,299 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד כחוק.

שכר הטרחה בשיעור 13% בתוספת מע"מ מסכום הפיצוי שנפסק לטובת התובעת עומד על סך של 199,449 ₪.

בערכאת הערעור, הופחת מסכום הפיצוי סך של 100,000 ₪, כך שיש לנכות משכר הטרחה אותו היה על התובעת לשלם סך של 15,210 ₪ (שהם 13% מהסכום שהופחת, בתוספת מע"מ), כך ששכר הטרחה הכולל אותו ניתן היה לגבות מן התובעת עומד על סך של 184,239 ₪ כולל מע"מ.

1. אין חולק, כי הנתבע גבה מהתובעת סכום כולל של 327,499 ₪ סך הכל, על פי הפירוט הבא:

סך של 199,449 ₪ סכום שכר הטרחה שנפסק בפסק הדין של בית משפט השלום (דהיינו 13% בתוספת מע"מ מסך הפיצוי שנפסק בסך 1,311,299 ₪);

סך של 32,451 ₪, שהם 13% בתוספת מע"מ מרכיב שכר הטרחה שפסק בית משפט השלום;

סך של 93,600 ₪ כולל מע"מ בגין שכר טרחה בגין הערעור למחוזי;

סך של 2,000 ₪ החזר הוצאות.

ההפרש בין הסכום שגבה התובע לבין הסך של 13% בתוספת מע"מ מסכום הפיצוי שנפסק לטובת התובעת בערכאת הערעור עומד על סך של 143,260 ₪, אולם במסגרת כתב התביעה לא תבעה התובעת החזר של ההוצאות שנגבו ממנה בסך 2,000 ₪, אלא תבעה השבת סך של 141,261 ₪ בלבד ולפיכך איני נדרשת בפסק דין זה לרכיב ההוצאות.

1. עמדתי היא, כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך, שעל הנתבע להשיב לתובעת את ההפרש בין הסכום שגבה לבין הסכום שצוין לעיל כשכר הטרחה המרבי אותו ניתן היה לגבות מן התובעת.

להלן אתייחס לטענות שהעלה הנתבע ואשר מצדיקות, לטענתו, מסקנה אחרת.

1. הנתבע טען, כי יש לדחות את תביעת התובעת בשל חוסר תום הלב שאפיין את התנהלותה.

אין בידי לקבל טענה זו. הטענה שהתובעת הסתירה בכתב התביעה עובדות רלוונטיות, אינה יכולה לסייע לנתבע, שכן אין כל רבותא בעובדות אלו, לרבות העובדה שהתובעת יוצגה בתחילה ע"י עורכת דין אחרת, ממנה לא הייתה מרוצה. כפי שעולה מן המובא לעיל, בעניין ארליך קבע בית המשפט העליון מפורשות, כי מגבלת שכר הטרחה תחול גם במקרה בו הוחלף הייצוג במהלך ניהול התיק, כאשר שכר הטרחה המרבי שניתן לגבות יתחלק בין עורכי הדין שייצגו את הנפגע בשלביו השונים של ההליך.

אף הטענה כי התובעת פעלה בחוסר תום לב שעה שהתכחשה להסכמים עליהם חתמה היא טענה שלא ראויה להישמע. כפי שצוין לעיל, מגבלת שכר הטרחה היא קוגנטית ולא ניתן להתנות עליה. הנתבע הוא עורך דין, שהוא סוכן החוק, וחלה עליו חובת נאמנות ומסירות כלפי הלקוח. על הנתבע היה לא רק להסביר לתובעת את העובדה שלא ניתן לגבות ממנה שכר טרחה העולה על המגבלות הקבועות בדין (כפי שלטענתו עשה) אלא להימנע מגביית שכר טרחה מעבר לכך ולא להחתים את התובעת על הסכמי שכר טרחה המנוגדים לחוק. הנתבע כשל בהפרת חובות אלו, ואין לקבל את טענתו כי בשל כך שהתובעת ידעה לכאורה שהגבייה מנוגדת לחוק היא מנועה מלתבוע את עודף שכר הטרחה שנגבה ממנה שלא כדין.

1. הנתבע טען, כי יש לאבחן את ענייננו מעניין ארליך, שכן מדובר במקרה תקדימי שבו נדרש עורך הדין גם לחלוק את שכר הטרחה עם עורך דין נוסף שייצג לפניו בערכאה ראשונה וגם לייצג בערעור. הנתבע טען, כי המקרים שנדונו בפסיקה, לרבות בעניין ארליך, הם מקרים שבהם או שהוחלף ייצוג כך שעורך הדין נאלץ לחלוק את שכר הטרחה עם עו"ד אחר, או שהיה ערעור, כך שעורך הדין נאלץ להסתפק בשכר הטרחה המרבי עבור ייצוג בשתי ערכאות, אך לא נדון מקרה שבו התקיימו שני העניינים.

בהקשר זה יצוין, במאמר מוסגר, כי הנתבע אכן הוכיח, כי העביר לעורכת הדין שייצגה את התובעת בערכאה הראשונה, ואשר אותה החליף בייצוג התובעת, סך של 99,767 ₪ (שהם כמחצית הסך של 199,449 ₪ שהם 13% בתוספת מע"מ מסכום הפיצוי שנפסק לטובת התובעת בבית משפט השלום) בגין "שיתוף בשכר טרחה גל דבוש" (נספח 5 לכתב ההגנה).

כך או כך, אין בידי לקבל טענתו זו של הנתבע.

בפסק הדין בעניין ארליך נותחה בהרחבה תכליתה של הגבלת שכר הטרחה בתביעות פלת"ד, והוטעם כי על רקע תכלית זו יש לקבוע כי שכר טרחה זה הוא השכר המרבי אותו ניתן בכל מקרה לגבות מן הנפגע. הדגש הוא לא על הסכום אותו מקבל עורך הדין המייצג בשלב זה או אחר אלא על הסכום הכולל הנגבה מן הנפגע, שאותו בכל מקרה לא ניתן לעבור.

וכך ציין כב' השופט מלצר בעניין ארליך:

"מהוראה זו עולה, כי המחוקק בחר להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי הוראת סעיף 16(א) היא הוראת חוק קוגנטית, בלתי ניתנת להתנאה.. וכי ההגבלה הקבועה בה היא הגבלה נוקשה, אשר אין הצדדים חופשיים לקרוע בה פתחים...

הוראת סעיף 16(ב) לחוק הפלת"ד מלמדת שהמחוקק ביקש שלא לאפשר חריגים כלשהם המאפשרים גביית שכר טרחה גבוה יותר מזה שנקבע בהוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד וכי תכלית ההוראה היא אכן למנוע 'נגיסה', מכל סוג שהוא, בכספי הפיצוי המשתלמים לידי הניזוק בתאונת הדרכים, מעבר לשכר הטרחה המוגבל שנקצב בחוק הפלת"ד ובכללי לשכת עורכי הדין".

והוסיף כב' המשנה לנשיאה בדימוס ריבלין והבהיר:

"סעיף 16(א) לחוק הפיצויים הוא קוגנטי ואין להתנות עליו. מטרתו למנוע 'נגיסה' יתרה בכספים המשתלמים לידיו של הנפגע, בין על פי הסכם שבין הצדדים ובין מתוקף פסק דין...

איני רואה קושי בהצמדות להוראות הדין במקרה זה – גם לא במקרה בו התייצב בשלב הערעור עורך דין אחר תחתיו של עורך הדין שהופיע בערכאה הראשונה. כפי שהבהירה – בדעת מיעוט – השופטת א' חיות בע"א (מחוזי, ת"א) 2283/00 לא ניתן לחייב את הנפגע לשלם לכל פרקליטיו גם יחד שכר טרחה העולה על השיעור המקסימלי. מקובלת עליי דעתה שם כי 'הפרקליט החדש יחלוק עם [הפרקליט הקודם] את שכר הטרחה המקסימלי אותו גבה'".

הנה כי כן, אין ולא ניתן לעקוף את הגבלת שכר הטרחה הקבועה בדין, ואין בסיס לטענה כי יש לסטות ממנה מקום בו גם הוחלף עורך דין וגם היה ערעור. באופן דומה, המגבלה תחול גם אם התחלפו מספר גדול יותר של עורכי דין במהלך הטיפול, ואעיר, כי במקרה כזה יש להניח כי היקף עבודתו של כל אחד מעורכי הדין מן הסתם יהיה מצומצם יותר, וממילא, כפי שנקבע בפסק הדין, יש להניח כי שכר הטרחה יתחלק בין עורכי הדין באופן יחסי, לפי מידת תרומתו של כל אחד מהם להשגת התוצאה שהתקבלה בתום הליך הערעור (השוו, בפסקה 33 לפסק דינו של כב' השופט מלצר, בעקבות פסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) חיות בעניין מורגנשטרן).

עוד יש להזכיר בעניין זה, כי בעת שנטל הנתבע על עצמו את ייצוגה של התובעת, הוא היה ער למגבלת שכר הטרחה הקבועה בדין, ואף היה ער לכך שמגבלה זו תחול ותחייב גם אם הוא נאלץ (כפי שנאלץ) לחלוק את שכר טרחתו עם עורכת הדין הקודמת שייצגה, והיא תחול ותחייב גם אם תחליט התובעת (כפי שהחליטה) להחליפו בהמשך הייצוג, וכן גם מקום בו יוגש ערעור. הנתבע היה ער לכל הסיכונים והמשמעויות, וככל שסבר כי הם הופכים את הטיפול בתיק לבלתי כדאי מבחינתו, היה עליו לסרב ליטול על עצמו את הייצוג, אך הוא לא היה רשאי להניח כי יוכל לגבות שכר טרחה מעבר לקבוע בחוק.

למותר לציין, כי פסק דין זה עניינו במערכת היחסים בין התובעת לנתבע בלבד ואין בו כדי להשליך או לקבוע כל מסמרות ביחסים שבין הנתבע לעורכת הדין הקודמת שייצגה את התובעת שאינה צד להליך שלפניי.

1. יש לדחות אף את טענת הנתבע, כי יש לאבחן את ענייננו מעניין ארליך, לאור העובדה שבאותו עניין לא נחתם מראש הסכם שכר טרחה שבו הוסדר שכר טרחה נפרד למקרה שיוגש ערעור, שכן טענה זו עומדת בניגוד ברור לקביעתו של בית המשפט העליון כי מגבלת שכר הטרחה הקבועה בדין היא קוגנטית ולא ניתן להתנות עליה.
2. עוד טען הנתבע, כי אין לחייבו להשיב את החלק היחסי של שכר הטרחה שמקורו בסכום שהופחת בערעור וזאת לאור החלטת התובעת לפטר את הנתבע מהייצוג, אשר בעטייה התקבל הערעור. מדובר בטענה שאין לה בסיס. מעבר לכך שלא הוכח ולו בדוחק כי לו היה הנתבע מייצג את התובעת בערעור הייתה התוצאה משתנה, הרי שגם טענה זו של הנתבע עומדת בניגוד להלכה הברורה שנפסקה בעניין ארליך ודי בכך כדי לדחותה.
3. הוסיף הנתבע וטען, כי את שכר הטרחה המרבי אותו רשאי היה לגבות מן הנתבעת, יש לחשב מסכום פסק הדין שנפסק לטובת התובעת "ברוטו", דהיינו לרבות רכיב שכר הטרחה וההוצאות, ולא מסכום פסק הדין "נטו". הנתבע הפנה בעניין זה לרע"א 3780/10 פלונית נ' פלוני (12.12.2010) ממנו עולה כי קיימת מחלוקת בפסיקה בשאלה אם יש לחשב את שיעור שכר הטרחה המרבי אותו ניתן לגבות "מלמעלה" או "מלמטה".

אכן בפסיקה נשמעו דעות שונות בעניין זה, אך דעתי היא כי תכליתה של המגבלה הקבועה בדין על שיעור שכר הטרחה אותו ניתן לגבות – על פיה אין לאפשר כל "נגיסה" בכספי הפיצויים שנפסקו לטובת הניזוק - מחייבת את הפרשנות כי שיעור זה ייגזר מסכום הפיצוי שנפסק לטובת הנפגע ולא מן הסכום הכולל שנפסק לטובתו כולל רכיב שכר הטרחה וההוצאות, שהרי ככל שייפסק שכר טרחה נוסף על רכיב שכר הטרחה, הוא ייגרע מסכום הפיצוי שנפסק לטובת הניזוק, וזאת אין לאפשר.

להשקפתי, זו אף מצוות ההלכה הפסוקה. כך ברע"א 841/02 מזל ששון נ' אבנר איגוד לביטוח נפגע רכב, פ"ד נח(4) 865, קבע בית המשפט: "אין כל ממש בסברת המערערים כי שיעור שכר טרחת עורך - הדין מחושב לא רק על הסכום שנפסק, כי אם גם על הסכום הנוסף אותו ישלמו המערערים לעורך דינם על-פי המוסכם ביניהם. סברה זו נוגדת את לשון החוק ואת הוראתו. הסכום של 13% כשכר טרחת עורך דין, משתלם רק בגין הפיצויים על נזקי הגוף שנגרמו למערער, ועליהם בלבד".

בהקשר זה יצוין, כי לא מצאתי ממש בטענת הרחבת החזית שהעלה הנתבע, שכן הסך של 32,451 ₪ אותו גבה הנתבע כשכר טרחה בשיעור של 13% בתוספת מע"מ מרכיב שכר הטרחה נזכר במפורש בכתב התביעה, ונטען כי הנתבע לא היה זכאי לגבותו שכן הוא חורג מהשיעור המרבי אותו זכאי היה לגבות, גם אם התובעת לא ידעה לומר באותו שלב על סמך מה גבה אותו הנתבע. הנתבע הוא זה שהיה צריך להצדיק את גביית הסכום והוא לא הציג כל הצדקה לכך.

וגם בעניין זה, אין בעובדה שבהסכם שכר הטרחה נקבע כי הגבייה תהיה מהסכום ברוטו כדי לסייע לנתבע, שעה שכאמור הוראות הדין בעניין זה קוגנטיות ולא ניתן להתנות עליהן.

1. ולבסוף, טוען הנתבע, כי העובדה שהתובעת שילמה לבאי כוחה הנוכחיים – אשר החליפו את הנתבע בייצוגה– שכר טרחה בגין ייצוגה בהליך הערעור (בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ – ראו נ/3-נ/4) שומטת את הקרקע תחת תביעתה, וזאת מכיוון שבכך קיבלה התובעת על עצמה לחרוג מהוראות הדין באופן המשליך גם על התקשרותה עם הנתבע.

אין בידי לקבל טענה זו, החותרת אף היא תחת מהותה הקוגנטית של מגבלת שכר הטרחה.

אכן, כפי שנקבע בבירור בעניין ארליך, מגבלת שכר הטרחה חלה על כלל עורכי הדין המייצגים, כך שהסכום הכולל שנגבה מן התובעת ע"י כל מייצגיה גם יחד לא יכול לעלות על השיעור המרבי הקבוע בחוק. מבלי לקבוע מסמרות, על פני הדברים, משמעות הדבר עשויה להיות כי ככל שנגבה מהתובעת סכום נוסף עבור ייצוגה בערכאת הערעור היא זכאית גם להשבתו של סכום זה. עם זאת, במסגרת הליך זה מונחת לפתחי המחלוקת שבין התובעת והנתבע בלבד. ב"כ התובעת אינם צד בהליך לפניי, ואף הסכום שנגבה על ידם כשכר טרחה בגין הייצוג בערעור ומערכת היחסים בינם לבין התובעת והשלכתם של אלו על שכר הטרחה ששולם לנתבע לא נדונו לפניי. מטעם זה אף אין בידי להידרש לטענה שהעלה הנתבע בסיכומיו, כאילו יש מקום לקזז את שיעור שכר הטרחה בגין ההפחתה מסכום הפיצוי שנקבעה בערעור משכר הטרחה ששולם לב"כ התובעת, טענה שממילא היא בגדר הרחבת חזית מובהקת.

בנסיבות אלו, משעה שאין חולק כי הנתבע עצמו גבה מן התובעת - ללא קשר לשכר הטרחה שנגבה ממנה עבור הייצוג בערעור החל מהשלב בו פיטרה את הנתבע – שכר טרחה הגבוה מן השיעור המרבי המותר, הרי שעליו להשיב לה את ההפרש. זאת, מבלי לגרוע מזכותו לפעול, ככל שימצא לנכון, בהליכים נוספים, וכמובן שאין בדעתי להביע כל עמדה בעניין הליכים שטרם נולדו.

1. העולה מן המקובץ, כי דין התביעה להתקבל במלואה וכך אני מורה.

אני מחייבת את הנתבע להשיב לתובעת סך של 141,261 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

אשר לשכר הטרחה בגין הליך זה – לא מצאתי כל בסיס להימנע מפסיקת שכר טרחה כפי שעתר הנתבע. הכלל הוא, כי בעל דין שזכה בתביעתו זכאי לפסיקת הוצאות ושכר טרחה, וכלל זה יפה ביתר שאת בענייננו שעה שעל פני הדברים, הייתה תביעתה של התובעת מוצדקת, שכן שכר הטרחה שגבה ממנה הנתבע היה בניגוד לדין, והיא זכאית הייתה להשבתו. עם זאת, יש לקבוע שכר טרחה בשיעור מתון בהתחשב במפורט לעיל וכן בעובדה שהנתבע הסכים לוותר על שמיעת ראיות וניהל הליך ענייני וממוקד.

לאור האמור אני קובעת כי הנתבע יישא אף בהוצאות התובעת בגין האגרה כפי ששולמה ובנוסף בשכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"א ניסן תשפ"ב, 12 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.