1. יהודי הפעיל בתנועה לגאולת הר הבית פנה לבית דפוס באום אל-פחם וביקש הצעת מחיר לצורך הדפסת פלאיירים. הוא קיבל סירוב ובעקבות כך טען כי זכאי לפיצוי כספי בהתאם להוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן: "חוק איסור הפליה"). זו בתמצית התביעה שלפניי.
2. בטרם אעבור לדיון בהרחבה, אבהיר רק כי מדובר בתיק של בית משפט לתביעות קטנות, על כן הצדדים אינם מיוצגים בהליך זה וכל צד יצג את עצמו.
3. התובע הוא פעיל בתנועת "חוזרים להר" שהיא תנועה הדוגלת בהגברת הנוכחות והעלייה של יהודים להר הבית. הנתבע הוא פנסיונר שעבד בעבר במערכת החינוך כמורה לביולוגיה ובבעלות אשתו נמצא בית דפוס "אלהודא" באום אל-פחם.
4. ביום 9.08.20 פנה התובע באמצעות הדוא"ל לנתבע וביקש ממנו לקבל הצעת מחיר להדפסת 2,000 פלאיירים בגודל 5A צבעוני דו צדדי. יודגש, כי למייל של התובע לא צורפה דוגמה של פלאייר עצמו, אך למייל היה מצורף לוגו של תנועת "חוזרים להר" והתובע חתם בסיום המייל באופן הבא: "יאיר, תנועת "חוזרים להר", תנועה לגאולת הר הבית".
5. לאחר מספר דקות התקבלה תשובת הנתבע במייל חוזר לתובע בזו הלשון: "איזה הר ואיזה אבטיח – זה מסגד אלאקסא שלנו של המוסלמים – לך לעזאזל". בכך הסתיים כל קשר בין התובע לבין הנתבע.
6. התובע טען בכתב תביעתו, כי הנתבע במעשהו רמס את כבודו ואת אמונתו של התובע, זלזל בו ואף הפלה אותו הפליה מבישה בניגוד לחוק איסור הפליה, תוך שהוא מסרב אפילו לשלוח הצעת מחיר ותוך שהוא מקלל אותו בצורה פוגענית. לפיכך, בית המשפט התבקש על ידי התובע לחייב את הנתבע לשלם לו פיצוי בסכום המקסימלי שבית המשפט לתביעות קטנות מוסמך לפסוק - סך של 33,800 ₪.
7. הנתבע התנגד לקבלת התביעה והעלה בכתב הגנתו שלל של נימוקים מדוע צריך לדחות את התביעה.

דיון והכרעה

1. היום שמעתי במהלך הדיון את טענות של שני הצדדים, ולאחר שמיעת גרסאותיהם, ועיון במסמכי התיק ושקילת השיקולים הרלבנטיים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי בלבד.
2. ראשית כל, חשוב לציין כי בין הצדדים אין מחלוקת עובדתית בנוגע לתוכן של המיילים. המיילים גם הוצגו לעיוני והם מצורפים לתיק. אלא שלטענת הנתבע בית הדפוס אינו נכלל בחוק איסור הפליה הואיל והשירותים שבית הדפוס מעניק אינם נמנים על שירותים המוגדים בחוק הנ"ל. דין הטענה להידחות. עמדתי היא, כי עבודת בית הדפוס כן נכללת בהוראות חוק איסור הפליה, שכן בית הדפוס מספק מוצר, דהיינו הדפסות שונות שהוא מדפיס לציבור הפונים אליו.
3. טענתו הנוספת של הנתבע הייתה כי הוא לא עובד של בית הדפוס ולא עונה להגדרה של "מי שעיסוקו" כפי שזו מופיעה בחוק איסור הפליה. אינני מקבל גם טיעון זה של הנתבע. חוק איסור הפליה מגדיד את המונח "מי שעיסוקו" – לרבות בעלים, מחזיק או מנהל של העסק, וכן האחראי בפועל על הספקת המוצר או השירות הציבורי. מהראיות הקיימות בתיק הוכח לפניי ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, כי הנתבע, לכל הפחות, האחראי בפועל על הספקת מוצרי בית הדפוס, שכן הנתבע ענה במייל לתובע עם לוגו רשמי של בית הדפוס. כמו כן, המייל של בית הדפוס הוא אותו מייל בדיוק שמופיע בפרטי הקשר של הנתבע בכתב הגנתו. יתרה מכך, הנתבע הודה במהלך הדיון היום כי מספר הטלפון הנייד שמופיע בפרסום של בית הדפוס בחיפוש של גוגל הוא שלו ואף הוסיף כי: "אני תוהה, זאת אשתי וזה הבן שלי, זה בית עסק שלנו" (ראו עמ' 2, שורות 20-21 לפרוטוקול הדיון). לפיכך, טענתו של הנתבע כי הוא נטול כל סמכות בבית הדפוס אינה מקובלת עלי.
4. בנוסף נטען ע"י הנתבע כי בתשובתו הוא לא התכוון לסרב לבקשת התובע אלא השיב באופן ספונטני והביע את דעתו בנוגע לאידאולוגיה של התובע שהיא בניגוד להשקפת עולמו. ייתכן מאוד כי הנתבע הגיב באופן ספונטני, אך עדיין עמדתי היא כי מתוכן התשובה הבוטה שלו, ניתן בהחלט להבין כי הנתבע לא התכוון לספק הצעת מחיר לבקשת התובע ולמעשה יש בכך סירוב לספק מוצר של בית הדפוס. בכך הנתבע עבר על הוראות חוק איסור הפליה והפלה את התובע בהספקת המוצר בשל השקפתו של התובע בנוגע להר הבית, השקפה אשר אינה תואמת להשקפת עולם של הנתבע בעניין זה. בהקשר הזה אין לי אלא להסכים עם דברי בית המשפט בע"א (באר שבע) 52336-06-20 יוסי כהן נ' אגודה לשמירת זכויות הפרט (פס"ד מיום 19.08.20, פורסם בנבו): "המחוקק בחר להעדיף את זכותו של המופלה לרעה, לשוויון מלא, על פני זכותו, הלכאורית, של המפלה, לממש את אישיותו ואת השקפות עולמו, כמו גם, האוטונומיה האישית שלו, בדרך של מניעת מוצר או שירות, ממי שגזעו, דתו, השקפותיו, נטיותיו המיניות, או מאפיינים אחרים שלו, הנקובים בחוק, אינם לרוחו ואינם מתיישבים עם אמונותיו. החוק פסל התנהלות כזו, ואסר עליה".
5. נוכח האמור לעיל, יש לחייב את הנתבע לשלם פיצוי לתובע בשל הפרת הוראות חוק איסור הפליה. השאלה הנוספת המתעוררת בתיק היא מה גובה הפיצוי שראוי לפסוק בנסיבות המקרה? כזכור התובע ביקש פיצוי מקסימלי של 33,800 ₪. חוק איסור הפליה אף מאפשר להעניק פיצוי ללא הוכחות נזק. עם זאת, סבורני, כי במקרה שלפניי יש מקום להפחית את הפיצוי באופן משמעותי. במה דברים אמורים? ממכלול הראיות הקיימות, לא שוכנעתי כי התובע היה לקוח אותנטי ותם לב כשפנה במייל לנתבע. התובע מתגורר בירושלים, בית הדפוס שאליו פנה התובע ממוקם כזכור באום אל-פחם. מדובר בבית דפוס רגיל, ללא כל ייחודיות, מלבד העובדה כי הוא מופעל ע"י אזרחים ערביים. נשאלת השאלה מדוע פנה התובע דווקא לבית דפוס זה? התובע נשאל על כך בדיון וטען כי הוא חיפש מקום יותר זול מאשר בירושלים וסבר כי ביישובים ערביים יש בתי דפוס זולים יותר (ראו עמ' 1, שורות 11-12 לפרוטוקול הדיון).
6. אך ספק בעיני אם התובע אכן רצה באמת להתקשר בחוזה עם בית הדפוס בו עבד הנתבע. אני מבסס את קביעתי על כך, כי התובע הציג לעיוני במהלך הדיון רק 3 פניות לבתי דפוס ערביים. נראה לי, כי מי שמחפש באופן רציני מקום זול להדפסת פלאיירים לא היה מסתפק ב-3 פניות בלבד. התובע גם לא ביסס מבחינה ראייתית את הטיעון שלו לפיו חשב כי בתי דפוס בישובים ערביים זולים יותר. יתרה מכך, בסופו של דבר התובע הזמין עבודה בבית דפוס בירושלים, עיר מגוריו. ככל הנראה, התובע בפנייתו לבתי דפוס ערביים ניסה לייצר עילה משפטית לתביעה. כאן המקום לציין, כי התובע אף לא ניסה לפנות לנתבע בפנייה מקדימה בדרישת תשלום פיצוי בטרם פנה לבית המשפט בתביעתו.
7. מוכן אני לקבל עמדה אשר הובאה במאמרו של גיל גן-מור "הפליה במבחן: הפעלת בוחנים (טסטרים) לחשיפת הפליה בידי ארגונים לשינוי חברתי" ("מעשי משפט", כרך ט(2) 2018, עמ' 227), לפיה במקרים שבהם אדם פעל כבוחן, ביוזמה פרטית, וחשף הפליה, לא רק שראוי להקנות לו זכות תביעה אלא גם שאין מקום להפחתת גובה הפיצוי ביחס לתובעים אחרים, אותנטיים, אך זאת בתנאי כי אותו בוחן היה שקוף ביחס למעמדו בתיק, ולא זה המקרה שלפנינו. על כן, כפי שציינתי לעיל, אומנם התובע חשף הפליה, אך אין מקום לפסוק לו פיצוי הדומה לתובע שהיה לקוח אותנטי ותם לב.
8. נוכח כל האמור לעיל, ובשים לב למכלול השיקולים, הנני מורה לנתבע לפצות את התובע בסך של 3,000 ₪ ובנוסף לשלם לו הוצאות משפט בסך של 500 ₪. בסך הכל 3,500 ₪. 1סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל הנתבע, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
9. לצדדים הזכות להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת, תוך 15 יום מקבלת פסק הדין לידיהם.
10. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ט טבת תשפ"ב, 23 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.