1. תביעה כספית להשבת מקדמה בסך 15,000 ₪, ששילמה התובעת לנתבעת, אולם אירועים, לקיום חתונתה.

על פי כתב התביעה, ביום 21.7.19 התקשו התובעת ובן זוגה עם הנתבעת 1, בהסכם לקיום אירוע חתונה שהיה עתיד להתקיים ביום 30.3.20.

במעמד חתימת ההזמנה, שילמה התובעת מקדמה בסך 15,000 ₪.

2. במהלך חודש מרץ 2020, עם התפשטות נגיף הקורונה ומאחר ולא ניתן היה לקיים את האירוע במועד שנקבע, בשל איסורים והגבלות שנקבעו בהחלטת ממשלה, ביקשה התובעת את המקדמה בחזרה. לטענתה, בקשתה נדחתה והוסכם על קיום אירוע במועד חדש שיתקיים ביום 15.7.20. ואולם גם במועד הנדחה לא ניתן היה לקיים את האירוע, בשל הגבלות שהוטלו.

3. לטענת התובעת, לאחר ביטול האירוע במועד הנדחה, בניגוד לרצונה ולאור איומים חוזרים ונשנים מצד הנתבעת כי תתבע אותה על סך 40,000 ₪, חתמו התובעת ובן זוגה על טופס 'ביטול אירוע' ולפיו היא מבקשת לבטל את האירוע שיתקיים בתאריך 15.7.20, ובשל בקשתה זו, עליה לשאת "בתשלום פיצוי על סך 15,000 ₪" לנתבעת.

התובעת מטילה ספק ב'חוקיות' ההסכם, בשל הנסיבות שהביאו אותה לחתום עליו, לאחר איומים של הנתבעת, ומתוך חשש כי תוגש נגדה תביעה על סכום גבוה יותר, וטוענת בכתב התביעה כי - "בניגוד לרצוני ולאור איומים חוזרים ונשנים מצד "אדאו" שיתבעו אותי על סך 40,000 ₪ חתמתי על הסכם 'ביטול אירוע'... חתימתי על הסכם "ביטול אירוע" נבעה מפחד שאאלץ לשלם ל"אדאו" סכום נוסף משמעותי שאין לי. "אדאו" ניצלו את הימים הקשים בהם אני ובן זוגי היינו מובטלים וחסרי הכנסה בכדי לאלץ אותנו לחתום על חוזה זה ובכך לגזול את כספנו ללא תמורה. אני מטילה ספק בחוקיותו של הסכם זה ובדרך בה אולצתי לחתום על החוזה".

עוד טוענת התובעת כי נוכח כניסתו לתוקף של חוק החזר מקדמה בשל ביטול אירוע (נגיף הקורונה החדש) תשפ"א-2020 (להלן: "חוק החזר מקדמה") ביום 1.1.21, פנתה במכתב דרישה לנתבעת להשבת המקדמה, אולם זו סירבה ולפיכך הגישה תביעתה.

4. הנתבעת טוענת מנגד, כי התובעת ובן זוגה החליטו לדחות את האירוע שהיה עתיד להתקיים ביום 15.3.20 וחתמו על טופס 'דחיית אירוע' לתאריך 15.7.2020 ללא כל שינוי במחיר. בשל העובדה כי גם ביום 15.7.2020 עדיין חלו הגבלות על התקהלות, לא היה ניתן לקיים את האירוע בתאריך זה, וביום 2.7.20 הגיעו בני הזוג למשרד הנתבעת וחתמו על טופס 'ביטול אירוע' תמורת תשלום מקדמה על סך 15,000 ₪.

לטענת הנתבעת, סעיף 4ב לחוק החזר מקדמות קובע מפורשות כי הוראות החוק לא יחולו אם האירוע במועד המקורי בוטל כאמור בסעיף 2 לחוק, והצדדים לחוזה הגיעו להסכמה אחרת ביניהם לעניין החזר המקדמה לאחר יום 12.3.20, ובלבד שהסכמה כאמור היתה מפורשת ובכתב. לפיכך לטענת הנתבעת היא פעלה על פי חוק, ולא חלה עליה חובה להחזיר את דמי המקדמה.

אשר לנסיבות חתימת התובעת על טופס "ביטול אירוע", מכחישה הנתבעת כי איימה או הכריחה את הזוג לחתום על הטופס, וטוענת כי הכל נעשה בהסכמה.

לאחר שעיינתי בכל אשר הוגש ושמעתי עדויות הצדדים בדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, מהנימוקים שיפורטו להלן:

5. חוק החזר מקדמה שתחילתו ביום 1.1.21, חל על חוזים שנכרתו לפני 12.3.20, בקשר לאירועים שנועדו להתקיים לאחר מועד זה.

במצב דברים בו ההסכם בין הצדדים בענייננו, נחתם ביום 21.7.19, היה מקום להחיל עליו את הוראות סעיף 2 לחוק הקובע כללים להשבת מקדמה ששולמה לאולם האירועים לאחר ניהול משא ומתן. ואולם, משהצדדים הגיעו להסכמה אחרת לגבי החזר המקדמה, והתובעת ובן זוגה חתמו על טופס "ביטול אירוע" ביום 2.7.20, במסגרתו וויתרו על השבת המקדמה בסך 15,000 ₪, הרי שיש להחיל את הוראות בסעיף 4(ב) לחוק, המחריגות תחולת החוק, אם הצדדים הגיעו להסכמה אחרת ביניהם, כתובה ומפורשת לאחר 12.3.20.

לפי סעיף 4 לחוק:

"(א) הוראות חוק זה יחולו על אף האמור בכל דין או חוזה לעניין מקדמה.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), הוראות חוק זה לא יחולו אם האירוע במועד המקורי בוטל כאמור בסעיף 2 והצדדים לחוזה הגיעו להסכמה אחרת ביניהם לעניין החזר מקדמה לאחר יום ט"ז באדם התש"ף (12 במרס 2020), ובלבד שההסכמה כאמור הייתה מפורשת, בכתב ובנפרד מכל הסכמה אחרת בין אותם צדדים".

בהצעת החוק (מס' 862) הובהר כי " מאחר שההסדר המוצע הוא הסדר מיוחד וחריג שנועד לגבור על הוראות חוזים שנכרתו לפני כניסת ההגבלות לתוקף, מוצע לאפשר לצדדים הנתונים בסכסוך להגיע להסכמה אחרת ביניהם על אף הוראות החוק המוצע. לפיכך, אם הצדדים יגיעו להסכמה ביניהם בכל מועד שהוא לאחר שההגבלות נכנסו לתוקפן, תגבר הסכמתם על הוראות החוק המוצע, ובלבד שהיא מפורשת וניתנה בכתב ובמסמך נפרד מכל הסכמה אחרת".

כאמור, הצדדים להליך הגיעו להסכמה אחרת ביום 2.7.20, הסכמה כתובה, נפרדת ומפורשת, לאחר כניסתן לתוקף של ההגבלות, לאחר יום ט"ז באדם התש"ף (12 במרס 2020), ובמצב דברים זה, הסכם הביטול הינו בעל נפקות המתנה על הוראות החוק והסכמתם תגבר עליו.

6. אשר לטענות התובעת כי אולצה לחתום על הטופס בשל איומים חוזרים ונשנים של הנתבעת כי תתבע אותה לתשלום 40,000 ₪ - הרי שעל בסיס כל אשר הוגש ולאחר ששמעתי טענות הצדדים, אני סבורה כי התובעת לא הרימה הנטל להוכיח טענתה זו.

התובעת העידה כי חתמה על הטופס "כי הצמידו אותי עם הגב לקיר, אמרו לי שאם אני לא משנה תאריך וממשיכה לדחות עד אין קץ הם תובעים אותי על 40,000 ₪, כאילו אני ביטלתי ואני לא ביטלתי בכלל. בגלל הקורונה, שנינו ישבנו בבית מובטלים כי שנינו עצמאיים אז לא יכולתי להרשות לעצמי מצב שהם יתבעו אותי ב-40,000 ₪. מנהל האירוע, שגיא, אמר לי שהוא יתבע אותי ב-40,000 ₪ אם אני בוחרת לא לבחור תאריך".

התובעת הוסיפה כי לא ביקשה לבטל בכלל את האירוע, אלא לקיימו באופן מצומצם בהתאם להגבלות באותה העת.

7. בתשובות לשאלות נציג הנתבעת, השיבה התובעת כי במועד השני בו נקבעה החתונה, היתה אפשרות להתחתן בנוכחות 50 איש, והיא ביקשה לקיים את האירוע על הגבלותיו, אולם מנהל האירוע סירב בטענה כי 'הם לא פותחים לא ל-100 ובטח לא ל-50' (עמ' 2, ש' 25).

התובעת השמיעה הקלטה של אחת משיחותיה עם נציג הנתבעת, בה היא נשמעת אומרת כי האירוע ב- 15.7.20 לא יתקיים, היא לא תוכל לדחות אותו עד אין סוף ומבקשת 'להסתדר'. התובעת נשמעת אומרת כי היא לא יכולה לחתום על ביטול פיצוי 15,000 ₪ ומבקשת 'לצאת' מהחוזה, אז נשמע מי מטעם הנתבעת משיב לה שיש עלות דמי ביטול אם מבטלים את החוזה.

לשאלת בית המשפט היכן נאמר שהיא תשלם 40,000 ₪, השיבה התובעת כי זה מופיע בהסכם כי נאמר לה ש'אם את בוחרת לא לדחות את חייבת לשלם לנו את דמי הביטול' ודמי הביטול זה 40,000 ₪ לפי החוזה. אז דחיתי בפעם הראשונה, בפעם השניה לא רציתי לדחות כי כמה יכולתי למשוך. הוא אמר לי ' גם עוד שנתיים יש לדחות את נשארת איתי, את מתחתנת איתי', הוא כפה עלי... הוא אמר לי 'אם את לא לוקחת תאריך חדש את תהיי חייבת 40,000 ₪, למרות שהחוזה שלי היה על תאריך ספציפי וזה לא חוזה עד אין קץ" (עמ' 2 ש' 10-16).

ואולם הסכם ההתקשרות לא צורף לכתב התביעה ולא הוצג.

עוד העידה התובעת, כי בסופו של דבר התחתנה במקום אחר, במועד השני שתואם עם הנתבעת לקיום האירוע, ביום 15.7.20, חתונה קטנה ומצומצמת, כי לא רצתה לדחות יותר (עמ' 3, ש' 3).

8. נציג הנתבעת טען בדיון, מנגד, כי דברי התובעת חסרי בסיס ואינם נתמכים בשום ראיה, וגם ההקלטה שהשמיעה התובעת מתייחסת לביטול שהיא רצתה ויזמה, ולכן נאמר לתובעת כי יש חוזה והיא צריכה לשלם את ההפרש. לטענתו, התובעת ובן זוגה מנסים לסחוט כספים וכמצוא אחרון טוען הזוג שהכריחו אותם.

9. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה."

בעניין זה ראו דברי כב' השופטת חיות:

"הסעיף אינו מגדיר מהי כפייה, למעט הקביעה כי כוח או איום יכולים להוות כפייה, ולמעט הוראת ס"ק (ב) לפיה אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה מהווה כפייה. הגדרות ריבוי ומיעוט אלה, על אף חשיבותן הרבה, אין בהן כדי להציב מבחן ברור באשר לשאלה מהו לחץ אשר משהופעל על צד לחוזה מהווה כפייה. בהקשר זה מקובל לומר ככלל, כי על האמצעי הכופה להיות בלתי חוקי, ואילו שימוש באמצעים חוקיים כדי להביא אדם לחתום על חוזה, אינו מקים את העילה (ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 236 (להלן: שלו, דיני חוזים); ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב', תשנ"ג) 898 (להלן: פרידמן וכהן, חוזים)). יחד עם זאת כלל זה כפוף לסייגים (שם, 945), וההכרעה בשאלה האם לחץ הינו פסול ועולה כדי כפייה תלויה, בסופו של דבר, במכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה" (ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ''ד נח(5) 193, 198 (2004)).

10. כאמור, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה ולא הוכיחה כי הנתבעת הפעילה עליה ועל בן זוגה "אמצעי כפיה בלתי חוקי", אשר יש בו כדי להביא לביטול הסכמתם מיום 2.7.20.

ראשית יאמר, כי במכתב ההתראה ששלחו התובעת ובן זוגה לנתבעת, ביום 5.5.21, עובר להגשת התביעה, במסגרתו דרשו מהנתבעת להחזיר להם את המקדמה, לא ציינו השניים כי חתימתם על טופס "ביטול אירוע" נעשתה תחת לחץ ואיומים בתביעה כנגדם, ולמעשה לא התייחסו כלל לטופס ולהסכמתם להותיר בידי הנתבע את כספי המקדמה.

על אף שבתשובת הנתבעת מיום 11.5.21 לבני הזוג, צוין כי חתימתם על הסכם הביטול, מחריגה תחולת החוק על עניינם, לא הגיבו התובעת ובן זוגה, ולא טענו כי אולצו לחתום וכי חתימתם נכפתה עליהם.

טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת כתב התביעה .

כמו כן, בהקלטה שהשמיעה התובעת לא נשמע נציג הנתבעת כמי שנוקב בסכום של 40,000 ₪ פיצוי במקרה של ביטול החתונה, והתובעת אף לא הציגה את חוזה ההתקשרות ממנו נגזר סכום פיצוי זה בו נקבה הנתבעת כ'איום', לטענת התובעת.

מעבר לאמור, גם אם צוין על ידי מי מטעם הנתבעת, כי הימנעות מחתימה על טופס ביטול אירוע, עלולה לגרור לתביעת הנתבעת את התובעת ובן זוגה בגין דמי ביטול, הרי שעמידה זו על זכות תביעה, לכשעצמה, טרם כניסתו לתוקף של חוק החזר מקדמה, מהווה אמצעי חוקי ואין בה משום אמצעי כפייה פסול, השולל אפשרות הבחירה מהתובעת, בשעה שעל פניו נעשה בתום לב, לאחר שיח בין הצדדים במסגרתו הוצעה לבני הזוג אלטרנטיבה של דחיית החתונה.

אפשר שבמצבם של בני הזוג, שלא עבדו באותה העת, כך לפי עדות התובעת, נוכח אי הבהירות ביחס לקיום חתונתם, שנדחתה כבר פעם אחת, וטרם כניסתו לתוקף של חוק החזר מקדמה, חששו השניים שיקלעו למצב בו יאלצו לשלם יותר מ-15,000 ₪ בגין ביטול החתונה, תחת דחייתה. אך אין בחשש ובלחץ זה, כשלעצמם, כדי להסיק כי חתימת התובעת ובן זוגה נכפתה עליהם במובן סעיף 17 לחוק החוזים, או כי הופעל עליהם לחץ העולה כדי כפיה, ובהקשר זה ראו דברי כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"א 627/85 איתן- ע. גושן אדריכלים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 42 (1989), ביחס לסעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים:

"ציינו בעבר לא אחת שיסודותיהן של עילות ביטול אלה מוגדרות וברורות, וכי הן אינן חובקות כל מקרה בו חותם צד על חוזה שתנאיו אינם נוחים או רצויים לו. יש לאבחן בין מקרה בו סבור צד לחוזה, כי בלית ברירה ותוך רצון להפיק את המירב האפשרי מתוך נסיבות הנוטות לטובת הצד השני, עליו להסכים לתנאים גרועים מאלה שהיה רוצה בהם מעיקרו, לבין המצב הקיצוני של "מצוקה", שהחוק דן בו והמתייחס על פי מובנו והקשרו לחוסר אונים הנובע משקיעה כלכלית או אישית קשה וחמורה".

11. לאור כל האמור, אני סבורה כי הסכמת התובעים להותרת המקדמה בידי הנתבעת, ניתנה מדעת, שלא בכפיה, אלא מתוך רצון להפיק את המירב בנסיבות העניין, ולצמצם אפשרות לחיובם בסכום גבוה יותר, ואין כל עילה לבטלה. במצב דברים זה, לא יחולו הוראות חוק החזר מקדמה, ודינה של התביעה להידחות.

12. בנסיבות העניין, בשים לב לחוסר הנוחות והמצוקה אליה נקלעו שני הצדדים – בעלי האולמות ומזמיני האירועים, איני מוצאת לנכון לחייב בהוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי, תוך 15 ימים.

ניתן היום, ב' ניסן תשפ"ב, 03 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.