1. לפניי תביעה בסדר דין מהיר לתשלום סך של 17,353 ₪ בגין נזקי רכוש של רכב מספר רישוי 43-055-80 (להלן: "רכב התובעת"), שעניינה תאונה מיום 4.8.2020, בה מעורב רכב מספר רישוי 61-790-75 (להלן: "רכב הנתבעת").
2. ביום 20.4.2021, התקיים בפניי דיון בו נשמעו עדויות הנהגים שהיו מעורבים כנטען בתאונה ועד ראייה ניטרלי מטעם הנתבעת.

1. לגרסת נהג רכב התובעת, התאונה מתרחשת בעת נסע הרכב ברחוב לישנסקי בראשון לציון. עת הגיעה סמוך לחניה בצד ימין החל רכב התובעת לבצע פניה ימינה כאשר לפתע, וללא התראה, הגיע מאחור רכב הנתבעת, לא שמר מרחק מרכב התובעת שפנה ימינה, ופגע בו בחוסר אחריות ורשלנות בצדו הימני האחורי תוך שהוא גורם לו נזקים.
2. לגרסת הנתבעת, התאונה ארעה בעת שרכב הנתבעת נסע בנתיב הימני, רכב התובעת שהיה בצד השמאלי של הנתיב חתך אותה בשביל להיכנס לחניה שהייתה בצד ימין ונכנס בה בחלק האחורי של רכבה. בגין הנזקים שנגרמו לרכבה הוגשה תביעה מקבילה בבית השלום ברחובות שמספרו 32822-06-21.
3. ביום הדיון הוגשה הודעה מטעם הנתבעת ובה היא מדווחת כי נגד נהגת התובעת הוגש כתב אישום בגין סטיה מנתיב סיעה בנסיבות ממחמירות, נהיגה בחוסר זהירות והתנהגות הגורמת נזק והיא הורשעה בגינו.
4. על סמך מכלול החומר המונח לפניי ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקחת בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, ובהתחשב בהרשעת נהגת התובעת עולה כי האשם לקרות התאונה רובצת לפתחה של התובעת ומשכך דין התביעה להידחות.

מסקנתי זו מבוססת על סמך הנימוקים הבאים:

1. הואיל ומדובר בתביעה בסדר דין מהיר , ינומק פסק הדין באופן קצר ותמציתי , בהתאם לקבוע בתקנה 214 ט"ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
2. גרסת הנתבעת הייתה קוהרנטית ומשכנעת והיא עדיפה עלי על פני גרסת התובעת.

גרסתה השתקפה הן מכתב ההגנה הן מטופס ההודעה על תאונה והן מעדותה לפני.

גרסתה הינה שהיא נסעה בנתיב הימני, רכב שהיה בצד השמאלי של הנתיב סטה לנתיבה על מנת להיכנס לחניה שהייתה בצד ימין ופגה ברכבה.

1. גירסה זו עולה בקנה אחד עם תיאור התאונה כפי שהציגה הנתבעת בדיון ההוכחות שהתקיים לפני:

" אני נסעתי בנתב הימני שפונה ימינה. זה רחוב לישנסקי. אני הייתי בנתיב הימני ביותר. בחורה שהייתה בנתיב השמאלי עמדה ברמזור אדום. היא הייתה ברמזור. אני הייתי בנתיב ללא רמזור, נתיב השתלבות. הפניה ימינה היא ללא רמזור. ראיתי אותה פשוט יוצאת מן הנתיב שלה הרמזור היה אדום, היא הייתה בעמידה, אני הייתי בנסיעה רצופה ופשוט ראיתי אותה יוצאת מן הנתיב שלה היה שם חניה בדיוק שם מצד ימין, היא רצתה להיכנס לחניה ואני פשוט לא הספקתי לבלום. היא לא אותתה. מדגימה את דברי באמצעות רכבי הדגמה" (עמוד 3 לפרוטוקול הדיון שורות 22-27).

1. גרסתה זו תואמת את הודעתה למבטחת בטופס ההודעה על תאונה שנמסרה ביום התאונה בה תיארה הנתבעת את התאונה כדלקמן: "נסעתי בנתיב הימני ברחוב לישנסקי, רכב שהיה בצד השמאלי של הנתיב חתך אותי בשביל להיכנס לחניה שהייתה בצד ימין ונכנסתי בו מאחור בטמבון אחורי ימני".
2. חיזוק משמעותי לגרסתה העקבית של הנתבעת מצאתי בעדותו של העד הניטרלי, מר משה כהן, אשר היה לו חשוב להגיע במיוחד מפרדס חנה ולהעיד בבית משפט מה ראו עיניו בעת קרות התאונה. ניסיונו של ב"כ התובעת לערער את אמונו של בית המשפט בעדות זו – לא צלח. עדותו תמכה בעדות הנתבעת , ואף ביתר שאת, שעה שאין לו כל עניין בתובענה זו.
3. העד הניטרלי העיד "עמדתי בחניה האחורית של המתחם. זה היה בראשון. יש מתחם חונים קונים. היא הייתה ברכב מצביעה על הנתבעת אני צילמתי בטלפון שלה הנתבעת את כל התמונות. אני הייתי ממש פה. ואז ראיתי מה שאני עוד זוכר זה שהיא חטפה מכה ביד והגברת השנייה רצתה לעשות קניות כי היה לבן שלה יום הולדת של הבן השלה והיא רצתה לקנות דברים. זו עם הרכב הלבן. ואני מסתכל ואני רואה רכב מנסה להיכנס לחניה והוא לא בנתיב הימני, היו שם שניים כנראה, היא הנתבעת נמצאת בימיני, והיא השנייה חותכת, צילמתי מן הטלפון שלה וניגשתי לעזרה ראשונה וזה הכל..." (עמוד 4 ורות 13-19).

עוד העיד: " אני ראיתי את הפגיעה. לא הייתי בא מפרדס חנה לפה בשביל להגיד.... האוטו הזה נסע לימין ופתאום מישהו משמאל (בהדגמה) חותך ככה את השלב הזה אני ראיתי. ועשיתי ככה עם הראש אלוהים". (שורות 29-31).

1. לכך יש להוסיף כאמור כי בגין התאונה הוגש כתב אישום נגד נהגת התובעת בגין סטיה מנתיב נסיעה בנסיבות ממחמירות, נהיגה בחוסר זהירות והתנהגות הגורמת נזק. התובעת הודתה בסעיפי כתב האישום והיא הורשעה בגינו.
2. בהקשר לזה יובהר כי התובעת לא הגישה בקשה להבאת ראיות לסתור בהתאם לסעיף 42 סימן ז' לפקודת הראיות [נוסח חדש), תשל"א – 1971 אשר מוקדש לנושא של פסק דין מרשיע במשפט פלילי כראיה במשפט אזרחי. ואלו הסעיפים בסימן זה:

קבילות פסק דין

42 א. (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

(ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על –

(1) פסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;

(2) ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין.

ראיות לסתירת פסק דין

42 ג. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין.

1. באשר למשקלו של פס"ד פלילי כראיה במשפט אזרחי- נפסק כי בדרך כלל משקלו של פס"ד פלילי יהיה רב במשפט אזרחי, ולא בנקל יהפוך ביהמ"ש במשפט אזרחי מסקנות שבפס"ד פלילי, אם לא נתגלתה והובאה לפני ביהמ"ש במשפט האזרחי ראיה חדשה [ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן, פ"ד מט (1) 208 (1974)]].
2. נפסק כי פס"ד פלילי מרשיע משמש כראיה קבילה גם במשפט אזרחי שאחד מבעלי הדין בו נעדר כל זיקה להליך הפלילי, כאשר לזרותו של אותו בעל דין להליך הפלילי יש נפקות בדמות אפשרות מקלה להתיר לו להביא ראיות לסתור את פסה"ד הפלילי, משום שלאותו בעל דין לא הייתה שעת כושר להביא ראיותיו לפני ביהמ"ש בהליך הפלילי [ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן, פ"ד מט (1) 208 (1974)]].
3. במקרה דנן, לא הגישה התובעת בקשה להבאת ראיות לסתור וממילא נפסק כי רשות להבאת ראיות לסתור תינתן רק במקרים חריגים, שאחרת, אם בתי המשפט לא יקפצו ידיהם במתן הרשות, הם יסכלו בכך את מטרת החוק לרכז את חומר הראיות בבית המשפט הפלילי ולא להתיר מקום להתדיינות נוספת [ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן, פ"ד מט (1) 208 (1974)]]. ההלכה הפסוקה פירשה בצמצום את החריג בדבר מניעת עיוות דין שבסעיף 42ג לפקודת הראיות, כך שהבאת ראיות לסתור תותר רק במקרים שבהם עלולה להיגרם "תוצאה בלתי צודקת בעליל" או כזו "המקפחת קיפוח קשה את הנתבע בהגנתו" [רע"א 1518/15 ח'לף נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 8.3.15)].
4. נפסק כי לא תותר במסגרת המשפט האזרחי הגשת ראיה חדשה שהמבקש המורשע נמנע במודע מלהגישה בגדר ההליך הפלילי, וזאת בהיעדר טענה לכשל בייצוג המשפטי של המורשע בהליך הפלילי [רע"א 1518/15 ח'לף נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 8.3.15)].
5. תימוכין נוסף לגרסת התובעת מצאתי בסימני הנזק של שני כלי הרכב. הפגיעה ברכב התובעת היא בצידו הימני של הרכב, מאחור בטמבון. הפגיעה ברכב הנתבעת – בחלקו הקדמי של הרכב. סימנים אלה הולמים סטיית רכב התובעת מהנתיב השמאלי לימני, כגרסת הנתבעת, אך מתיישבים פחות עם גרסת התובעת, שכן היה מקום לצפות כי סימני הפגיעה, יהיו בחלק האחורי של רכבה – החלק המרכזי של כלי הרכב שנפגע ולא בפינה.
6. ממכלול הראיות עולה כי התובעת נהגה ברשלנות ופעלה בניגוד לחובות המוטלות בדין על נוהג בכביש והביא לקרות הנזקים לרכבים המעורבים. אני קובעת כי התובעת ביצעה סטייה פתאומית לנתיב הימני מבלי שבדקה ווידאה כנדרש, אם היא יכולה לבצעה בבטחה ואם היא אינה גורמת הפרעה או סיכון לאחרים בכביש.
7. סטייה מנתיב לנתיב מחייבת נקיטת מידת זהירות מרבית ועל הסוטה לנתיבו של אחר להימנע מכך במידה והדבר עלול להוביל להפרעה או סיכון לנהגים אחרים. תקנה 40 לתקנות התעבורה, התשכ"א -1961 קובעת כי "(א) לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון". תקנה 41 לתקנות התעבורה מוסיפה וקובעת כי "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעתו או כשהוא מתחל לנוסע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". תקנה 21 היא תקנה כללית המטילה חובת זהירות על עובר דרך ומורה כי על עובר דרך להתנהג באופן שלא "יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך"; "יגרום נזק לאדם או לרכוש"; "יפריע את התנועה ולא יעכבנה" או יסכן חיי אדם". על הנהג לנהוג בזהירות תוך תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות והבחנה בכל תנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".
8. לאור האמור, המסקנה העולה מן הראיות אשר הוצגו בפני, היא כי האחריות לתאונה רובצת על התובעת.
9. אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.
10. אך בכך לא סיימתי את מלאכתי – נהגת הנתבעת איננה חפה מכל טעות ורשלנות ויש להטיל עליה אשם תורם.

אלמלא נהגה במהירות גבוהה ייתכן והיתה מספיקה לבלום ולא הייתה מתרחשת התאונה, ולמצער היה הדבר מונע פגיעה ברכב התובעת ומקטין את שיעור הנזקים לרכב שלה כתוצאה מפגיעה בעוצמה רבה ברכבה.

1. היקף הנזק המשמעותי של רכב הנתבעת אשר כל חלקו הקדמי מעוך והושבת מלמד לטעמי כי מהירות הנסיעה של הנתבעת היתה גבוהה מדי לנסיבות ולתנאי הכביש, ולכן לא יכלה היתה לעצור את רכבה במועד.
2. לכך יש להוסיף, כי הנתבעת עצמה, בסוף עדותה, לא שללה אפשרות שנסעה מהר. הנתבעת עצמה לא ידעה להשיב מה היתה מהירות נסיעתה ברגע התאונה, ועל כך העידה:

"היא רצתה להכנס לחניה ואני פשוט לא הפסקתי לבלום (עמוד שורוה 26), כאשר נשאלה על ידי בית המשפט מה היתה מהירות נסיעתה השיבה בשפה רפה "אני לא זוכרת בדיוק להגיד לך..כאשר נשאלה אם נסעה לאט השיבה: " אני לא יודעת" (עמוד 4 לפרוקטול הדיון שורה 8).

לכך יש להוסיף, כי העד הניטרלי מטעם הנתבעת לא ידע להגיד מה היתה מהירות הנתבעת אלא רק השיב: "אני לא ברור לי אבל אני לא חושב שהיא נסעה מהר" (עמוד 5 לפרוטוקול הדיון שורה 5-6).

1. תקנה 51 לתקנות התעבורה מדגישה את החובה לנסוע בדרך במהירות סבירה וכלשון התקנה :

" לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב".

1. לנוכח תנאי הכביש והעובדה כי קבעתי שהנתבעת נסעה במהירות שאינה תואמת לנסיבות הראויה אני סבורה כי תרומת הרשלנות של הנתבעת מגיעה כדי 20% וכך אני קובעת.
2. 54678313לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של ₪ שהם 20% מסכום התביעה.
3. אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל, אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 3,270 ₪, שכ''ט עו''ד בסך 2,000 ש''ח החזר אגרה ששולמה וכן ההוצאות בגין שכר העדים שפסקתי במהלך הדיון שהתקיים לפניי. הסכומים ישולמו תוך 30 יום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ו' טבת תשפ"ב, 10 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.