1. בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, על גזר דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בעכו מיום 03.02.21, במסגרת תיק תת"ע 12624-11-17.
2. המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירה של נהיגה כאשר המבקש מעולם לא היה מורשה לנהוג – בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), וכן עבירה של נהיגה ללא ביטוח – בניגוד לסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל – 1970.
3. לאחר שבית משפט קמא שמע את טיעוני הצדדים לעונש החליט להטיל על המבקש:

12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודה או סעיף 67 לפקודה; קנס בסך של 3000 ₪; 14 חודשי פסילה בפועל; פסילה על תנאי של 5 חודשים למשך 3 שנים; והתחייבות כספית בסך 5000 ₪ להימנע מביצוע עבירות בהן הורשע בתיק זה לשנתיים.

4. המבקש בפתיח לבקשתו, ציין כי גזר הדין ניתן בחלוף 3 שנים מביצוע העבירה, וכי המבקש היה מיוצג על ידי עורך דין פרטי מטעמו במסגרת ההליכים בפני בית משפט קמא. עוד ציין המבקש כי בחלוף כחודשיים ממתן גזר הדין הועבר עניינו של המבקש בתיק אחר לייצוג ע"י עורך הדין הנוכחי - מהסניגוריה הציבורית ורק אז נחשפה חומרתו של המאסר המותנה שנגזר על המבקש בתיק דנן.

5. לטענת המבקש, בשל חומרתו המופלגת של המאסר המותנה אשר עלול לגרום לו עיוות דין חמור בעתיד מצאה הסניגוריה הציבורית לנכון להגיש ערעור כנגד משכו של המאסר המותנה.

6. המבקש טוען כי אי הגשת הערעור במועד נבעה מחסרון כיס של המבקש לממן הוצאות הייצוג בערעור ובשל מצבו שאינו יודע קרוא וכתוב ולא היתה אפשרות להגיש את הערעור בעצמו.

7. המבקש הסתמך בבקשתו להארכת מועד על סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ"), שלדעתו מעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב בכל הנוגע להארכת מועד להגשת ערעור פלילי.

8. עוד הפנה המבקש לפסיקה והדגיש כי יישום ההלכות והשיקולים כפי שפורטו בפסיקה מלמדים כי במקרה דנן ראוי ליתן למבקש הארכת המועד להגשת ערעור.

9. המבקש טוען כי לא מדובר באיחור ניכר בהגשת הערעור והפנה למקרים בפסיקה בהם נתנה אורכה להגשת ערעור אפילו באיחור רב זאת בכדי למנוע עוות דין.

10. מנגד, ביקשה המשיבה לדחות את הבקשה. המשיבה הדגישה כי המבקש היה מיוצג בפני בית משפט קמא שהתחשב במבקש ולא הטיל עליו מאסר בפועל, על אף שאין זו הפעם הראשונה שבה המבקש נוהג ללא רישיון.

11. המשיבה הפנתה למסוכנות שבעבירות מסוג זה במיוחד למי שכבר עבר אותה עבירה בעבר וטענה כי אין מדובר בעיוות דין או בסיכויי ערעור גבוהים באופן המצדיק מתן אורכה.

דיון והכרעה ;

12. לאחר בחינת הבקשה והתשובה ולאחר שעיינתי בתיק של בית משפט קמא, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות .

13. הסמכות להאריך מועד להגשת ערעור פלילי או בקשת רשות לערער מעוגנת בסעיף 201 לחסד"פ. הסעיף לא מפרט מהם השיקולים שעל בית משפט לשקול בבואו להחליט אם להאריך את המועד.

14. בפסיקתו של בית המשפט העליון נקבע כי:

"אמנם בשונה מההליך האזרחי, בהליך פלילי אין דרישה ל"טעמים מיוחדים" לשם הארכת מועד להגשת ערעור או בקשת רשות לערער, אך אין משמעות הדבר כי בקשות להארכת מועד יינתנו כדבר בשגרה. זאת, נוכח עיקרון סופיות ההליכים, האינטרס הציבורי ביציבות ובוודאות משפטית ולאור הקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור. על כן נקבע כי הארכת מועד תינתן רק אם המבקש יצביע על "טעם ממשי המניח את הדעת" לאיחור ... כן נקבע לענין זה כי ככל שמשך האיחור ארוך יותר כן יגבר משקלם של הנימוקים הנוטים לדחיית הבקשה ... בהכללה ניתן לומר כי בקשה להארכת מועד תיבחן בשקלול שבין שלושה פרמטרים: הסיבות בעטיין איחר המבקש להגיש את הערעור או את בקשת הרשות לערער, משך תקופת הארכה המבוקשת והאם עלול להיגרם עיוות הדין אם הבקשה תידחה" – ראו ע"פ 2983/19 סאלח פחמאוי נגד מדינת ישראל (ניתן בים 18.6.19); ראו גם ע"פ 4946/07 מקלדה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 19.2.09); ע"פ 6606/07 אילן מזרחי נ' מדינת ישראל, (ניתנה ביום 30.8.07).

15. במסגרת פסיקת בית המשפט העליון הותוו, כאמור לעיל, שלושה שיקולים עיקריים אשר על בית המשפט לשקול בבואו לבחון התרת הגשת ערעור בחלוף המועד והם:

1. " הסיבה לאיחור בהגשת הערעור ".
2. "משך האיחור בהגשת הערעור", כך ש – "ככל שחלף זמן רב יותר יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד". במסגרת בחינת שיקול זה יש לבחון האם קיים "הסבר מספק לאיחור בהגשת הערעור".
3. "הייצוג המשפטי וסיכויי הערעור ", במסגרת בחינת שיקול זה יש לבחון אם המערער היה מיוצג בידי עורך דין בפני בית משפט קמא והאם עלול להיגרם עיוות הדין אם הבקשה תידחה.

ראו ע"פ 5787/20 אמיר מזרחי נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 31.8.21) וע"פ 7754/06 אליהו ציפר נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 15.10.06).

מן הכלל אל הפרט;

16. בענייננו, גזר הדין ניתן ביום 3.2.21 , המועד האחרון להגשת ערעור חל ביום 20.3.21 כשהבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 1.6.21. משמע, הבקשה להארכת מועד הוגשה בחלוף מעל לחודשיים לאחר המועד האחרון להגשת ערעור, בהתאם לסעיף 199 לחסד"פ, משכך עסקינן באיחור ניכר ומשמעותי הדורש בהתאם נימוקים כבדי משקל ומשכנעים. להלן אדרש לטענות המבקש באשר לאיחור;

17. המבקש תולה יהבו בטענה כי האיחור נבע מחסרון כיס לממן הוצאות הייצוג בערעור ובשל מצבו שאינו יודע קרוא וכתוב ולכן לא היתה אפשרות להגיש את הערעור בעצמו.

מה גם, המבקש בפתיח לבקשתו ציין כי חומרת המאסר המותנה שנגזר עליו בתיק דנן נחשפה כחודשיים ממתן גזר הדין ע"י עורך הדין מהסניגוריה הציבורית המייצג אותו בתיק אחר.

סבורני כי נימוקים אלה לא מהווים "טעם ממשי המניח את הדעת" לאיחור מעל חודשיים בהגשת הבקשה. המבקש לא היה מנוע מהגשת ערעורו באמצעות הסנגוריה הציבורית ולא הובאה כל ראיה או אסמכתה שהיה ניסיון פניה אליה כלל.

18. לעניין השיקול השני "הייצוג המשפטי"; יודגש כי עסקינן במבקש אשר היה מיוצג על ידי עורך דין ושהודה במיוחס לו. המבקש קיבל יומו בבית המשפט וטען לעונש בטרם מתן גזר הדין וסניגורו ביקש להתחשב בנסיבותיו האישיות ולהימנע מהטלת מאסר בפועל. זאת בזמן שהמאשימה ביקשה בטיעונים לעונש להטיל על המבקש מאסר בפועל שלא יפחת מ- 6 חודשים שניתן וירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי מרתיע, פסילה בפועל מעבר לשנתיים, פסילה על תנאי, קנס והתחייבות.

19. באשר לסיכויי הערעור, סבורני כי אף ובמידה והערעור היה מוגש במועד הרי שבמקרה דנן אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא וזאת בהתאם ל-:

"הכלל הידוע שלפיו ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש רק במקרים חריגים של טעות מהותית וברורה שנפלה בגזר הדין או של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הראויה והנוהגת במקרים דומים" – ראו ע"פ 799/19 טגבו צ'קול נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 18.7.19), שם בפסקה 8; ראו גם ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נגד ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10).

20. סבורני, כי המקרה שבפנינו אינו מבין המקרים החריגים אשר מצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור לעניין חומרת הענישה. מעיון בגזר הדין של בית משפט קמא עולה כי בית משפט קמא שקל את כלל השיקולים הרלוונטיים לעניין הענישה, הן את השיקולים המחמירים עת ציין כי המבקש "בלתי מורשה. לא הסיר את המחדל" וכי "אין זו פעם ראשונה שהנאשם נוהג ללא רישיון נהיגה", ואף נתן משקל לשיקולים מקלים ושם ליבו לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה ועד היום, ובשל כך נמנע מלהטיל מאסר בפועל, אך הסתפק במאסר מותנה חמור ומשמעותי. כאשר בעניין זה אדגיש כי חלוף הזמן מביצוע העבירה עד מתן גזר הדין נבע רובו מהתנהגותו של המבקש בהליך, שלא התייצב לדיונים ואף הוצא נגדו שני צווי הבאה.

דיו רב נשפך וקולמוסים רבים נשברו על אודות חומרת העבירות של נהיגה ללא רישיון (לא מורשה) וללא ביטוח ודי אם אפנה לרע"פ 2666/12 אמיר עטאללה נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 23.4.12):

"המבקש נהג ברכב ללא רישיון וללא ביטוח, תוך שהוא מסכן עוברי אורח. ברי, כי נהיגה בלי רישיון משמעה הסטטוטורי נהיגה ללא כישורי נהיגה, וממילא סיכון הזולת. ומעבר לכך נאמר לא אחת, כי משמעות נהיגה כזאת, בהיעדר ביטוח, היא גם הטלת פיצוי הנפגעים על הציבור"

יתרה מזו, הערעור שעומד המבקש להגיש מופנה כול כולו כנגד אורך עונש המאסר המותנה בלבד, בזמן שבית משפט קמא נמנע מלהשית עונש של מאסר בפועל – לעניין זה אזכיר את מה שכתבתי לאחרונה בפסק דיני בעפ"ת 45749-04-21 מואסי נגד מדינת ישראל, שניתן לאחרונה (ביום 6.6.21):

"כעקרון יש לבחון את העונש כמכלול. בית המשפט של ערעור אינו גוזר את הדין מחדש ואופן הבחינה הננקט, כאמור, הוא על דרך ראיית המכלול וככזה אני סבור שהעונש שהושת על המערער הינו סביר ואף מקל, דבר שבפני עצמו מצדיק את דחיית טענות המערער:

'אין לבודד רכיב אחד של העונש ולבחון אותו במנותק, אלא יש להביט על העונש כמכלול. במקרה דנן, הרכיב העיקרי במכלול הוא עונש המאסר המשמעותי שהושת על מערער, ורכיב זה הולם את חומרת מעשיו. לכך יש משמעות בהיבט של מיצוי הדין על ידי ערכאה זו, בנבדל מן השאלה האם היה מקום להטיל קנס בערכאה המבררת.' (ע"פ 100/14 מדינת ישראל נ' סימנטוב מחטייב , פס' 4 (10.12.14)."

כך גם במקרה דנן, העונש כמכלול הינו סביר מידתי והולם את חומרת העבירות בהן הורשע המבקש.

21. מסקנתי היא כי בקשת המבקש להארכת מועד הוגשה באיחור ניכר וזאת ללא כל סיבה מוצדקת; המבקש היה מיוצג על ידי עורך דין מראשית ההליך ואף הודה בעובדות כתב האישום. המבקש קיבל יומו בבית המשפט וניתנה לו ההזדמנות בטרם ייגזר דינו, לטעון לעונש וכך היה. סיכויי הערעור הינם קלושים נוכח העובדה כי לא קיימת אינדיקציה בדבר "טעות מהותית וברורה" בגזר הדין או "סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הראויה והנוהגת במקרים דומים" אשר היו מצדיקים התערבות בעניין הענישה.

סוף דבר

22. בחינת הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור בהתאם לאמות המידה החלות על בקשות מסוג זה, כעולה מפסיקת בית המשפט העליון, מובילה למסקנה כי אין מקום לאשר את הבקשה.

23. משכך, דין הבקשה להידחות.

ניתנה היום, ג' תמוז תשפ"א, 13 יוני 2021, בהעדר הצדדים.