(בטענת ההתיישנות)

בפניי בקשת הנתבעת 2 (להלן: "המבקשת") להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.

רקע

1. התובע (להלן: "המשיב") יליד 12.11.1999 היה מבוטח אצל המבקשת בביטוח בריאות הכולל כיסוי תאונות אישיות מחודש 10/16 (להלן: "הפוליסה").
2. התביעה הינה לתשלום תגמולי ביטוח בסך של 129,471 ₪, סכום המורכב מתשלומים חודשיים ותשלום חד פעמי שהמשיב טוען לזכאותם מכוח הפוליסה עקב אירוע ביטוחי.
3. התביעה הוגשה תחילה כנגד הנתבעת 1 בגין תאונה מיום 12.10.2014. ביום 10.11.2021 הגיש המשיב בקשה לתיקון כתב התביעה שבגדרה עתר לצירוף המבקשת כנתבעת נוספת בתיק, וזאת בגין תאונה שאירעה למשיב בחודש 10/2016 עת החליק במדרגות . בית משפט זה נעתר לבקשת המשיב, וביום 16.12.2021 הוגש כתב תביעה מתוקן.
4. בכתב התביעה המתוקן נטען כי בעקבות שתי התאונות הנ"ל נגרמו למשיב שברים בשורש כף ידו השמאלית , וביום 20.03.2019 נותח המשיב ובוצע לו שחזור פתוח וקיבוע של השברים. עוד נטען ביחס למועד הגשת התביעה כנגד המבקשת, כי זכותו של המשיב לתבוע תגמולי ביטוח מהמבקשת קמה רק עם התגבשות נכותו הצמיתה, כ- 6 חודשים לאחר ביצוע הניתוח.
5. על פי חוות הדעת הרפואית שצורפה לכתב התביעה, הערוכה על ידי ד"ר טים יעקובי, נטען כי שהה התובע בנכויות זמניות, בתקופות המפורטות להלן:

דרגת נכות בשיעור 100% למשך חודשיים מיום התאונה

דרגת נכות בשיעור 50% למשך חודשיים נוספים

דרגת נכות בשיעור 100% למשך 3 חודשים מיום הניתוח

דרגת נכות בשיעור 50% למשך 3 חודשים נוספים.

כמו כן, נקבע בחוות הדעת כי כתוצאה משתי התאונות נותרה למשיב נכות צמיתה בידו על פי הפירוט הבא:

• 5% בגין פגיעה תחושתית בעצב הרדיאלי לפי סעיף 31(3)(א) לתקנות המל"ל.
• 10% בגין הגבלה בתנועות שורש כף יד שמאל לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל.
• 10% בגין צלקת בשורש כף יד שמאל לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות המל"ל.

1. במסגרת כתב ההגנה כפרה המבקשת בחבות ובנזק. בנוסף, המבקשת טענה כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנותה (סעיפים 7- 16 לכתב ההגנה). המבקשת הגישה חוות דעת רפואית מטעמה, הערוכה ע"י ד"ר שי פריימן, לפיה למשיב נותרה נכות צמיתה בתחום האורתופדי בשיעור 10% ונכות צמיתה בתחום הפלסטי בשיעור 10%, וזאת בגין שתי התאונות נשוא ההליך ותאונה קודמת משנת 2010.
2. בדיון שהתקיים בפניי ביום 15.12.2022, עמדה המבקשת על טענתה אודות התיישנות התביעה, ועל כן הוריתי על הגשת סיכומים בשאלת ההתיישנות. הצדדים הגישו סיכומים בכתב ומכאן הכרעתי.

עיקר טענות הצדדים

1. המבקשת עתרה בכתב ההגנה לדחיית התביעה על הסף. לשיטתה, מניין השנים להגשת התביעה חלף והתביעה התיישנה. את טיעוניה היא סומכת על סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א- 1981 הקובע כי תקופת ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים ממועד מקרה הביטוח. נטען, אין חולק כי המשיב יליד 12.11.1999, נפגע בתאונה בחודש 10/2016, ובשל היותו קטין במועד התאונה ובהתאם לסעיף 10 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, היה על המשיב להגיש את תביעתו בתוך 3 שנים מן המועד שבו מלאו לו 18 שנים, היינו עד ליום 12.11.2020. משעה שכתב התביעה המתוקן הוגש ביום 16.12.2021, אזי הוא הוגש לאחר שהתביעה התיישנה.
2. לעמדת המבקשת, טענתו של המשיב כי יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הניתוח, שביצע המשיב בשנת 2019, היא טענה חסרת כל בסיס ויש לדחותה. נטען כי נזקי המשיב התגבשו במועד אירוע התאונה ולא לאחר ביצוע הניתוח, שעצם עריכתו ומועדו היו נתונים לבחירת המשיב. עוד נטען שהניתוח נועד לשיפור מצבו של המשיב ולהקטנת נזקיו ואין בו כדי להשפיע על מועד תחילת מרוץ ההתיישנות.
3. בסיכומיה טענה המבקשת, כי במקרה דנן ההכרעה בשאלת ההתיישנות מצריכה בירור עובדתי במסגרת ההליך העיקרי, בין היתר בנוגע לשיעור הנכות שנותרה למשיב כתוצאה מהתאונה משנת 2016, וכן בנוגע למועד התגבשות הנכות וביחס לטענות המבקשת אודות הניתוח והשלכותיו. בהקשר זה נטען, כי בנסיבות העניין יש מקום להורות על מינוי של מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ורק לאחר הגשת חוות דעתו ניתן לבחון את טענת ההתיישנות ולהכריע בה.
4. המשיב מתנגד לבקשה. לטענת המשיב, במסגרת כתב ההגנה הועלתה טענת ההתיישנות באופן סתמי ולאקוני וללא פירוט כלשהו, ועל כן, אין מקום להיזקק לטענה זו. נטען שהמבקשת אף לא הגישה בקשה לסילוק על הסף מטעמה, ובכך היא החמיצה את ההזדמנות הראשונה שבה ניתן להעלות טענה זו. את טיעוניו הוא סומך על סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, על פיו אין נזקקים לטענת התיישנות אלא אם טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה.
5. בנוסף, המשיב טוען שעילת התביעה כנגד המבקשת לא התיישנה, שכן תקופת ההתיישנות תימנה החל מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח, ובענייננו יש למנות את מועד ההתיישנות ממועד התגבשות הנכות הצמיתה ולא ממועד אירוע התאונה. עוד נטען כי נכותו הצמיתה של המשיב התגבשה רק לאחר שהחלים מהניתוח אותו עבר בחודש 3/2019.

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ועיינתי בדין הרלבנטי לבחינת הבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דין טענת ההתיישנות להידחות בשלב זה. להלן נימוקיי.
2. ראשית, אציין, כי טענת ההתיישנות הועלתה כדין בהזדמנות הראשונה, במסגרת כתב ההגנה. סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע כי – "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". בעניין זה נאמר , כי כתב ההגנה נחשב למועד האחרון שבו ניתן להעלות טענה זו, ובמקרים שבהם לא קדמו הליכים להגשתו של כתב ההגנה – גם למועד הנכון לעשות כן (ראו: ע"א 7194/13 ‏טובית דרור חברה לנכסים בע"מ נ' ב.ס.ר המנדסים בע"מ (22.07.2015)). נוסף על כך, לא נקבעה בדין או בפסיקה כל חובה להעלות את טענת ההתיישנות כטענת סף הקודמת להגשתו של כתב ההגנה, או כבקשה נפרדת המוגשת בצידו של כתב ההגנה. מכאן, משהועלתה טענת ההתיישנות על ידי המבקשת בכתב הטענות הראשון מטעמה- בכתב ההגנה, ואף חזרה המבקשת על הטענה בישיבת קדם המשפט הראשונה, טענות המשיב בעניין זה נדחות.

לגופו של עניין -

1. ביום 24.03.2014 התקבל תיקון מספר 6 לחוק חוזה ביטוח, במסגרתו תוקן סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח כדלקמן: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח; הייתה עילת התביעה נכות שנגרמה למבוטח ממחלה או מתאונה, תימנה תקופת ההתיישנות מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח".
2. סעיף 31 לחוק וטרם התיקון האמור, פורש בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אמיתי (21.5.08) באופן שהמועד הקובע לעניין תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח הוא מועד אירוע התאונה ולא מועד התגבשות הנכות.
3. התיקון הנ"ל בא כדי להיטיב עם המבוטחים באותם מקרים שבהם הזכות לתבוע מתגבשת מאוחר יותר ממועד התאונה כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק: "לפי חוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן – חוק חוזה הביטוח) תקופת ההתיישנות של תביעה לתשלום תגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר קרות מקרה הביטוח. בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל (ניתן ביום 21 במאי 2008), קבע בית המשפט העליון כי אם תאונה היא שגרמה לנכות – קרות מקרה הביטוח הוא המועד שבו התרחשה התאונה ולא מועדים אחרים כגון המועד שבו התגבשה הנכות או המועד שבו סירבה חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח. ואולם מאחר שלעיתים התנאים שמכוחם יכול המבוטח לתבוע לפי פוליסת הביטוח מתקיימים רק כעבור זמן רב (למשל אם הנכות הפכה צמיתה בחלוף שלוש שנים) עלולה זכות התביעה שלו להתיישן בטרם יכול היה לתבוע תגמולי ביטוח. הצעת החוק נועדה לקבוע כי אם עילת התביעה של המבוטח היא נכות שנגרמה כתוצאה ממחלה או מתאונה, תקופת ההתיישנות תימנה רק מהמועד שבו המבוטח יכול לתבוע את תגמולי הביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח".
4. בית המשפט המחוזי נדרש לפרשנות הסעיף וקבע כי "כוונת המחוקק הייתה כי תקופת ההתיישנות תחל ממועד גיבוש הנכות, כוונה שעולה גם מהדיונים בכנסת עובר לתיקון החוק. גם אם הנוסח הסופי שהתקבל כלל את המושג "זכות תביעה", ברור כי כוונת המחוקק נותרה למועד בו התגבשה הנכות הצמיתה. הדבר ברור ועולה מהדוגמא המצוינת בהצעת החוק משנת 2014" (ראו: ע"א (ת"א) 33284-02-16 אבי סימון טוב AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ , בפסק' 11, 26.01.2017)).

עוד נקבע בהקשר זה, כדלקמן: "הצעת החוק באה לשנות את המצב הנורמטיבי שיצרה הלכת אמיתי ומכאן ואילך, תחילת ההתיישנות, היא מיום שקמה למבוטח הזכות לתבוע תגמולי ביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח. התיקון לחוק מלמד, כי המחוקק החליט לפעול להארכת תקופת ההתיישנות במקרים מסוימים. בתיקון זה, העדיף המחוקק את דעת המיעוט בעניין אמיתי, ומני אז התיקון ואילך , נראה שככל שהזכות לקבל את תגמולי הביטוח מותנת בקיומה של נכות צמיתה, הרי שמועד התגבשות הנכות הצמיתה הוא המועד הרלוונטי לתחילת תקופת ההתיישנות" (ראו: ת"א 7787-03-11 ל.א. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, בפסק' 34 (16.01.2018); ת"א (נצ') 66511-07-17 פלוני נ' בית ספר המשיח האנגליקני האפסקופלי (23.11.2017); ת"א (עכו) 53380-06-17 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מוחמד סרחאן (13.02.2020)).

1. יחד עם זאת, יש לציין בהקשר זה כי התיקון חל רק על תביעות שטרם התיישנו במועד כניסתו לתוקף בהתאם להוראת סעיף 2 לתיקון 6 לחוק חוזה ביטוח, אשר קובעת כדלקמן :"הוראת סעיף 31 לחוק העיקרי, כנוסחו בסעיף 1 לחוק זה, יחולו על עילת תביעה שהיא נכות שנגרמה ממחלה או מתאונה שטרם התיישנה לפי הדין שחל עליה ערב יום תחילתו של חוק זה".
2. בענייננו, מדובר בתאונה שהתרחשה בחודש 10/2016 כך שבמועד כניסת תיקון 6 לתוקף (24.03.2014) תביעתו של המשיב טרם התיישנה לפי הדין הקודם (שכן טרם חלפו 3 שנים מיום היותו לבגיר) והתיקון חל עליה.
3. אשר על כן, לצורך הכרעה בעניין ההתיישנות, יש לבחון מהו המועד בו קמה למשיב הזכות לתבוע את המבקשת לפי תנאי הפוליסה. על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות בשלב זה הרי שנראה כי על פי תנאי הפוליסה (בפרק ההגדרות ובהוראת סעיף 2 לפוליסה) הזכות לקבלת תגמולי ביטוח מותנית בקיומה של נכות צמיתה (חלקית או מלאה). כך, שבנסיבות העניין מועד התגבשותה של הנכות הצמיתה הוא המועד הקובע בנוגע לתחילת תקופת ההתיישנות, ויש לחשב את מרוץ ההתיישנות מאותו מועד.
4. מתעוררת השאלה מתי התגבשה נכותו הצמיתה של המשיב, לצורך חישוב תחילת מרוץ ההתיישנות. המשיב טוען כי נכותו הצמיתה התגבשה לאחר שהחלים מהניתוח אותו עבר ביום 20.03.2019 ולכן התביעה שהוגשה ביום 16.12.2021 לא התיישנה. המבקשת טוענת לעומת זאת כי הנכות הצמיתה התגבשה בסמוך לתאונה. הגם ששני הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם לתמיכה בטיעוניהם, בין היתר אודות מועד גיבוש הנכות הצמיתה .
5. מכאן עולה כי קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים לגבי המועד בו נתגבשה הנכות הצמיתה. בנסיבות דנן, וכאשר הדעת נותנת שמועד התגבשות נכות צמיתה הוא עניין שברפואה, הרי שמחלוקת זו יש לברר במסגרת הדיון בתיק העיקרי ולא בשלב זה של ההליך.
6. בהקשר זה אדגיש, כי די היה לקרוא את סיכומי המבקשת, במסגרתם היא מעלה טענות שברפואה, ביחס למועד התגבשות נכותו הצמיתה של המשיב ובנוגע לשיעור הנכות שיש לייחס לתאונה משנת 2016, וכן לעיין בבקשתה למינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש לצורך הכרעה בשאלות שברפואה, כדי להבין כי העת להכריע בטענת ההתיישנות לא הגיע וכי יש לדחות את ההכרעה לשלב שלאחר שמיעת הראיות.
7. כאן המקום להזכיר כי אנו מצויים במסגרתה של בקשה לסילוק על הסף. כידוע, על בית המשפט לנקוט בזהירות רבה בבואו לעשות שימוש בסמכותו לסלק תביעה על הסף, שכן מדובר בסעד קיצוני ומרחיק לכת. בהקשר זה נפסק כי: " סילוק תובענה על הסף קשה מאוד לתובע, שהרי שערי המשפט ננעלים בפניו עוד טרם שטרוניותיו כלפי בעל דינו יישמעו לגופן. בהקשר זה חמור במיוחד הוא סילוק תובענה בדרך של דחייתה, דבר היוצר מעשה בית דין, וכמוהו כמסר לתובע כי לא רק ששערי המשפט נעולים בפניו והוא נדרש לשוב כלעומת שבא, אלא שאל לו לחזור עוד אל היכל המשפט. בתוך תת-קבוצה זו של דחייה קשה לתובע עוד יותר ומכבידה היא דחיית תובענתו על הסף מחמת התיישנות, שאז נמנעת ממנו האפשרות לממש את זכותו המהותית-הנטענת, רק מן הטעם שנמצא כי התמהמה דיונית יתר על המידה בהגשת תביעתו" (ראו: ע"א 2582/09 הדייה גנאים נ' בית החולים רמב"ם (08.08.2010)).
8. לפיכך, סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות רבה ובחינה מדוקדקת, תוך שקילת מכלול שיקולים ובכללם את האינטרסים של שני הצדדים, את האינטרס הציבורי ואף יש להביא בחשבון את זכות הגישה לערכאות, כפי שנפסק בהרחבה בע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד סב(4) 525: "לזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד של האדם ישנה משמעות והשלכה גם על התפיסה הנוגעת להחלת הוראות ההתיישנות בדין האזרחי. מערכת הערכים הכוללת, העומדת ביסוד דין ההתיישנות, שבכללה גם הזכות החוקתית המוכרת של האדם לפנות לערכאות, מקרינה על פרשנות הוראותיו של חוק ההתיישנות, ועל דרך בירורם של התנאים הנדרשים לצורך הקמת טענת התיישנות כלפי תביעה שהוגשה. קיומו של אינטרס התובע לברר את תביעתו לגופה, ולבסס את זכויותיו המהותיות הנטענות, על רקע הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה, על פי טיבה, נטייה להצר את תחום התפרשותה של ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה בשל חלוף הזמן". כמו כן, יש לזכור כי "מקום שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו" (ראה: יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 387 (מהדורה שביעית 1995) וגם רע"א 6992/14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' קיבוץ אושה (29.12.2014)).
9. בנסיבות אלה, ונוכח המחלוקת העובדתית המובהקת לגבי המועד בו נתגבשה הנכות הצמיתה ביחס לתאונה משנת 2016, מצאתי כי יש להותיר את ההכרעה בסוגית ההתיישנות לשלב מאוחר יותר בהליך. זאת, לצורך בירור עובדתי מעמיק יותר ועל מנת לתת למשיב את יומו להוכיח את תביעתו כנגד המבקשת, כולל את המועד בו התגבשה נכותו הצמיתה בנסיבות העניין.

סוף דבר

1. הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות- נדחית.
2. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 2,000 ₪. סכום ההוצאות ישולם לב"כ המשיב תוך 30 ימים מיום מסירת ההחלטה ללא קשר לתוצאות ההליך המשפטי, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
3. נקבע לקדם משפט ליום 22.03.2023 שעה 09:15.
4. המזכירות תמציא החלטתי לצדדים ותזמנם לדיון.

ניתנה היום, י' שבט תשפ"ג, 01 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.