בהמשך להחלטתי מיום 2.1.22 בה הודעתי על זיכויו של הנאשם מחמת הספק, להלן נימוקי:

בפרשה זו נרשם כנגד הנאשם דוח מסוג ברירת משפט לגביו ביקש הוא להישפט.

במועד ההקראה טען הנאשם כי אין הוא מכיר כלל את האירוע נשוא הדוח, הוא מעולם לא פגש שוטר במקום בו לכאורה ביצע עבירה, ביום האירוע היה בזמן הרלוונטי לדוח בקופת חולים, ואף שהרכב שמספרו בכתב האישום מצוי בבעלותו, הוא מעולם לא קיבל לידיו משוטר דוח דוגמת הדוח על בסיסו הוגש כתב האישום בפרשה זו.

מטעם המדינה העיד ע.ת 1 , שוטר במשטרת ישראל שלפי עדותו ביצע אכיפת מהירות כלפי רכב ביום 21.1020, לנהג הרכב לא הייתה תעודה מזהה ובהישען על מספר תעודת זהות שמסר לו הנהג, הוא העלה תמונה שלו במסוף וכך בוצע הזיהוי לנהג.

עוד טען ע.ת 1 כי הנהג לא נשאר במקום עד לסיום רישום הדוח מה שמסביר את טענת הנאשם לפיה הדוח הגיע אליו באמצעות דואר רשום.

לשאלה מדוע לא מתועד מפגש השוטר/נהג באמצעות מצלמת גוף כמקובל במקרים כגון זה השיב העד:

"אני מודה שהייתה כאן טעות ותקלה שלא הייתה מצלמת גוף. מספר תעודת הזהות נמסר על ידי הנהג ולמעשה לא הוצגה תעודה."

ע.ת 1 הסביר כי זיהוי הנהג התבצע על ידי השוואת תמונת מסוף לפני הנהג.

הנאשם מצדו הכחיש בתוקף כל מפגש עם ע.ת 1 ביום האירוע.

לדבריו בבקר האירוע היה לו תור לרופא בישוב שגב שלום, והוא נהג מביתו לשגב שלום מבלי שעבר כלל באזור בו נרשם הדוח.

הנאשם מאשר כי הרכב נשוא כתב האישום אכן בבעלותו ורק הוא נוהג בו, אך מוסיף כי בבעלותו עוד שני רכבים עם מספרים זהים למעט ספרה אחת, ולא יתכן כי היה זה הוא שנעצר על ידי השוטר ביום 21.10.20 במיוחד נוכח האישור הרפואי שבידיו לפיו בשעה 08:46 היה כבר אחרי ביקור אצל רופא בישוב שגב שלום. (אישור על ביקור במרפאה כפי שטען הנאשם אכן הוגש לבית המשפט כראייה מטעמו – מסמך נ/1).

הלכה למעשה, כל נושא העבירה המיוחסת לנאשם (עבירת מהירות) הפך זניח בפרשה זו נוכח המחלוקת שבין הצדדים בשאלת זיהוי הנאשם כמבצע העבירה.

אף שנוהלי המשטרה העדכניים מחייבים צילום במצלמת גוף של כל מפגש בין שוטר לאזרח המעוכב ע"י השוטר, במקרה זה, ואף שע.ת 1 היה מצויד במצלמת גוף, עובדתית אין תיעוד מצולם של המפגש עם הנאשם.

מצב זה הוגדר ע"י ע.ת 1 "טעות ותקלה" אך מהות הטעות או התקלה שהובילה לאי צילום המקרה לא הובהרה על ידי העד או התביעה.

גם מצב בו הנאשם קיבל לידיו את הדוח עם סיום רישומו לא התרחש במקרה זה.

השוטר ע.ת 1 טען כי הנאשם "עזב את המקום" טרם סיים לרשום את הדוח, אך לא צויין כי בוצע מרדף אחר הנאשם כדי לעקב את עזיבתו כמקובל.

כך גם לא יוחסה לנאשם עבירה של אי ציות להוראת שוטר להישאר במקום (עבירה על תקנה 23(א)(1) בתקנות התעבורה) כמקובל גם כן.

אודה כי ההתנהלות המשטרתית בפרשה זו חורגת מאד מההתנהלות הנוהגת בפני בתיקים אחרים, מה שמותיר בעיני סימני שאלה באשר לאיכות הזיהוי שבוצע לנהג בפרשה זו, במיוחד נוכח טענת השוטר כי הנהג לא היה מצויד בתעודת זהות.

בנוסף, הראה והוכיח הנאשם כי בסמוך מאד לזמן שלכאורה עוכב הנהג בפרשה זו, הוא היה במיקום אחר (בקופת חולים בישוב שגב שלום) ובחינת זמן היציאה של הנאשם מהמרפאה, הופך את כל אירוע המפגש עם השוטר לנתון בספק לאור השעה בה התרחש.

עדות הנאשם בעיני הייתה אמינה לחלוטין ולא מצאתי כל סימן בדבריו לאי אמירת אמת.

אודה כי זיהוי על פי מסוף כאשר מודה הנאשם כי הרכב שמספרו בכתב האישום הוא בבעלותו, יקימו על פי רוב חזקת זיהוי מספיקה לתיקים מסוג זה. אולם, צבר האירועים המוזר בפרשה זו – היעדר לא מוסבר של מצלמת הגוף, עזיבת מקום של מקבל הדוח ללא כל תגובה משטרתית הולמת, וביצוע זיהוי לפי קבלת מספר ת.ז מהחשוד שבסמוך מאד לזמן זה הוכיח כי היה במקום אחר ומרוחק, כל אלה מותירים בעיני ספק שהוא סביר לטעות בזיהוי בפרשה זו.

מחמת אותו הספק, החלטתי לזכות את הנאשם בפרשה זו.