עניינה של תובענה זו מקורה בטיול משותף ליוון בו נתגלו בין התובעת לנתבעת- שתי חברות- חילוקי דעות עד כדי צורך ב"הפרדת כוחות".

טענות הצדדים:

לטענת התובעת מלכתחילה כשפנתה אליה הנתבעת והציעה לה לצאת לטיול משותף, התלבטה כיוון שהייתה בתקופה אתגרית מבחינה כלכלית, אלא שהנתבעת הבטיחה לה חלוקה שווה בעלויות וכן כי יפקדו אתרים היסטוריים, בהם הייתה חפצה לבקר ועל כן היא נעתרה בחיוב להצעה. כך יצאו השתיים לטיול יחד ביוון, טיול שמהר מאוד הפך לסיוט של ממש, שכן הן לא הסכימו על דבר וזו בלשון המעטה. המחלוקות היו החל מהמקומות בהן תבקרנה, דרך מי תנהג ברכב ששכרו השתיים במשותף, היכן תאכלנה ועד לרכישת מותרות ותשלום לחדרי בתי המלון וממילא רבו על חלוקה שווה עד לשקל האחרון. סכסוך שבסופו נפרדו דרכיהן במהלך הטיול, כשהתובעת למעשה לא מספיקה לטענתה לפקוד את כל האתרים שסוכם כי יבקרו בהם ובשלם הסכימה לצאת טיול תוך שהנתבעת משאירה אותה בגפה בשדה התעופה של יוון, בחוסר מוטיבציה וחשק להמשיך את הטיול ובהיעדר יכולת כלכלית לממן לעצמה את המשכו. מצב שאילץ את התובעת לחזור ארצה לא מרוצה בעוד הנתבעת ממשיכה את הטיול ואף פוגשת חברים אחרים. לטענת התובעת, הנתבעת לאורך הטיול "השתלטה על הטיול והחליטה על הכל" והתנהגה באופן שאינו חברי. כך למשל: רכשה לעצמה טבעת יוקרתית מבלי ששיתפה בכך את התובעת כמו גם ברכישותיה האישיות האחרות וזאת על חשבון זמנן המשותף.

ההפסד הכספי הנטען ומפח הנפש שחוותה התובעת, הם המקור לתביעה זו.

הנתבעת מצידה טענה כי הכירה את התובעת בעברה, אך לא אמדה את אופייה, וודאי לא כזוג בטיול ונחשפה לאופייה המורכב רק לאחר כמה ימים כשהיו השתיים כבר בדרכים. עוד טענה כי חוותה חוויות קשות של ממש מהתובעת, שיח בשפה בוטה, איומים, קללות וכליאה ברכב המשותף ועוד, עד שלמעשה כבר חשבה היא עצמה לפרוש באמצע ואף בשיא הלהט, ובתחושת חוסר אונים, פנתה למשטרה המקומית ביוון. לטענת הנתבעת, כשלא נותרה ברירה והיה ברור שהשתיים לא יכולות להמשיך, ובהמלצת השוטרים על כך שכדאי שייפרדו ובהינתן כי הרכב השכור היה רשום על שמה, לקחה הנתבעת את התובעת לשדה התעופה, כדי שתוכל להתנייד משם והמשיכו כל אחת לדרכה בנפרד. הנתבעת העידה כי השתיים פקדו, ללא יוצא מן הכלל, את כל האתרים שתוכננו וממילא יצאו השכם בבוקר וחזרו בערב וכי לא היה אתר או מקום בו ביקשה התובעת לבקר ולא נענתה בחיוב. לטענת הנתבעת לא רק שהיא לא זו שהשתלטה על הטיול אלא שהנתבעת היא שפרסה מפה והכתיבה את האתרים אליהם הן הלכו בזה אחר זה. באשר לרכישות שביצעה- היו הן על חשבונה של הנתבעת ואינן מעניינה של התובעת וממילא זמן התעניינותה באותה טבעת היתה כאשר לבקשת התובעת הן נכנסו לחנות התכשיטים על מנת להטעין את מכשיר הנייד שברשות התובעת ולא הנתבעת היא שעיכבה את הטיול.

דיון והכרעה:

לאחר שקראתי את כתבי הטענות ונספחיהם, ולאחר ששמעתי את עדויות המעורבים, מצאתי כי התובענה אינה מגלה עילת תביעה על פי דין וממילא כי דינה להידחות.

יצוין כבר בפתח הדברים כי בירור בין הצדדים העלה במסגרת הדיון שהתקיים לפני כי הצדדים חלקו את עליות הטיול שווה בשווה עד השקל האחרון ועל כן לא מצאתי כי קיים הפסד כספי כלשהו למי מהצדדים וממילא ככל שהיה כזה לתובעת הוא לא הוכח. יצוין בהקשר זה כי התרשמתי שבעלויות במקור נשאה דווקא הנתבעת. היא שרכשה על חשבונה את כרטיסי הטיסה כמו גם התחייבה בגין הרכב ועל כן השוואת העלויות וההחזרים היתה צריכה להיות כלפי הנתבעת ולא ההיפך.

זאת ועוד, עיון בכתבי הטענות כמו גם בעדויות הצדדים מעלה כי אין תיק זה עוסק ב"הפרת חוזה" כפי שנסתה התובעת להציג אלא בריב של שתי חברות אשר יצאו לטיול משותף שלמרבה הצער, נוכח העדר כימיה והתאמה בין השתיים והעדר תיאום ציפיות וריבים בלתי פוסקים על כל דבר אפשרי (לרבות עלות קפה ב- 3 יורו), הביאו יחד לתהום שלא ניתן היה לגשר עליה וממילא לתוצאה המתבקשת של התפצלותן כל אחת לדרכה. יצויין כי בדיון טענו הצדדים ארוכות, והתרשמתי ששתיהן חוו טיול שהוא סיוט של ממש. שתיהן חוו מפח נפש וסבלו האחת מהאחרת לסירוגין. אני דוחה בהקשר זה את טענת התובעת כאילו "אני הסתדרתי איתה זו היא שלא הסתדרה איתי". התובעת העלתה טענה כנגד התובעת כאילו פחדה שתברח לה עם הרכב בעוד הנתבעת לענין זה טענה כי התובעת כלאה אותה ברכב נעלה אותו והלכה עם המפתחות וכי נאלצה להזמין משטרה למקום.

אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע מי מהצדדים נעלב יותר וככל שהיה זה מתפקידו הרי שבית המשפט לא נכח בשיחות הצדדים טרם היציאה לטיול המשותף, לא השתתף בטיול עצמו ובהיעדר ראיות, הרי שמדובר במילה כנגד מילה ואין ביכולתו של בית המשפט לשחזר, יש מאין, את שנאמר או סוכם בין הצדדים וממילא לקבוע מי מהשתיים נפגעה או נעלבה יותר וחוותה מפח נפגש גדול יותר.

לא מצאתי כי יש מקום לייחס את תחושותיה הקשות של התובעת וחוויותיה מהטיול דווקא לנתבעת.

איני מוצאת כי האחריות לכאוס שנוצר בין הצדדים רובצת לפתחה של אחת מהן באופן בלעדי וכפי שאומרות מילות השיר משנות החמישים של המאה הקודמת It Takes Two to Tango ("צריך שניים לטנגו"). על מנת שטיול משותף יצלח ותווצר הרמוניה ומיקסום ההנאה של כל הנוגעים בדבר הרי שנדרש תיאום הדוק בין הצדדים, שיתוף פעולה, ויתור כל פעם מצד אחר והקשבה לצרכי האחר ולא ניתן להשית על צד אחד את מלוא האחריות ככל שמופר האיזון או ההרמוניה כי אף אם אחת מהן התחילה במריבה שתיהן אחראיות להימשכותה.

למרבה הצער, כאמור, המדובר באכזבה הדדית מטיול שלא צלח, הא ותו לא.

התביעה נדחית.

בשים לב למהות ההליך, תוצאותיו ולהוצאות המשמעותיות שנגרמו לנתבעת ושלא היתה מחלוקת כי היא מתגוררת מזה 28 שנים בקנדה בגין הצורך בהגנתה וערך המטרד שבהתייצבות לדיון בארץ אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות בסך של 2,500 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 ימים, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור, תוך 15 ימים, לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.

ניתן היום, י"ט אדר ב' תשפ"ב, 22 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.