1. בפניי בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח שמספרו 51123851993 וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.
2. על פי האמור בדוח, הדוח נמסר לידיו, כאשר המבקש סירב לחתום על הדוח ביום ביצוע העבירה  5.1.21 . הדוח ייחס למשיב עבירת תנועה של שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית בעת נהיגה.
3. בגוף הדוח צוין כי המועד האחרון להגשת בקשה להישפט הינו 5.4.21 , שהוא המועד האחרון שנקבע בחוק לתשלום הקנס.
4. לטענת המבקש לא פנה במועדים הקבועים בחוק בבקשה להישפט בשל כפירה שלו במעשה בעת ביצוע העבירה. עוד הוסיף, כי הדוח אינו קריא ואף מטעה מהסיבה שמצוין בו את אותו תאריך לכול אורכו. המבקש צירף לבקשתו תצהיר התומך בבקשה.
5. המשיבה התנגדה לבקשה. לדבריה, אין בטיעוני המבקש כדי להצדיק את אי עמידתו במועדים שנקבעים בחוק, וכי התאריכים צוינו כפי שנדרש.

לכן אין בבקשתו כדי להצביע על עיוות דין שנגרם לו אשר מצדיק להיעתר למבוקש.

דיון

1. השיקולים להם בית המשפט נדרש בדונו בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים שלהן:

האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש במועד את הבקשה להישפט.

השני – אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו.

טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל  (2.10.03) , פסקה 8:

"יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...".

1. אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.

ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם):

"אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה"

ובהמשך:

"כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו".

1. בעניינו של המבקש, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. ראו בעניין זה  ע"פ (באר שבע) 5445/08 להב שמואל נ' מדינת ישראל (26.10.08) וגם ע"פ (ירושלים) 2224/08 מוסברג עופר נ' מדינת ישראל (30.10.08).
2. בחנתי את טענותיו של המבקש:
3. בנוגע לטענה כי הדוח אינו קריא ומטעה, לא מצאתי בכך טענה של ממש. המבקש קיבל את הדוח לידיו.

גם בדוח שצרף המבקש כתוב כי התשלום הוא בתוך 90 ימים. לכן אין ממש בטענה.

מתוך צילום הדוח שצרף המבקש בבקשתו;

1. בנוגע לטענה שמצוין בדוח אותו תאריך לכל אורכו, לא מצאתי תאריך שחזר על עצמו כפי שציינה התביעה בתגובתה, ולא ברור איך ניתן לשים לב לתאריך שחוזר על עצמו בדוח שאינו קריא לטענת המבקש. על המבקש היה לבדוק תאריך אחרון לתשלום הדוח .
2. בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עיוות דין אם לא ינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל:

"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. "

1. טענה כללית כי המבקש  כופר בביצוע העבירה אין בה די כדי לבסס טענת עיוות דין הצדיקה ביטול פסק דין (ראו רע"פ 2573/17 גייאר נ' מדינת ישראל (6.9.17).
2. בבקשה אין פירוט ממשי לעניין עיוות הדין. תגובת המבקש כי לא דיבר בטלפון אינה מלמדת על עיוות דין, שכן לשון הסעיף כוללת גם אחיזה בטלפון ולא רק ביצוע שיחה.

תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה:

(ב) (1) בעת שהרכב בתנועה, הנוהג ברכב –

(א) לא יאחז בטלפון קבוע או נייד, ולא ישתמש בהם ברכב אלא באמצעות דיבורית;

1. השוטר בדוח הפעולה מציין שהמשיב אחז בטלפון. לכן, הטענה כי לא שוחח אינה טענה שיש בה כדי לשנות את התוצאה ואינה מלמדת על עיוות דין.
2. בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.

ראו  בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07):

" לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט".

1. לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, משמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.
2. הבקשה נדחית.
3. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ז אב תשפ"א, 26 יולי 2021, בהעדר הצדדים.