1. תביעה ותביעה שכנגד אלה עניינן נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 18.11.2020 בכביש 531 מערבה, בואכה היציאה לכביש 4 דרום. התובעת טוענת לזכותה לשיבוב נזקים בסך כולל של 11,839 ₪; ואילו בתביעה שכנגד טוענת התובעת שכנגד לזכותה לשיבוב נזקים בסך כולל של 37,571 ₪.

2. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים.

3. נהגת התובעת מספרת כי נסעה בנתיב הימני מבין שנים, בתוך תנועה זורמת, במהירות כ-70-80 קמ"ש, וכאשר התחבר מימינה נתיב היציאה (שבתחילה הוא המשכו של נתיב השתלבות ממחלף סוקולוב), החלה לעבור ימינה, לא לפני שהביטה במראות ואותתה. הנתיב לימינה היה ריק, לדבריה, והיא לא הבחינה בכלי רכב כלשהו, לרבות באופנוע מתקרב. או אז חשה מכה עזה, רכבה הסתחרר והועף שמאלה, שם פגע חזיתית במעקה הבטיחות, וסיים את דרכו כשחזיתו – שהושחתה כליל – מופנית חזרה לכביש. את האופנוע שפגע בה לא ראתה לפני התאונה או לאחריה.

4. עוד סיפרה, כי ניגש אליה עובר אורח, שסיפר כי נסע מאחוריה כברת דרך, וראה את האופנוע נוסע במהירות מופרזת וצפה כי הדבר לא יסתיים בטוב. בנוסף הכבירה בתיאור תגובתו הלא רציונלית, לדבריה, של האופנוען, עמו פונתה יחדיו לבית החולים (בכך שלא חדל להתלונן על אבדן האופנוע, כאשר אך כפסע היה בין תוצאות התאונה לבין אבדן נפש), וציינה גם כי אמר לה כי לאופנוענים יש "שריטה", שגורמת להם ליהנות מנסיעה מהירה. היא העריכה, כי ניסה לעקוף אותה מימין ולחזור לנתיב בעת הפגיעה. מוקד הפגיעה, ככל הידוע, בין האופנוע לבין הרכב, הוא באזור כנף אחורית-ימנית של הרכב (מכל מקום, זהו מוקד הנזק היחיד ברכב, שאינו חלק מהחזית המושחתת כליל; יוער, כי הנתבע 2 טען שהמגע היה בגלגל הימני-קדמי של הרכב).

5. האדם שפנה אל הנהגת בכביש התייצב למתן עדות, אולם עדותו היתה הרבה פחות נחרצת מהצפוי, שכן לדבריו לא ראה את התאונה עצמה מתרחשת, אלא רק אופנוע "עף" באוויר, וכלל לא ידע שישנו רכב מעורב (חרף ההסתחררות של הרכב על הכביש ומצבו הקשה לאחר התאונה) אלא לאחר שעצר להושיט עזרה לאופנוען. הוא אישר, כי ראה אופנוע נוסע במהירות, ו"חותך" בין כלי רכב, לרבות על השול, אולם הודה גם כי אינו יכול להעיד בוודאות שהאופנוע אותו ראה כך משתולל הוא האופנוע שהיה מעורב בתאונה, שכן את התרחשותה של זו לא ראה בעיניו.

6. הנתבע 2, שרכב על האופנוע, מספר כי כלל לא הגיע מכיוון כביש 531, משם הגיעו הן נהגת התובעת והן עד הראיה, אלא דווקא מכיוון מחלף סוקולוב. הוא סיפר, כי לפניו היה טור מכוניות, אותו עקף מימין, על השול, וחזר לנתיבו לאחר שזה כבר התחבר עם 2 הנתיבים המגיעים ממזרח, אלא שלא היה בדעתו לעבור שמאלה, אלא להמשיך ישר ולצאת לכיוון כביש 4 דרום. לדבריו, סמוך לאחר שחזר לנתיבו נצמד אליו רכב התובעת משמאל (בו לא הבחין באופן מיוחד קודם לכן), והפגיעה היתה בלתי נמנעת. לדבריו, נסע במהירות של כ-90 קמ"ש, ולא הבחין בסימנים מקדימים למעבר של רכב התובעת ימינה, כגון איתות.

7. לא שוכנעתי מעדותו של הנתבע 2, כי הגיע ממחלף סוקולוב. תוואי הנסיעה המסתבר של שני כלי הרכב, לפי גירסה זו, אינו אמור להיפגש בשלב בו נפגשו, ואינו אמור להוביל לתוצאה המתוארת. אם עקף האופנוע על השול הימני טור של מכוניות, אין זה מסתבר כי נכנס לנתיב יותר מאשר אל חלקו הימני, ושם אמור היה להיות מסוגל להספיק להגיב לכל תנועה ימינה של רכב המשתלב מהנתיב שלשמאלו.

8. זאת ועוד, אני מתקשה לקבל שאופנוע, הנע במהירות דומה לזו של רכב שמתקרב מימינו, ימשיך עשרות מטרים בהמשך הנתיב, בקו ישר פחות או יותר, לאחר פגיעה צדית, שגרמה לסחרור של הרכב, אלא אם נקודת המגע היתה סמוכה לחיבור בין שני נתיבי הנסיעה המדוברים. מצופה היה כי האופנוע ייזרק בחדות ימינה ויפגע בחומת הבטון הנמצאת שם.

9. מנגד, התיזה לפיה האופנוע הגיע מהחלק הימני של נתיב נסיעת רכב התובעת, או מהשול, במהירות גבוהה, ופגע בכנף הימנית האחורית בתחילת מעבר רכב התובעת ימינה, דהיינו: בקושי בתוך הנתיב הימני, אם בכלל, מתיישבת טוב יותר עם תוצאת התאונה, בעיקר מבחינת המשך תנועת האופנוע. יוער, כי הנתבע 2 לא נשאל על אודות האמירה המיוחסת לו מפי הנהגת (בדבר ה"שריטה" של אופנוענים), ומכל מקום לא הכחיש אותה (הוא נתן גרסה אחרת באשר לדבריו באמבולנס, המתארת דיבור ציני מצידו, אולם אין בהכרח סתירה בין שתי האמירות).

10. עוד יוער, כי כאמור לעיל, הנתבע 2 טען שהמגע עם הרכב היה בחלקו הקדמי-ימני, אולם לבד מכך שאת עיקרי עדותו אני דוחה, ועל כן אין סיבה מיוחדת לתת אמון דווקא בחלק זה של העדות (כאשר נזק צדי ניכר דווקא בכנף אחורית ברכב), הרי שממילא עיניו של הרוכב מופנות בעיקר קדימה, וגם אם המגע הוא עם כנף אחורית ברכב, החלק הנגלה לעיניו בחלקיק השניה לפני המכה הוא אזור הגלגל הקדמי וקדימה משם.

11. זאת ועוד, הגם שעד הראיה לא ראה את התאונה עצמה, הרי שהאופנוע המשתולל שראה היה בהכרח מספיק קרוב בזמן להתרחשות, על מנת שבמוחו של העד תיווצר זהות בין זה לבין האופנוע שראה רגע אחר כך עף באויר. אמנם, תיאורטית יתכן כי מדובר בשני אופנועים, אולם אנו עוסקים במאזן הסתברויות, והתסריט המחייב 2 אופנועים, האחד משתולל והאחר מעורב בתאונה, מסתבר הרבה פחות מאשר האפשרות שמדובר באותו אופנוע בדיוק.

12. שילוב של שני הניתוחים דלעיל מוביל אותי למסקנה, כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובת דחיית סיפורו של הנתבע 2, והעדפת האפשרות שאכן ניסה לעקוף מימין את רכב התובעת, בעת שזה עבר לימין. לפיכך, את עיקר האחריות לתאונה יש להטיל על הנתבע 2.

13. עם זאת, מצופה מנהג העובר ימינה שיבחין גם באופנוע המגיע במהירות מאחוריו ומימינו, אלא אם באותו רגע היה זה קרוב לפינה הימנית-אחורית של הרכב, אלא שמשמעות אפשרות זו היא שלא היו מספר בדיקות של המצב בימין לפני המעבר ימינה, וכך או אחרת יש מקום לזקוף אשם תורם לחובת נהגת התובעת, הגם שזה לא יקים עילת תביעה נגדית. בנסיבות, אני מעמיד את האשם התורם על 15%.

14. לאור כל האמור, בתביעה העיקרית אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 10,063 ₪, וכן את אגרת התביעה (לרבות המחצית השניה, ככל שתחויב ותשולם), את שכר העדים (כפי שנפסק), ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

15. את התביעה שכנגד אני דוחה, ללא צו נוסף להוצאות.

ניתן היום, כ"ב שבט תשפ"ג, 13 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.