1. ביום 14.10.2020 נרשמה לנאשמת הודעת קנס בגין אי איסוף צואת כלב ממקום ציבורי, המהווה עבירה לפי סעיף 17(ג) לחוק עזר לתל אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון), התש"ם -1980.
2. הנאשמת ביקשה להישפט. בדיון ההקראה מיום 17.10.2021 (בפני כב' הש' אמסלם-גלבוע) כפרה הנאשמת בעובדות כתב האישום והתיק נקבע להוכחות בפני.
3. ביום 25.10.2022 התקיים דיון הוכחות בפני. במסגרתו העיד מר יניב טוסי, מפקח ה'סיירת הירוקה', במועד הרלבנטי לכתב האישום, שערך את הדו"ח (ת/1). בחקירתו הראשית העיד המפקח, כי הגיע לגינת הכלבים בכתובת המפורטת בת/1. המפקח העיד כי: "הייתי במקום. הכלב של הנאשמת עשה צואה והיא לא קמה לאסוף. זה היה בגינת כלבים. כשהיא יצאה מהגינה פניתי אליה והסברתי לה את העבירה. היא חזרה לאסוף את הצואה ומסרה לי פרטים. היא לא הסכימה להמתין לדוח וכעסה על גובה הסכום" (פרוטוקול הדיון מיום 25.10.2022, עמ' 4 ש' 13-15). המפקח ציין עוד בעדותו כי לאחר שניגש לנאשמת והראה לה את הצואה היא טענה שהייתה עסוקה בנייד ולא ראתה (שם, עמ' 4 ש' 16-17). עוד הוסיף המפקח כי המתין כעשר דקות מהרגע שכלבה של הנאשמת עשה את צרכיו עד שפנה אל הנאשמת ואף המתין שתצא מן הגינה (שם, עמ' 4 ש' 18-19). בחקירתו הנגדית חזר המפקח על עדותו הראשית ואמר כי פנה אל הנאשמת רק לאחר שזו יצאה מן הגינה וכי רק לאחר שפנה אל הנאשמת על מנת שתאסוף את גללי הצואה, היא חזרה אל הגינה ואספה את הגללים (שם, עמ' 4 ש' 22 – עמ' 5 ש' 26).
4. הנאשמת העידה בחקירתה הראשית כי היא מגדלת כלבים למעלה מ – 21 שנה וכי היא מקפידה ללכת עם שקיות לאיסוף צואה על הרצועה ומקפידה על איסוף גללים (שם, עמ' 6 ש' 25 – 30). הנאשמת העידה כי מספר דקות לפני שהלכה לגינה המתוארת בכתב האישום, בנה התקשר אליה נסער, סיפר לה שהוא נשדד בבריסל ולקחו לו כרטיסי אשראי וכסף ולכן הוא הולך למשטרה. לפיכך, לדבריה, הלכה עם הכלב לגינה אשר קרובה יותר לביתה. לתמיכה בכך הגישה הנאשמת דו"ח ממשטרת בריסל בדבר השוד, הכתוב בשפה הצרפתית (נ/1). עוד העידה כי בנה התקשר אליה שוב כשהייתה בגינה וביקש ממנה לשלוח לו את דרכונו. הנאשמת סיפרה כי במהלך השיחה עם בנה בטלפון, עצר אותה פקח בפתח הגינה כשהייתה בדרכה לצאת, על מנת לשלוח לבנה את החומר שביקש, ואמר לה לאסוף את הגללים (שם, עמ' 7 ש' 1 – 6). עוד סיפרה כי הפקח עצר אותה בתוך הגינה ולא מחוצה לה ובסופו של דבר אספה את גללי הצואה לאחר פניית הפקח ומשכך לא עברה עבירה. עוד אמרה כי הייתה נסערת בגלל סיפורו של בנה אודות השוד ומשכך דעתה הייתה מוסחת (שם, עמ' 7 ש' 6-12). בחקירתה הנגדית הודתה הנאשמת כי הפקח הסב את תשומת ליבה לעשיית הצרכים של כלבה וכי יש סיכוי שאם הפקח לא היה עושה כן, לא הייתה שמה לב לכך (שם, עמ' 7 ש' 18-21). לשאלת ב"כ המאשימה כי הבינה את השלכות השוד של בנה עוד טרם יציאתה לגינת הכלבים, השיבה הנאשמת כי אכן טרם יציאתה לגינה עם הכלב ידעה כי בנה נשדד בבריסל, אך רק בשיחה השנייה עם בנה שהתרחשה בגינה עת עצר אותה הפקח, הבינה את ההשלכות ובמה היא צריכה לעזור לו (עמ' 7 ש' 27 – עמ' 8 ש' 7).
5. בא כוח המאשימה טען בסיכומיו, כי נסיבות העבירה הוכחו בבית המשפט באמצעות עדות הפקח וכי העבירה התרחשה כשצואת הכלב לא נאספה מייד כפי שקובע סעיף 17(ג) לחוק. לדבריו אין מחלוקת כי גללי הצואה נאספו על ידי הנאשמת, רק לאחר שהפקח הסב את תשומת ליבה. בנוסף סיכם בא כוח המאשימה כי בניגוד לטענתה של הנאשמת כי עומדת לה הגנת הצורך, הרי שטענת הגנת הצורך כהגדרתה בסעיף 34יא לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן - חוק העונשין) לא הוכחה, שכן הנאשמת ידעה על השוד לפני שהגיעה לגינה וממילא אינה יכולה לעשות דבר כשהיא נמצאת בגינת הכלבים בארץ. משכך, טען בא כוח המאשימה, יש להרשיע את הנאשמת בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום (שם, עמ' 8 ש' 23-28).
6. הנאשמת טענה בסיכומיה כי המאשימה לא הוכיחה שהיא עזבה את הגינה מבלי לאסוף את הגללים. עוד טענה כי עשר הדקות בהן המתין הפקח עד שפנה אליה והיא אספה את גללי הצואה לבקשתו, הן "מייד". הנאשמת ביקשה להעדיף את גרסתה, על פני גרסתו של הפקח, לפיה הייתה בגינה ואספה את הצואה לאחר שהפקח ביקש ממנה לעשות כן. עוד טענה הנאשמת כי גם אם ייקבע שהיא עברה את העבירה הרי שעומדת לה הגנת הצורך שכן היא נופלת לגדר סעיף 34יא לחוק העונשין שקובע כי לא יישא אדם באחריות פלילית אם עשה מעשה באופן מיידי להצלת רכוש. בעניינינו, כך לפי הנאשמת, היה מדובר בכרטיס אשראי ודרכון. לדבריה, הגנת הצורך צריכה להיות מותאמת לטיב העבירה והמעשה צריך להיות מידתי ביחס לפגיעה החמורה. לדבריה הרשעה במקרה דכאן תהיה לא צודקת ולא הגונה כי בסופו של דבר הגללים נאספו (שם, עמ' 9 ש' 3 – 17).

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנתי את העדויות והראיות שהוצגו במסגרתן, אני סבורה כי המאשימה הוכיחה את יסודות העבירה ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.
2. מצאתי את עדותו של הפקח מקצועית, אמינה וברורה ומחזקת את הכתוב בדו"ח המפורט שערך (ת/1). הפקח העיד כי ראה את כלבה של הנאשמת מטיל את צואתו בזמן אמת, תוך שהנאשמת עוזבת את הגינה מבלי שאספה את הגללים שכן הייתה עסוקה בשיחה טלפונית ולא הייתה בקשר עין עם הכלב עת הטיל את גללי הצואה. הפקח העיד עוד כי המתין עשר דקות לאחר הטלת הגללים ע"י כלבה של הנאשמת ורק אז פנה אל הנאשמת וביקש ממנה לאסוף את הגללים.
3. עדותה של הנאשמת לפיה מי שהסב את תשומת ליבה להטלת הצואה ע"י כלבה היה הפקח ויש סיכוי כי אלמלא הפקח היה פונה אליה לא הייתה אוספת את הצואה, מחזקת את עדות הפקח ואת טענת המאשימה לפיה הנאשמת אספה את גללי הכלב רק לאחר שהפקח פנה אליה לאחר שהמתין פרק זמן של כעשר דקות וראה שהנאשמת עוזבת את הגינה מבלי לאסוף את הגללים. באשר למיקום איסוף גללי הצואה – עדיפה עליי עדותו של הפקח הנתמכת גם בדו"ח שערך בזמן אמת (ת/1) וממנה עולה כי הפנייה אל הנאשמת לאיסוף הגללים הייתה לאחר שעזבה את הגינה ולא בעת היותה בגינה. מעל לצורך אעיר שגם לו הייתי סבורה כי הפנייה אל הנאשמת ע"י הפקח נעשתה בתוך הגינה בסמוך לשער היציאה מהגינה, הרי שהדבר אינו מעלה ואינו מוריד שכן הנאשמת בעצמה העידה כי דעתה הייתה מוסחת והיא לא שמה לב לכך שכלבה עשה את צרכיו בגינה ויש סיכוי כי לא הייתה אוספת כלל את הגללים אלמלא פנה אליה הפקח. באשר להגנת הצורך – אני נותנת אמון בגרסת הנאשמת כי הייתה נסערת בשל שיחת הטלפון שקיבלה מבנה אודות השוד שאירע לו בבריסל. עם זאת, גם אם מדובר בסערת רגשות כנה של הנאשמת, הרי שהיא לא נכנסת לגדר הגנת הצורך לפי סעיף 34יא לחוק העונשין. סעיף 34יא קובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה ולא הייתה לו דרך אחרת אלא לעשותו". הנאשמת בעצמה העידה כי ידעה על השוד של בנה עוד טרם הגיעה לגינת הכלבים ועדיין בחרה לעשות כן. בנוסף, עזיבתה את גינת הכלבים בזריזות על מנת להעביר חומר לבנה אינה מעשה הדרוש להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו כאמור בסעיף 34יא הנ"ל.
4. אשר על כן, על יסוד האמור לעיל, אני מרשיעה את הנאשמת בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום.
5. המזכירות תשלח את הכרעת הדין לצדדים בדואר, תקבע מועד לטיעונים לעונש ותזמן את הצדדים.

ניתנה היום, י"א חשוון תשפ"ג, 05 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים