04 יולי 2022

1. לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (אי כושר) מיום 26.05.221 להלן: הוועדה).
2. ביום 05.05.21 התכנסה ועדה רפואית לעררים (להלן: הוועדה) לדון בעניינה של המערערת, ילידת 1975, וזאת בעקבות פסק דין שניתן ביום 28.02.21 בב"ל 41592-10-20 (להלן – פסק הדין המחזיר). בהתאם לפסק הדין המחזיר, הוועדה התכנסה בהרכב שונה, וזאת משום שעניינה של המערערת כבר הוחזר לוועדה פעמיים קודם לכן (פס"ד מיום 28.02.21 בתיק ב"ל 59004-12-19 ופס"ד מיום 28.02.20 בתיק 41592-10-20).
3. בהחלטה, קבעה הוועדה כי עיינה בפרוטוקול הוועדה הרפואית לפיו בגין החלפת ברך, נקבעו למערערת 30% נכות בגין דיכאוןן, 15% נכות בגין פרק ירך שמאל ו- 10% נכות בגין צלקות בקרסול שמאל, עמוד שדרנ תחתון – 10% נכות, קיצור רגל – 5% אחוזי נכות וסה"כ נכות רפואית משוקללת – 57%.
4. על החלטת הוועדה, כפי שתפורט בהמשך פסק הדין, נסוב הערעור שלפני.

טענות הצדדים

1. ואלה טענות המערערת בתמצית:
2. החלטת הוועדה לא מנומקת ואין בה התייחסות לאף אחד מהנתונים שעמדו בפניה, חרף מגבלותיה הרפואיות הקשות של המערערת;
3. הוועדה לא קיבלה את המלצתו של פרופ' כראל מבלי שנימקה את הדחייה כנדרש והחלטתה "חלולה, שטחית, חסרת ערך רפואי או מפשטי כלשהו – עובדה החוזרת על עצמה בפעם השלישית!!!" (ההדגשה במקור – א.ש.).
4. הוועדה המציאה משרות אופציונליות למערערת ללא דוגמה ממשית;
5. היה על הוועדה לדון מחדש ולהתייחס למכלול הליקויים מהם סובלת המערערת ולהשפעתם התפקודית וכן היה עליה להתייחס לנסיבותיה האישיות של המערערת ולחוות הדעת אותה הגישה;
6. החלטת הוועדה אינה עולה בקנה אחד עם הלכת מוהרה, שכן הוועדה לא שקלה את מצבה הרפואי של המערערת ואת השפעת מכלול ליקוייה על כושרה להשתכר ואת גילה, השכלתה ועברה התעסוקתי;
7. חרף הנכות הרפואית של המערערעת, נקבעה לה נכות תפקודית – אפס, חרף העובדה שלמערערת אין יכולת לשבת ולעסוק בעבודה, וזאת בנוסף לתפקוד היומיומי הירוד אשר אינו מאפשר עבודה בהיקף מלא;
8. לאור האמור לעיל, יש להורות על ביטול החלטת הוועדה ועל החזרת עניינה של המערערעת לוועדה בהרכב אחר, תוך מתן הנחיות ברורות לחברי הוועדה.
9. ואלה טענות המשיב בתמצית:
10. עיון בפרוטוקול הישיבה מגלה כי הוועדה קיימה דיון מקיף בהשפעת ליקוייה של המערערת ועל כושרה להשתכר בשים לב לנתוניה האישיים;
11. התאמת משרות שונות נושאת צביון רפואי מקצועי מובהק ולביה"ד אין הסמכות להתערב בעניינים שברפואה;
12. הוועדה פעלה בהתאם לסמכותה שעה שבחנה את כושרה של המערערת להשתכר, בשים לב להשפעה של נכותה הבלתי מנופה ועל סמך נתוניה הסובייקטיביים במישור התעסוקתי;
13. הוועדה עיינה בחוות דעתו של פרופ' כראל ואף נתנה את דעתה למסקנותיו לאחר שקיימה דיון בדבר השפעת הליקויים הבלתי מנופים על כושר ההשתכרות של המערערת בשים לב לנתוניה האישיים במישור התעסוקתי;
14. הנמקת הוועדה סבירה נוכח הפער הזניח בין דרגת הנכות הרפואית לסף הנדרש נגרש מבחינה תפקודית, קרי 50% (בר"ע 39263-03-15).

הכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להידחות, כמפורט להלן.
2. כעולה מפרוטוקול הישיבה, הוועדה פירטה את את תלונותיה של המערערת מפי באת כוחה, וציינה, בין היתר, כי המערערת סובלת מנכות כרונית מגיל צעיר, וכי בשנים האחרונות, כך על פי תיעוד רפואי, קיימת החמרה משמעותית מהתזוזה של השתל; היא מבלה ימים רבים בטיפולים רפואיים וחייבת להיות הלימה בין המחלות הרפואיות לבין אובדן כושר ההשתכרות שלה; יש עניין אורתופדי והפרעה פסיכיאטרית וצריך לראות את כל המכלול; המערערת מתקשה לשבת יותר מ-20 דקות ואין מעסיק שישחרר עובדת נכה להפסקה כל 20 דקות; היא נמצאת בטיפולים כל שבוע, נוטלת תרופות ואינה עובדת מזה 4 שנים; פרופ' כראל בחוות דעתו קובע שהיא לא יכולה לעבוד גם בישיבה.
3. הוועדה גם פירטה את תלונותיה של המערערת מפיה, וציינה כי לדבריה היא עושה פיזיותרפיה ונוטלת כדורים וכל היום עסוקה בזה ושום דבר לא עוזר לה כי לא מוצאים לה פתרונות; יש לה מגרנות וכאבי ראש שלא עוברים.
4. בהחלטתה, פתחה הוועדה ופירטה את הלקויות השונות ואת אחוזי הנכות כפי שנקבעו ע"י הוועדה הרפואית, לרבות חוות הדעת של פרופ' כראל מיום 29.04.19, אשר כתב כי יש לראות במערערת כמי שאיבדה מעל 50% מכושרה להשתכר. עוד פירטה כי עיינה במסמכים כגון: דו"ח שיקום ורופא מוסמך עם המלצה לראותה כמי שלא איבדה כדי 50% מכושרה לעבודה ומסמכים רפואיים נוספים שהוצגו בפני הוועדה, וכי האזינה לטיעוני המערערת ובא כוחה.
5. הוועדה ציינה כי התכנסה בהרכב חדש בעקבות פסק הדין המחזיר, וציינה כי לאור מצבה הרפואי תפקודי, ולאור מכלול נסיבותיה האישיות של המערערת, כולל השכלתה (13 שנות לימוד) והכשרה בהנהלת חשבונות כסוכנת נסיעות עם ניסיון תעסוקתי של שנים כסוכנת נסיעות, ולמרות שהיא מוגבלת במאצץ גופני, ובהרמת משקל, כמו גם בהליכה מרובה, בעמידה ממושכת, בישיבה ממושכת ובתנאי דחק ולחץ; ובנוסף מוגבלת בביצוע מטלות הדורשות קשב וריכוז ברמה גבוהה במיוחד בשל התרופות שהיא נוטלת, הוועדה מאמצת את החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון, לפיה המערערת לא איבדה כדי 50% מכושרה לעבוד, וכי היא יכולה לעסוק בעבודות בעלות אופי פקידותי משרדי בקו אחורי, בעיקר כמבקרת טיב, עבודות פנים מפעליות קלות ופשוטות, תצפיתנית בחדר בקרה, כל זאת תוך שילוב של עמידה, הליכה וישיבה לסירוגין.
6. לבסוף ציינה כי היא אינה מקבלת את המלצת פרופ' כראל לפיה המערערת איבדה למעלה מ-50% מכושרה להשתכר.

אשר להכרעתי

1. כידוע, בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כאשר כבר נקבע כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999).). עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 22.6.2006)).
2. לא מצאתי כי הוועדה לא התייחסה להוראות פסק הדין המחזיר או לא מילאה אחר הוראותיו. ודוק. סמכות בית הדין להתערב מוגבלת אך באותם מקרים בהם עולה, כי הוועדה לא מילאה אחר האמור בפסק הדין (דב"ע (ארצי) נא/29 – 01 פרנקל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160; עב"ל (ארצי) 114/07 עורקבי – המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 8.1.2008)).
3. כך גם אין בידי לקבל כי החלטת הוועדה אינה מנומקת כדבעי או כי לא ניתן להתחקות אחרי הלך מחשבתה. החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת.
4. ביחס לטענת המערערת, לפיה אין התייחסות לחוות הדעת של פרופ' כראל, אין בידי לקבל טענה זו, ואבהיר.
5. הלכה היא כי הוועדה הרפואית לעררים חייבת להתייחס לחוות הדעת הרפואיות המוצגות בפניה התייחסות "עניינית ומנומקת". וכך פסק בית הדין הארצי:

"אין להסיק מהאמור שוועדה רפואית לעררים חייבת לפרט ארוכות על שום מה שוללת היא את חוות הדעת שהוגשה לה. הדרוש הוא שהתייחסותה תהיה 'עניינית ומנומקת'... וניתן להוסיף: מנומקת כמתבקש בנסיבות המקרה. יש ותעודה רפואית ישנה, שאינה משקפת עוד את מצבו של הנפגע, תידחה במלים קצרות או אף מהנימוק שהנאמר בה אינו משקף יותר מצב קיים, ויש והוועדה הרפואית לעררים תידרש, כדי לסתור מסקנה שבחוות-דעת אחרת, להקדיש דיון מעמיק ומפורט בסוגיה הנדונה, הכל לפי המקרה" (דב"ע (ארצי) לב/120 – 0 צבי מנחם – המוסד לביטוח לאומי, כרך ד 73 (1972)).

1. לא מצאתי במקרה זה, כי לאור ממצאיה, היה על הוועדה להתייחס באופן מפורט לממצאיו ולמסקנתו של פרופ' כראל, וזאת משום שממצאיה שלה עומדים בסתירה לאמור בחוות דעתו. וביתר פירוט: אין חולק, כי מצבה של המערערת מורכב מבחינה רפואית, והלקויות השונות ואחוזי הנכות שניתנו לה, מדברים בעד עצמם. יחד עם זאת, כפי שנפסק בבר"ע (ארצי) 39263-03-15 רוחמה אופנר נ' המוסד לביטוח לאומי (06.07.2016) (להלן – עניין אופנר), "כידוע, המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו ולו זניח, בהנמקתה או בניסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה". האמור לעיל הנו בכפוף לכך, שבית הדין מצא כי החלטת הוועדה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו. לשון אחר, האפשרות של מי שאינו בעל השכלה רפואית לעמוד על השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה ולהתחקות אחר הלך מחשבתה (ראו: בג"ץ 1082/02‏ המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה‏, פ''ד נז(4) 443 (21.5.03), כפי שמצוטט בעניין אופנר [כב' השופטת (בדימוס) נטע רות].
2. עוד נקבע בעניין אופנר, כי "לא למותר להוסיף ולציין כי התכליות הנ"ל נבחנות דרך הפריזמה של סוג ההחלטה שבה מדובר, מטרתה והשלכותיה על מושא ההחלטה. זאת שעה שבמקרה של החלטת ועדת אי כושר הרי שמדובר בהחלטה שבה הקביעה הנוגעת לדרגת אי הכושר משליכה על שיעור קצבת הנכות (הכללית) לה יהיה זכאי המבוטח וכן, על בחינת זכאותו לשיקום מקצועי".
3. באשר לטענת המערערת, לפיה הוועדה פעלה בניגוד להלכת מוהרה, נזכיר את הדברים שנפסקו בעניין אופנר ביחס להלכה הנ"ל: "[...]בכל הנוגע לזיקה שבין שיעור הנכות הרפואית לבין דרגת אי הכושר, ובכל הנוגע לחובת הוועדה להתייחס לנסיבות האישיות של המבוטח נביא תחילה מתוך הדברים שנכתבו בהקשרים אלה, באותו עניין, לאמור:

"נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער, כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת."

ממשיכה כב' השופטת (בדימוס) רות ומבהירה:

"יובהר כי המשמעות של הקביעה הנ"ל, בנוגע "לנקודת המוצא", איננה כי ככל שקיים פער משמעותי בין שיעור הנכות הרפואית לבין זו התפקודית אזי שניתן ללמוד מכך על פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה או על חוסר סבירות קיצוני העולה כדי פגם משפטי אלא – על החובה של הוועדה להתייחס לפער מעין זה, לנמק אותו וליתן לו הסבר. ככל שמדובר בפער משמעותי יותר כך יידרש הסבר מפורט ומנומק יותר".

1. אשר לענייננו – סבורני כי הוועדה התייחסה ברמה הנדרשת ללקויותיה של המערערת ולנסיבותיה האישיות מבחינה השכלתית ומבחינת עברה התעסוקתי ואין בידי לקבוע כי המסקנות אליהן הגיעה בלתי סבירות או נעדרות הנמקה באופן שמצדיק את התערבות בית הדין.

אחרית דבר

1. לאור כל האמור לעיל, ומשלא מצאתי כי נפל פגם משפטי המצדיק את התערבותו של בית הדין, אני דוחה את הערעור.
2. בנסיבות העניין, החלטתי לא לעשות צו להוצאות חרף דחיית הערעור.

ניתן היום, ה' תמוז תשפ"ב, (04 יולי 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.