1. עניינה של החלטה זו הינו בבקשת הנתבעת (להלן: המבקשת) לחיוב התובע (להלן: המשיב) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בהתאם לתקנה 157(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי).
2. ברקע הבקשה, תביעת המשיב, יליד 1964, תושב הכפר קדום המצוי בשטחי הרשות הפלסטינאית, במסגרתה עותר האחרון לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו ביום 2/6/16 במסגרת עבודתו אצל המבקשת. לטענת המשיב הוא נפגע ממסור חשמלי לא ממוגן תוך כדי עבודה על סולם לא יציב ולא תקני. לכתב התביעה צורפה חוות דעת בתחום האורתופדי שנערכה ביום 30/5/21 במסגרתה נטען כי למשיב נגרמה בגין התאונה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין קרע בגיד המיישר באצבע III EDC והגבלת תנועות קשה וכף יד לא פונקציונלית לפי סעיף 35(1)(ג) לתקנות המל"ל.

כן, יצוין במסגרת הרקע הדרוש כי בסמוך לאחר הגשת כתב הגנתה, הגישה המבקשת הודעה צד ג' כנגד שלושה צדדים; צד ג' 1 – אשר נטען כי שימש כקבלן ראשי בפרויקט בו אירעה הפגיעה והיה אחראי לכלל עובדים הפרויקט כולל קבלני משנה; צד ג' 2 – סוכן הביטוח אליו נטען כי מנהל המבקשת פנה על מנת לערוך ביטוח לעבודות קבלניות עבור המבקשת והעובדים מטעמה וצד ג' 3 – חברת הביטוח אשר נטען כי ביטחה בפועל את המבקשת.

1. לטענת המבקשת בבקשתה דנן, כל השיקולים נוטים באופן מובהק לטובת חיוב המשיב בהפקדת ערובה בהתאם להוראות הדין; היותו של המשיב "תושב חוץ" לנוכח מקום מגוריו, מצבו הכלכלי קשה (כפי שעולה מטענות התובע עצמו בכתב התביעה שם טען כי לא עבד תקופה ארוכה בשל מצבו הרפואי) וכן סיכויי תביעתו הקלושים, אם בכלל עומדת לו עילת תביעה כלשהי כנגד המבקשת, נוכח היותו עובד מנוסה ומיומן כשפציעתו נגרמה עקב רשלנותו שלו.
2. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, אחריות המבקשת במקרה דנן כמעסיקה הינה "מוחלטת" וזאת לנוכח העדר המחלוקת כי הוא נפגע תוך כדי עבודתו וההלכות הידועות בנוגע לאחריות של מעסיק כלפי עובדיו במקרה של תאונת עבודה. כן, נטען כי התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה לאחר שהמל"ל קיבל מאת המבקשת שני מסמכים החתומים על ידי האחרונה ומאשרים את אירוע התאונה ואת אחריותה. לעניין מצבו הכלכלי של המשיב, טען האחרון כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח את אשר היא טוענת בעניין זה ובפרט לא בתצהיר "האילם" שהגישה לתמיכה בבקשתה. כך או כך, גם אם מצבו הכלכלי של המשיב הינו קשה, זכות הגישה שלו לבית המשפט גוברת על מצב זה.
3. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובת המבקשת לתגובה נחה דעתי כי יש מקום לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות.
4. ההסדר החקיקתי הקובע את סמכותו של בית המשפט לחייב תובע יחיד בהפקדת ערובה מעוגן בתקנה 157 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת: "בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע."
5. תקנה 157 האמורה החליפה את ההוראה שהייתה קבועה בתקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הקודמות) שקבעה: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."
6. מכאן, שההסדר הנוכחי הקיים בדין הותיר את סמכותו של בית המשפט לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע, כאשר ההבדל בין שתי התקנות הינו בריכוך הסנקציה בגין אי הפקדת הערובה; מחיקת התובענה שהוגשה על-ידי התובע כפי שנקבע בסעיף 157 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי במקום הסנקציה של דחייתה כפי שנקבע בתקנה 519(ב) לתקנות הקודמות (ר' ת"א (תל-אביב-יפו) 29159-08-20 גולן ביטון נ' גבריאל גבריאלי [פורסם במאגרים] (19/4/21)).  
7. הפסיקה אשר נדרשה לסוגיה זו והשיקולים להחלתה עמדה על כך שהבחינה הצריכה הינה באיזון שבין שני אינטרסים חשובים: מן הצד האחד, זכות הגישה לערכאות של התובע, שהיא זכות בעלת אופי חוקתי; מן הצד האחר, החובה למנוע תביעות סרק ולהבטיח כי לנתבע יהא ממי להיפרע את הוצאותיו אם תידחה התביעה. כן, עמדה הפסיקה על כך שאיזון זה אינו פשוט, ומחייב את בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת המוענק לו במסגרת התקנה האמורה במתינות, בזהירות ואף בריסון. בתוך כך, נקבע כי על בית המשפט לשקול את סיכויי ההליך, מורכבותו, מיהות הצדדים והתנהלותם וכן תום ליבם (ר' רע"א 9934/16 אירג' קרמנשהצ'י נ' טיזאבי ביזאן [פורסם במאגרים] (18/1/17) וההפניות שם).

מעבר לעקרונות הכלליים הנ"ל, נתגבשו בפסיקה כללים מדריכים וסוגי מקרים בהם יעשה השימוש בתקנה. בין סוגי מקרים אלו הכירה הפסיקה גם במקרה שבו מדובר בתובע המתגורר מחוץ לישראל, ואין לו נכסים בישראל באמצעותם ניתן יהיה להיפרע ממנו במידה ותדחה התביעה. ודוק, הנטייה הברורה בפסיקה היא לראות בתושבי הרשות הפלסטינית, כמי שנחשבים לעניין זה כמתגוררים בחו"ל (ר' רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ז"ל [פורסם במאגרים] (30/5/04); בר"ע (מחוזי-י-ם) 3010/07 פדוא עבדאללה זבידאת נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון [פורסם במאגרים] (30/8/07).

1. במקרה דנן, לא זו בלבד שעסקינן במשיב שהינו תושב הרשות הפלסטינית, נתון שהודגש כי יש בו להטיל בספק את אפשרות גביית ההוצאות שיפסקו כנגדו, אם וככל שיפסק (ובעיקר משום שלרשות האכיפה והגבייה אין סמכות אכיפה באזור בו מתגורר התובע), אלא שיש להסכים כי לנוכח הטענות של המשיב עצמו אודות הקושי בתפקוד במישור התעסוקתי מאז הפגיעה, יש בכך להשליך על מצבו כלכלי והמשיב לא הצביע על נכס שממנו תוכל המבקשת להיפרע בתחומי מדינת ישראל.

בכל הקשור לשאלת סיכויי התביעה, הרי שגם אם אזהר מקביעת מסמרות בעניין מישור האחריות בשים לב לשלב בו מצוי ההליך, אין לקבל את גישת המשיב לפיה נקודת המוצא הינה קיומה של "אחריות מוחלטת" למבקשת כמעסיקתו של המשיב במועד הרלוונטי, כשברי כי קביעה בנדון תתגבש רק לאחר בירור של נסיבות קרות הפגיעה לאחר שמיעת הראיות. בהקשר זה יצוין כי אין בתהייה שהועלתה בסעיף 3 לתגובת המשיב – בעניין הגשת הבקשה באם לא הייתה נמחקת הנתבעת 2 ו/או בהודעה על הנכות המוסכמת – כדי להעלות או להוריד משיקולי הבקשה או בעניין האחריות.

1. בנסיבות העניין, את האיזון הראוי בין זכות המשיב לפנות לערכאות ובין זכות המבקשת להיפרע הוצאותיה במידה ותידחה התביעה כנגדה, ניתן להשיג על ידי קביעת ערובה בגובה סביר נוכח מהות התביעה (ולא בגובה הערובה הבלתי מידתי שהתבקש בפתיח לבקשה), כך שלא יהיה בכך בכדי להביא לנעילת שערי בית המשפט בפני המשיב.
2. לאור כל האמור, הנני מורה כדלקמן:
3. המשיב יפקיד סך של 5,000 ₪ במזומן או ערבות בנקאית צמודה ובלתי מוגבלת בזמן, להבטחת הוצאות המבקשת באם התביעה נגדה תידחה.
4. הפקדת הערבות כאמור לעיל, תבוצע לא יאוחר מיום 15/3/22 - שאם לא כן תימחק התביעה כנגד המבקשת (כפי שקבוע כאמור בתקנה 157(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי).
5. ת.פ. ליום 20/3/22.

ניתנה היום, כ"ח שבט תשפ"ב, 30 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.