1. בפניי שתי בקשות רשות ערעור שהגישו הצדדים על החלטות בית משפט השלום בהרצליה, כב' השופט עידו רוזין, מיום 12.4.21 ומיום 28.4.21, בת"א 6479-06-20, שבה קיבל בית משפט קמא את בקשת המשיבה (להלן: "הנתבעת") ליתן לה רשות להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בתחום האורתופדי, וכן קיבל את בקשת המערער (להלן: "התובע") ליתן לו רשות להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל בתחום הפסיכיאטרי.
2. התובע, יליד 22.2.1992, נפגע בתאונת דרכים, שהינה גם תאונת עבודה, ביום 29.1.18.
3. המל"ל קבע בסופו של יום את נכויותיו הצמיתות של התובע, כתוצאה מן הפגיעה בתאונה, כדלקמן: 30% נכות בגין הגבלה קשה בתנועות הצוואר; 10% בגין כאבי ראש; 10% בגין צלקות מכערות בגוף ו – 0% נכות בתחום הפסיכיאטרי.

יש לציין שתחילה נקבעה לתובע גם נכות זמנית בתחום הנפשי בשיעור של 10% עד ליום 31.10.19.

הבקשה הנוגעת לתחום האורתופדי

1. הנתבעת פנתה בבקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל בתחום זה בטענה כי בפני הוועדה הרפואית של המל"ל לא עמד תיקו הרפואי המלא של התובע. מכאן שהיא לא התייחסה כלל לעבר העולה מן התיק הרפואי, לרבות תלונות חוזרות ונשנות באשר לכאבים, רגישות הגבלות תנועה בעמוד שדרה צווארי והקרנה לכתפיים בשנים 2013-2017.
2. עוד טענה הנתבעת בבקשתה כי התובע הסתיר מהוועדה את העובדה שבעברו בעיות בעמוד שדרה צווארי.
3. לטענת הנתבעת הוועדה כלל לא דנה בשאלת הקשר הסיבתי שבין הפגיעה בתאונה למצבו של התובע שבפניה.
4. התובע טען מנגד כי אין הבקשה מגלה עילה בהתאם לפסיקה שדנה בהבאת ראיות לסתור. בפני הוועדה עמד מלוא התיק הרפואי של התובע, כפי שעולה מהפרוטוקולים של הוועדות.
5. עוד טען ב"כ התובע כי בטופס של בדיקת הוועדה קיימת עמודה שמאפשרת לוועדה לקבוע נכות שאינה קשורה בתאונה. ככל שהוועדה הייתה סבורה שהתובע סובל מנכות שאינה קשורה בפגיעה נשוא התאונה, חזקה על הוועדה שהייתה מציינת זאת.
6. כך גם מתוך המסמכים של הוועדות עולה כי התקיים דיון בשאלת הקשר הסיבתי ולראיה בין היתר התייחסות הנוירולוג שבדק את התובע מטעם הוועדה.
7. ביום 12.4.21 ניתנה החלטת בית משפט קמא שבה התקבלה בקשת הנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית בתחום האורתופדי.
8. בית משפט קמא מנמק את החלטתו בכך שאכן מקריאת פרוטוקולי הוועדה לא ניתן ללמוד כי עברו הרפואי של התובע בתחום זה היה בפניה. התובע עצמו ציין בפניה כי תלונותיו על כאבים בצוואר, הגבלת תנועות והקרנה לגפיים עליונות הן מאז התאונה. כלומר אין כל אינדיקציה כי הוועדה הייתה ערה לאותם ממצאים שעולים מן המסמכים הרפואיים שצרפה הנתבעת לבקשה.
9. עוד מציין בית משפט קמא כי בבקשה שהגיש התובע למל"ל השיב בשלילה לשאלה האם סבל בעברו מבעיות דומות.
10. כל אלה הביאו את בית משפט קמא למסקנה כי ישנו חשש ממשי שהחלטת הוועדות הרפואיות לוקה בחסר.
11. באשר לטענה של התובע, כי גם אם היה עומד בפני הוועדה החומר הרפואי לא היה בו כדי לשנות את קביעתה, משיב בית משפט קמא כי לאור הממצאים ברישומים מהתיק הרפואי שבעברו של התובע לא ניתן לקבוע אפריורית כי אין בו כל נתון משמעותי שהיה בו כדי לשנות את קביעת הוועדה.
12. על כן ראה לקבל את הבקשה ולמנות מומחה בתחום האורתופדי לקביעת נכותו של התובע תולדת התאונה.
13. בבקשה שבפניי שבים הצדדים על טענותיהם שלעיל.

דיון

1. דין בקשת רשות הערעור, שהוגשה על ידי התובע, לעניין התרת הבאת ראיות לסתור בתחום האורתופדי, דחייה.
2. החלטת בית משפט קמא בדין יסודה.
3. לא ניתן לטעון כי עברו הרפואי של התובע, כפי שעולה מתוך המסמכים הרפואיים, אינו מעלה כל צל של משמעות רפואית, נהפוך הוא. מתוך המסמכים הרפואיים עולה כי התובע סובל מזה שנים הרבה מכאבי צוואר, הגבלות תנועה ומתלונן על הקרנת כאבים לכתפיים ולגפיים עליונות. תלונות אלו העלה גם בפני הוועדות הרפואיות כממצאים תולדת התאונה נשוא בדיקתן.
4. שאלת מידת משמעותם של אותם נתונים מתיקו הרפואי של התובע, הוא עניין לוועדה לענות בו שכן הוא לב ליבה של שאלת הקשר הסיבתי שהוועדות הרפואיות נדרשות לו במסגרת תביעות לנכות מעבודה (להבדיל מקביעת נכות במסגרת נכות כללית). בהעדר התייחסות כלל לממצאים – קיים חסר בקביעת הוועדה.
5. לכך מתווספת תשובתו הלא נכונה, בלשון המעטה, של התובע בפנייתו בתביעה לקביעת נכות, כפי שציין גם בית משפט קמא. ואם לא די בכך, גם בפני הוועדות עצמן טענו התובע ובא כוחו כי התובע סובל מאותן תלונות מאז התאונה. מדובר בתיאור שאינו נכון ואינו תואם את האמת.
6. ככלל, נדמה כי לא ניתן לקבל בסלחנות התנהלות כזו של עורכי דין שמלווים את לקוחותיהם בוועדות. עורך דין לא יכול להשמע בטענה כי זה מה שהציג בפניו הלקוח. נכון הוא שעורך דין יוודא עם הלקוח, עובר להתייצבותו בפני הוועדה, מהן העובדות לאשורן בטרם הוא טוען שכל תחלואיו של האחרון נובעים מהתאונה.
7. על כן צדק בית המשפט קמא כי קיים חשש שהנכות שנקבעה לא נקבעה על סמך מלוא התמונה הרפואית שהייתה צריכה להיות בפני הוועדה.
8. גם איני סבורה כי עלול להגרם נזק לתובע אם ייבדק על ידי מומחה מטעם בית המשפט, שהרי אם טיעונו נכון הוא וכל בעיותיו האורתופדיות נובעות מפגיעתו בתאונה, כך ייקבע על ידי המומחה בטעם בית המשפט. ואם לא כך יהיה, תהיה בפני התובע האפשרות לחקור את המומחה בבית המשפט ולנסות להביאו לשנות מדעתו.

הבקשה הנוגעת לתחום הפסיכיאטרי

1. התובע פנה בבקשה להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לפיה לא נותרה לו בסופו של יום נכות צמיתה בתחום זה.
2. במסגרת הבקשה הפנה התובע למסמכים רפואיים מהם עולה כי התובע אובחן כסובל מ – PTSD ועל כן לא ברור על אילו מסמכים נסמכה הוועדה בקביעתה כי לא נותרה נכות נפשית.
3. עוד טען התובע כי לא ברור מה הקשר שעשתה הוועדה בין השימוש בקנאביס שעושה התובע כדי לישון בלילות, לקיומה או העדרה של נכות נפשית. הוא הדין באשר לנימוק כי לתובע עבר של אלימות וכי הוא אינו נוטל טיפול תרופתי ולא מצוי מזה זמן בטיפול נפשי.
4. מנגד טענה הנתבעת, כי אין מקום להתערב בקביעת הוועדה שכן התובע לא טען שנעלם מעיניה חומר רפואי או שלא התייחסה אליו או שחל שינוי במצבו הרפואי. כל שטוען התובע הוא כי אינו שבע רצון מקביעת הוועדה. טעמים אלו אינם טעמים מוכרים בפסיקה לצורך מתן היתר להבאת ראיות לסתור.
5. בית משפט קמא סקר את הדיונים בוועדות הרפואיות שהתקיימו בתחום הנפשי. בוועדה הראשונה מצאה היועצת כי יש להעניק 10% נכות זמנית, בגין הפרעת הסתגלות כתוצאה מהתאונה. לבדיקה בתום זמניות נדרש התובע להמציא מעקב רופא משפחה ורשימת ניפוק תרופות. הוועדה השנייה אישרה את קביעת הוועדה הראשונה. בוועדה השלישית (עם תום זמניות) ניתנו מחדש 10% נכות זמניים והתבקש חומר רפואי עדכני. בוועדה הרביעית לא התייצב התובע לבדיקה עקב מגיפת הקורונה אך הוועדה סיכמה את הדיון.
6. בית משפט קמא מציין בהחלטה כי הוועדה הייתה ערה לכך שהתובע נבדק במרכז הרפואי לבריאות הנפש באר יעקב בינואר 2020 ואובחן כמי שסובל מ – PTSD. הוועדה סיכמה את ממצאיה כך:

"הוועדה עיינה במסמכים הקיימים בתיק בביקור של הנבדק ב – 18.2.19 במרפאה לבריאות הנפש אין אבחנה של הפרעה פסיכיאטית כלשהי אלא OBSERVATION יחד עם את הומלץ טיפול בלוסטרל. בדוח ניפוק תרופות מ – 2019 יש קניה יחידה של לוסטרל ב – 8/2019. בסיכום ביקור במרפאה ב – 5.1.20 האבחנה היא PTSD מומלץ טיפול בסימבלטה ואימובן. בן 27 נשוי ואב לשני ילדים אינו עובד מזה כשנה (עבד בעבר כאינסטלטור) ישנו שימוש בקנאביס. בעברו היו תיקים במשטרה על אלימות. ביולי 2019 נפגש בפעם האחרונה במרפאה עם ד"ר מילנה בנימין מאז לא לקח טיפול. לא מרגיש טוב, חולם על תאונת הדרכים שקרתה ב – 2018. טוען שלא ישן טוב יש לו סיוטים."

בעמודת המסקנות קבעה הוועדה כך:

"בצפייה במסמכים עולה תמונה של בן אדם שלא נמצא בטיפול פסיכיאטרי קבוע ולא נוטל טיפול פסיכיאטרי אלא נוטל סמים ומגלה אלימות. לאור זאת הועדה קובעת כי לא נותרה נכות נפשית מהתאונה הנידונה."

1. בית משפט קמא מציין בהחלטתו כי הוועדה לא קיבלה את הסכמת התובע לדון בעניינו בהעדרו. לכך מוצא בית משפט קמא משנה חשיבות כאשר בסמוך לאותו כינוס וועדה התקבלה אבחנה של PTSD ממרכז רפואי פסיכיאטרי. חרף זאת לא נערכה לתובע בדיקה רפואית על ידי הוועדה כדי לבחון את האבחנה שניתנה.
2. עוד קובע בית משפט קמא כי ההנמקה של הוועדה כי התובע אינו מצוי בטיפול רפואי ואינו נוטל טיפול תרופתי אלא משתמש בסמים ונוקט באלימות, מעוררת חוסר נוחות. הוועדה התמקדה בנימוקים סוציאליים ולא רפואיים בקביעתה. לטעמו גם אם כשל התובע בהמצאת מסמכים רפואיים אין ללמוד מכך שלא נותרה נכות שכן ייתכן שהדבר נובע דווקא ממצבו הנפשי.
3. כך גם קובע בית משפט קמא כי הקביעה כי אין אבחנה של הפרעה פסיכיאטרית כלשהי אינה נכונה, שכן הוועדה עצמה קבעה תחילה כי מדובר בהפרעת הסתגלות ולאחר מכן נעשתה אבחנה במרכז הרפואי באר יעקב כי התובע סובל מ – PTSD. בכך מוצא בית משפט קמא כי נפלה שגגה מלפני הוועדה שהביאה אותה לאותה מסקנה.
4. בסופו של דיון מציין בית משפט קמא כי הוועדה גם לא ראתה להתייחס לדבריו של התובע בפניה בוועדות הקודמות, שיש בהם גם כדי לסתור את חלקן של המסקנות של הוועדה כמו למשל צריכת סמים. זאת מאחר ועל פי דברי התובע בוועדה הראשונה, קיבל המלצה לקנאביס אך הטיפול לא ניתן לו. הוא אישר כי צרך גראס בעבר.
5. מכל הטעמים הללו יחדיו מצא בית משפט קמא לקבל את הבקשה והורה על מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי.

דיון

1. החלטת בית משפט קמא בדין יסודה ולא מצאתי להתערב בה.
2. אכן לא ניתן לומר שהוועדה לא מצאה אבחנה למצבו של התובע כאשר התייצב בפניה. היא קבעה כי הוא סובל מהפרעת הסתגלות ולא מצאה כל פגם באמינות תלונותיו בעת שהתייצב בפניה. לאחר מכן ועד לדיון האחרון של הוועדה לא עלתה כל תהייה מצד הוועדה. משום מה רק בוועדה האחרונה, כאשר התובע לא נכח ולא ניתן לשאול אותו שאלות ולעמת אותו עם נתונים שלכאורה הפריעו לוועדה, היא מצאה להיתלות בהם ולשכוח את האבחנה שלה עצמה. היא אף לא התייחסה ולא בחנה את האבחנה שבמסמכים מהמרפאה בבאר יעקב זולת ציון כי זו הייתה האבחנה. האבחנה לפיה התובע סובל מ – PTSD באה לאחר אותה אבחנה ראשונית של הוועדה כי התובע סובל מהפרעת הסתגלות. ובכל זאת לא מצאה הוועדה לדון כלל בעניין זה.
3. תחושת בית משפט קמא, כפי שמצא לציינה, תחושת אי נוחות, עלתה גם בפניי למקרא מסקנת הוועדה. נדמה כי הוועדה באה חשבון עם התובע בשל אירועי אלימות בעברו והיותו משתמש בסמים בעבר. עם כל הכבוד לא צריך להיות רופא כדי לדעת שגם משתמשים בסמים וגם אנשים שנוהגים באלימות יכולים לסבול מתסמונות פסיכיאטריות ואולי דווקא אנשים עם עבר כזה נוטים יותר להגיב נפשית לאירועים דוגמת פגיעה בתאונת דרכים?!
4. בטרם סיום ראיתי לציין ביחס לשתי ההחלטות את הדברים הבאים:
5. ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות מסוג זה אלא אם כן היא מוצאת כי נפל פגם של ממש בהחלטה. לעניין זה ראו דבריו של כב' השופט עמית ברע"א 796/19 פלוני נ' "הפול" – המאגר הישראלי לביטוחי רכב, מיום 28.2.19:

"נקודת המוצא היא כי קבלת בקשות להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים תיעשה במשורה, ובמקרים יוצאי דופן, כאשר אחד החריגים לכך הוא "קבוצת המקרים בהם לא עמדו לפני ועדת המל"ל עובדות חשובות ומהותיות בדבר מצבו של הניזוק עובר לתאונה או לאחריה, העשויות היו להביא את ועדת המל"ל לשנות ממסקנתה" (ראו, לדוגמה, רע"א 7501/18 פלוני נ' כלל – חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקה 4 (22.11.2018); רע"א 8908/17 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית, [פורסם בנבו] בפסקה 11 והאסמכתאות שם (10.1.2018) (להלן: עניין פלונית); רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' בוטרשווילי [פורסם בנבו] (8.4.2013))."

1. כך גם קיימת נטייה להתערב פחות מקום שהתקבלה בקשה להבאת ראיות לסתור מאשר מקום שהיא נדחתה. שהרי כפי שצוין קודם לכן, משמעה של החלטה שמתירה להביא ראיות לסתור היא מינויו של מומחה ניטרלי מטעמו של בית המשפט שבפניו יכולים שני הצדדים להביא את כל המסמכים הרלוונטיים ואף לחקור אותו בסופו של יום. לעניין זה די אם אפנה לדבריו של כב' השופט זילברטל ברע"א 7295/16 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, מיום 13.10.16:

"מעבר לכך, בית משפט זה ציין לא אחת כי התערבות ערכאת הערעור בהחלטה המתירה להביא ראיות לסתור את קביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל מצומצמת למקרים חריגים ויוצאי דופן (רע"א 4704/12 סימן טוב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (3.9.2012); רע"א 11325/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' גוליבנסקי [פורסם בנבו] (27.2.2006)). יצוין כי בהקשר זה, יש להבחין בין החלטה המקבלת בקשה למתן היתר להביא ראיות לסתור לבין החלטה אשר דוחה בקשה כזו, שעשויה לחסום את האפשרות של בעל הדין להציג בפני בית המשפט ראיות באשר למצבו האמיתי של הנפגע במקרה שקביעת הנכות שעל-פי דין עלולה להיות פגומה או מוקשית באופן המצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור – כאשר הפסיקה אליה מפנה המבקש מתייחסת בעיקרה למצב אחרון זה, שאינו מענייננו. "

וכן ראו דבריו של כב' המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, ברע"א 6812/06 ניקול תייר נ' ויקטור אטיה ואח', מיום 20.2.07:

"אכן, הגישה המקובלת בפסיקה היא שלא למהר להתיר הבאת ראיות לסתור, ולייחד את מנגנון "הראיות לסתור" למקרים חריגים בלבד שבהם קמה הצדקה לכך. אולם, משקמו בלב הערכאה המבררת ספקות באשר לקביעתה של הועדה הרפואית, ומשמצאה כי בפני הועדה הוצגה לכאורה תמונה בלתי-שלמה ואולי, בנסיבות המקרה, גם לא מאוזנת, יש משקל רב להתרשמותה ולשיקול דעתה."

סוף דבר

1. מכל הדברים הללו ראיתי לדחות את שתי הבקשות. משהגעתי למסקנתי זו לא ראיתי לעשות צו להוצאות.
2. המזכירות תשיב את הפיקדון שהופקד בכל אחד מהתיקים לידי המבקשים באמצעות באי כוחם ותפעל לסגירת שני התיקים.

ניתן היום, כ"א אלול תשפ"א, 29 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.