1. לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט דניאל הורוביץ) מיום 27.5.21 בת.א. 41239-11-19 ולפיו התקבלה תביעת המשיב (להלן גם: "הבנק") נגד המערערות.

2. הבנק הגיש תביעה בסדר דין מקוצר בסך 275,790 ₪ נגד בונפלד אדוארד (להלן גם: "אדוארד") ויאן רויטמן (להלן גם: "יאן") בגין יתרת חוב לבנק בחשבון שנוהל בסעיף ראשון מערב של הבנק.

התביעה הוגשה נגד המערערות מכוח ערבותן לחובות ולהתחייבויות של בעלי החשבון.

המערערת 1 (בת זוגו של אדוארד) חתמה ביום 14.10.18 על כתב ערבות מתחדשת מוגבלת בסכום עד לסך 370,000 ₪.

המערערת 2 (בת זוגו של יאן) חתמה ביום 14.10.18 על כתב ערבות מתחדשת מוגבלת בסכום של עד סך 370,000 ₪.

בכתב התביעה נטען כי יתרת החוב נכון ליום 14.11.19 (מועד הסמוך להגשת התביעה) עמדה על סך 275,790.80 ₪ בצירוף ריבית מיום 1.7.19.

צורפו בין היתר כנספח ה' תדפיס 40 פעולות אחרונות , דף שערוך כללי המעיד על יתרת חובה ואישור דף חשבון.

3. אדוארד ויאן לא הגישו בקשת רשות להתגונן וביום 21.1.29 ניתן נגדם פסק דין על מלוא סכום התביעה בצירוף ריבית, הוצאות ושכ"ט עו"ד.

4. המערערות הגישו בקשת רשות להתגונן וטענותיהן נטענו ביחס להחתמתן על הערבות.

שתיהן הגישו תצהירים דומים אם לא זהים.

נטען כי הן הרגישו מרומות בכך שהבנק החתים אותן על ערבות כדי שהבעלים שלהן יוכלו לנהל חשבון פרטי, כיוון שהחברה שהיו ערבים לה היתה במצב קשה.

נטען כי בדיעבד התברר שהבנק כלל לא התכוון ליתן אשראי, אלא לפתוח במקביל חשבון לטובת חברת קסאניקס פתרונות בע"מ (להלן: "החברה") וזאת במרמה ובפלילים. הכל כדי להחתים את המערערות על ערבות.

הן לא רצו להיות ערבות לבעלים שלהן על מנת שהם יעבירו את הכספים לטובת החברה ולכיסוי חוב החברה לבנק.

הבנק נתן ההלוואה לבקשת החברה ולכן הערבות אינה חלה במקרה זה.

5. ביום 9.2.20 ניתנה למבקשות – המערערות רשות להתגונן.

נקבע כי התצהירים התומכים בבקשת הרשות להתגונן ישמשו כתב הגנה. הוגשו תצהירי עדות ראשית. התקיימה ישיבת הוכחות. הוגשו סיכומים בכתב וביום 27.5.21 ניתן פסק דין ולפיו התקבלה התביעה.

6. פסק דינו של בית משפט קמא:

באשר לטענת הנתבעות ולפיה הבנק רימה אותן והטעה אותן:

נדחתה הטענה. בית משפט השתכנע פוזיטיבית כי הבנק לא רימה ולא הטעה וכי הנתבעות – המערערות ידעו כי הן חותמות על ערבות לטובת הלוואה שמטרתה סילוק החוב של החברה.

הנתבעות בתצהיריהן לא סיפקו תשובה לשאלה – מדוע הן הגיעו לסניף הבנק כדי לחתום על מסמכים.

נקבע כי הנתבעות "כשלו בגרסאות סותרות ומבולבלות". פעם טענו כי הגיעו לחתום על מסמכים כי ידעו שההלוואה נחוצה לצרכים פרטיים ופעם הודו שידעו כי הכספים הם עבור החברה.

כך למשל רגינה – המערערת 1 העידה בחקירתה הנגדית, כי מטרת ההלוואה היתה "כדי קצת להתגלגל במשק הבית" ואחר כך העידה כי בעלה אמר לה שההלוואה מיועדת כדי "שיהיה לנו קצת ספייר בבית, כי החברה מתגלגלת, כרגע אין הכנסות".

זאת שעה שמדובר בערבות בסכום של 370,000 ₪. היא השיבה שהיתה עושה שימוש בכספים לצרכי מכולת ולא ידעה להשיב מה עוד היא אמורה לעשות בסכום נכבד שכזה.

בית משפט קמא ניתח את העדויות שבפניו. נתן משקל למי שלא הגיע להעיד – כלומר: הבעלים שלגביהן נטען כי הם רימו את נשותיהן.

בית משפט קמא לקח בחשבון את העובדה שלכל אחת מהמערערות היה חשבון משותף עם בעלה בבנק אחר (בנק דיסקונט) והביע תמיהה -מדוע על מנת לקבל 370,000 ₪ לצרכי מכולת ו"ספייר" יש צורך לפתוח חשבון בנק חדש, או מדוע לא נטלו ההלוואות – כל אחת מחשבונה הקיים.

בית משפט קמא פירט כדבעי מדוע השתכנע כי גרסתן של הנתבעות .."בלתי הגיונית ואינני מאמין לנתבעות כי הן באו לבנק כדי לחתום על ערבות להלוואה פרטית כביכול. השתכנעתי, כפי שטוען הבנק, כי הנתבעות ידעו היטב כי החברה שבבעלות בעליהן נמצאת בקשיים. השתכנעתי כי הנתבעות ידעו היטב שחתימתן על הערבות היא לצורכי החברה ולצורך הבטחת חוב שמחליף חוב קיים של החברה.

הנתבעות הבינו כי גרסתן אינה הגיונית ועל כן גם בסיכומיהן המשיכו הנתבעות בהתנהלותן מתחילת ההליך ולא טרחו לפרט את גרסתן שלהן, ולשכנע את בית המשפט באמיתותה. סיכומי הנתבעות התמקדו אף הם במרמה ובהטעיה של הבנק כביכול, ולכך אף הוסיפו וטענו כי הבנק הפר את חובות הגילוי החלות עליו – טענה שנטענה באופן פסול רק בסיכומים. ברם, טענת מרמה והטעיה איננה יכולה כאמור לעמוד, מקום בו לא פירט הצד המרומה את גרסתו שלו, מקום בו גרסתו העמומה וחסרת הקוהרנטיות הוכחה כלא-אמינה". (סעיף 21 לפסק הדין).

בית משפט קמא נימק כדבעי, מדוע למרות שהוחתמו מסמכים בחותמת החברה, אזי היה מדובר בטעות של עובד הבנק,שעדותו התקבלה, וגם בעניין זה פעלה לחובת המערערות אי העדת בעליהן.

7. בסעיף 25 לפסק הדין נקבע:

"טוענות הנתבעות כי סכום התביעה לא הוכח. אין ממש בטענה זו. נציג הבנק צירף לתצהיר העדות הראשית שלו את נספחים ה' ו-ז' ובהם פירוט של יתרת החוב ושיעור הריבית לתביעה. הנתבעות כלל לא הכחישו את החוב, לא הסתייגו מסכום החוב ולא הגישו כל תחשיב אחר, לא של החוב ולא של הריבית.

עיינתי בפסיקה שציטט ב"כ הנתבעות בסעיף 19 ו-20 לסיכומיו. בכל הכבוד, אין הנדון דומה לראיה. באותו מקרה, כחלק מפרשת ההגנה הסתייגו הנתבעים מגובה החוב בתביעה שהגיש הבנק, ומגובה הריבית שזקף הבנק נגדם, וטענו שהרישום בספרי הבנק אינו נכון. ראו סעיף 2 לפסק הדין שצוטט. כאשר נתבע מכחיש באופן ברור בכתב ההגנה את גובה החוב בתביעה ומפרט את נימוקיו להכחשתו את גובה החוב, אכן חובה על התובע להתכבד ולהוכיח את סכום החוב ולהתמודד עם טענות ההגנה המפורטות שנטענו בענין זה. כאן, לא טענו הנתבעות דבר בענין גובה החוב ועל כן מה לו לבנק להעמיס ולהלעיט את התיק ואת בית המשפט בתחשיבים ובניירת, כדי להוכיח חוב שלא הובעה על ידי הנתבעות הסתייגות כלשהי מגובהו ומהריבית שבו?".

על פסק דין זה הוגש הערעור שלפני.

8. תמצית טענות המערערות:

בית משפט השלום שגה בכך שלא התייחס לטענות המערערות בנוגע להפרת חובת גילוי מוגברת המוטלת על בנק.החוב של הבנק הוא מוכחש והנטל להוכיח את קיומו מוטל על הבנק והבנק לא הרים את הנטל.

בית משפט קמא התעלם מהפסיקה הברורה שצורפה על ידי ב"כ המערערות. (למשל: תא"ק 4877-08-07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נ' שמעון מסעדת פנורמה אילת בע"מ (11.3.08).להלן: " עניין פנורמה".

לא היה מדובר ב"טעות סופר" של פקיד הבנק אלא בטעות של הבנק בביצוע הפעולה ועד הבנק שיקר ו"טוב היה עושה הבנק אם היה מודה בטעותו ומחליט לסגת מהגשת תביעה הזויה זו (מתוך סעיף 19 לכתב הערעור).

9. לאחר שעיינתי בכתב הערעור ובתיק בית משפט קמא, התלבטתי האם ניתן לדחות הערעור ללא צורך בתשובה (במסגרת סמכותי לפי תקנה 138 (א) (1) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018 )או לבקש תשובת המשיב מכוח סמכותי לפי תקנה 138 (א) (2) זאת כיוון שלא מצאתי בתצהירי המערערות טענה כלשהי ביחס לאי הוכחת החוב על ידי הבנק.

בהחלטתי מיום 15.7.21 ביקשתי מב"כ הבנק להפנות אותי לטענה כזו, וזה לא הפנה אותי לתצהיר הנתבעות אלא לבקשת הרשות להתגונן שם נכתב בסעיף 3:

"כל הנטען בבקשה זו, הינו בהשלמה ו/או במצטבר ו/או לחילופין, הכל על פי הקשר ו/או הדבק הדברים, והנתבעים / המבקשים מכחישים מכל וכל כל טענה בכתב התביעה, שהם אינם מודה בה מפורשות" (הטעות במקור – א.כ.).

10. הוריתי למשיב להשיב לערעור ותמצית תשובתו היא כדלקמן:

בבקשת הרשות להתגונן ובתצהיר עדות ראשית של הנתבעות – המערערות אין כל טענה בדבר גובה החוב בחשבון.

כאשר נתבע חולק על סכום חוב, לו טוען הבנק, עליו להתכבד ולפרט את טענותיו – מה שגוי, באיזה רכיב וכיוצ"ב.

הבנק הציג מסמכים בנוגע לחוב בחשבון ויש בהם פירוט של הריביות ושל סכום ההלוואה ועוד.

על כן צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי משלא טענו הנתבעות דבר בעניין גובה החוב, לא היה על הבנק להעמיס עוד מסמכים בדבר הוכחת חוב שלא הובעה הסתייגות ממנו.

בעניין פנורמה אליו הפנה ב"כ המערערות הציג הבנק רק דף שערוך כללי, מה שאין כן בעניינינו.

נטען כי פסק הדין מושתת על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות של ערכאה דיונית, שאין מקום להתערב בהם.

11. דין הערעור להידחות.

א) בית משפט קמא בפסק דין מנומק כדבעי הסביר, מדוע אינו מקבל את גרסתן העובדתית של המערערות – הנתבעות ולפיה רומו והוטעו על ידי הבנק, כאשר הוחתמו על כתבי ערבות.

אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות, אליהם הגיעה הערכאה הדיונית, מה גם שקביעותיה מתיישבות לחלוטין עם חומר הראיות, לרבות העדויות שנשמעו ומתן משקל הולם לעדויות שהיה מצופה כי תשמענה, אך הן לא נשמעו.

ב) בית משפט קמא לא היה צריך להידרש לטענות שלא עלו בכתב ההגנה ובתצהירי העדות הראשית.

כתב ההגנה הוא "התצהירים התומכים בבקשות הרשות להתגונן" (מתוך ההחלטה מיום 9.2.20) ולא האמירות הכלליות שכתב ב"כ הנתבעות בבקשת הרשות להתגונן.

מה גם שעוד מימים ימימה נקבע כי נתבע בסדר דין מקוצר אינו רשאי להשמיע טענה שלא הביא בתצהירו, אפילו הביא אותה בין נימוקי הבקשה.

ראה לעניין זה: ע"א 120/64 שבת נ' לוי פ"ד י"ט (2) 253, 256.

לעניין חובת הפירוט בתצהיר ראה גם: ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי פ"ד מה (1) 66.

ממילא בית משפט קמא לא היה צריך להידרש לטענת ההכחשה הסתמית והכללית בנוגע לגובה החוב.

הבנק הביא די ראיות התומכות בגובה החוב ולא הועלו טענות ספציפיות לאותן מסמכים בנוגע לגובה החוב.

לפיכך, אין ממש בערעור ואין הצדקה להתערבות ערכעאת ערעור בפסק דינו של בית משפט השלום.

12. לסיכום:

א) לאור האמור לעיל, נדחה הערעור.

ב) המערערות יישאו בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

סכום זה יחולט מתוך הערבון ויועבר למשיב באמצעות בא כוחו.

יתרת הערבון תוחזר למערערות באמצעות בא כוחן.

ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ"ה חשוון תשפ"ב, 31 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.