לפניי ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד המועצה האזורית לב השרון מיום 6.5.2021, אשר קיבלה באופן חלקי את ערר המערערת, וקבעה כי מלבד שטח הנכס המוחזק על ידי המערערת שגודלו 340 מ"ר, שיש לסווגו כ"בית מלאכה", שאר שטח הנכס, ששטחו הכולל הוא 2,270 מ"ר ואשר אותו שכרה המערערת, יסווג כ"בית עסק". עוד קבעה הועדה באשר לשטח שנטען כי יש לסווגו כ"משרדים" כי אינו נכלל בנכס מושא הערר, וכן קבעה כי אין היא מוסמכת לדון בטענת המערערת לחיוב רטרואקטיבי.

לטענת המערערת שגתה הועדה בקביעותיה דלעיל, שכן הסיווג המתאים ביותר של הנכס הוא "מחסנים לתעשייה/מלאכה", וכן שגתה בקביעותיה לעניין שטח המשרדים, ובכך שלא דנה בטענה לחיוב רטרואקטיבי, כאשר בכל מקרה בית משפט זה, בשבתו כבית משפט מנהלי הדן בערעור מנהלי, מוסמך לדון בטענה האמורה.

בנוסף טענה כי לא נפל פגם בהתנהלותה של המערערת אשר על פי ההסכם בינה לבין המשכירה, היה עליה, המערערת, להעביר את חלקה בדמי השכירות למשכירה, וממילא לא לדווח למשיב על החזקתה בנכס, ולא לשלם את הארנונה ישירות למשיב, בהיותה בבחינת "דיירת משנה".

המשיב, מנהל הארנונה של המועצה האזורית לב השרון, סומך ידיו על החלטת ועדת הערר, תוך שהוא מדגיש כי הטענה לפיה יש לסווג את הנכס כ"מחסנים לתעשייה/מלאכה" כלל לא נטענה בפני ועדת הערר, אלא מועלית לראשונה בערעור, כאשר כל שנטען בערר הוא שמדובר ב"מחסן", וכי בכל מקרה אין סיווג זה מתאים לנכס המערערת. עוד הוסיפה ב"כ המשיב כי בין המשיב לבין המשכירה נחתם הסכם לפיו השטח המושכר למערערת יסווג כ"בית עסק", וכי המערערת נהגה בחוסר תום לב בכך שלא גילתה דבר קיומו של הסכם זה, חרף העובדה כי היא מודעת אליו נוכח התביעה שהוגשה כנגדה באותו עניין על ידי המשכירה.

עוד טען המשיב כי הטענה לפיה מדובר ב"דיירת משנה" אף היא לא נטענה בערר, כי בכל מקרה אין מדובר ב"דיירת משנה", אלא במחזיקה שהיה עליה החובה לדווח על החזקתה בנכס, וכי מטעם זה אף אין מדובר בחיוב רטרואקטיבי, מה גם שצדקה הועדה שאין זה מסמכותה לדון בטענה מעין זו.

לאחר שעיינתי בהחלטת הוועדה, בנימוקי הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים בפניי, מצאתי כי הועדה, שאף ערכה סיור בנכס, צדקה בהחלטתה לפיה סיווגו הנכון של נכס המערערת, העוסקת בייבוא ושיווק של מוצרי תינוקות, בעיקר באופן טלפוני ודיגיטלי, הוא "בית עסק", וכי העובדה שחלק גדול מהנכס משמש לאחסנת המוצרים בטרם שיווקם והפצתם, אין בה כדי להפוך אותו למחסן (סיווג שממילא לא קיים בצו הארנונה ביחס לאזור הרלוונטי) או לאחסנה לתעשייה/מלאכה.

ברי שהמערערת אינה עוסקת בתעשייה ואילו החלק בנכס שנקבע בהחלטת הוועדה כי הינו "בית מלאכה", המשמש לתיקון מוצרים פגומים, בוודאי שאין בו כדי להפוך את הנכס לאחסון למלאכה, מה גם שאף הטענה כי מדובר במחסן המשמש לבית המלאכה, נטענה לראשונה בדיון, ובכל מקרה אינה סבירה על פניה, נוכח אופי עיסוקה של המערערת ושטחו של "בית המלאכה" הנדון.

אין זאת, אלא שהסיווג המתאים לנכס המערערת הוא אכן "בית עסק" כפי שקבעה הוועדה. אוסיף כי מהחלטת הוועדה עולה כי לגישתה ראוי היה לקבוע בצו תתי סיווג נוספים ל"בית עסק", באופן זה שבגין הנכס שבהחזקת המערערת, שחלק גדול ממנו משמש לאחסנת המוצרים טרם הפצתם, ישולם תעריף נמוך יותר. עם זאת, לא רק שספק בעיני אם בעידן המודרני, שבו יותר ויותר עסקים עוברים למכירת מוצרים באופן מקוון, יש מקום להבחנה בין העסק של המערערת ובין עסק אחר, כגון חנות, אלא שבכל מקרה, החיוב בארנונה יסודו בהוראות צו הארנונה כפי שהוא.

כמו כן צדקה הוועדה שקבעה כי סוגיית החיוב הרטרואקטיבי אינה בסמכותה וממילא אין מקומה להידון בהליך זה הבוחן את החלטת ועדת הערר. בכל מקרה, על פני הדברים, נוכח נסיבות המקרה, כאשר הן המשכירה והן המערערת לא דיווחו למשיב על השינוי בהחזקת הנכס שנעשה עוד בשנת 2013, לרבות השינוי בשימוש בנכס באופן שיש בו כדי להשפיע אף על גובה החיוב בנכס, כאשר רק לאחר 3 שנים הדבר התגלה - העובדה כי המשיב הטיל בחודש ספטמבר 2016 חיוב שתחילתו בחודש מרץ של אותה שנה, אינה נראית כחיוב רטרואקטיבי שיש מקום לפסול אותו רק מטעם זה. יתר על כן, על פני הדברים קשה לקבל את טענת המערערת כי היא בבחינת "דיירת משנה" בנכס בו היא מחזיקה, לאור הגדרת "דייר משנה" בפקודת העיריות. מהחומר שלפניי אף עולה כי צדקה הוועדה שקבעה כי שטח המשרדים אינו נכלל בשומה לשנת 2016 מושא הערר.

לאור האמור, לא מצאתי להידרש לטענות הצדדים באשר להליך שהתקיים בין המשיב לבין המשכירה, או להליך שבין המשכירה והמערערת, מה גם ששני הליכים אלה לא עמדו בפני וועדת הערר והיא כלל לא נדרשה אליהם.

כללו של דבר, בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018 ותקנה 28 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000, ולאחר שמצאתי כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים הנ"ל שנקבעו על ידי ועדת הערר, כי ממצאים אלה תומכים במסקנתה המשפטית של הועדה וכי אין לגלות בה טעות שבחוק – אני מורה על דחיית הערעור.

המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א שבט תשפ"ב, 13 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.