1. לפני תביעה כספית בסך של 70,154 ₪. התובעת אוחזת בשני שיקים בסך של 35,100 ₪ כל שיק, בחתימת הנתבעת 1 ובערבות הנתבעים 2-3. התובעת הגישה תביעה לביצוע שטר בהוצאה לפועל כנגד כל אחד מהחייבים. הנתבעים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן. ביום 11.1.22 ניתנה הרשות להגן.
2. הנתבעים טוענים כי ביום 2.6.19 התקשרה הנתבעת 1 בהסכם שכירות עם התובעת במסגרתו שכרה הנתבעת 1 שטח של 32 מ"ר במרכז מסחרי (להלן: "הנכס") שבבעלות התובעת.
3. הנתבעים טוענים כי המושכר משמש את הנתבעת 1 שהינה מכללה ללימוד מקצועות דיגיטליים וסייבר ככיתות ללימוד הקורסים שהיא מציעה בתחומים הנ"ל.
4. הנתבעים טוענים כי תקופת השכירות נקבעה למשך שנתיים, קרי: בין התאריכים 2.6.19-1.6.21. נקבעה תקופת שכירות נוספת למשך 3 שנים שתוארך באופן אוטומטי אלא אם הנתבעת תודיע אחרת.
5. הנתבעים טוענים כי דמי השכירות עמדו על סך של 5,000 ₪ לחודש לא כולל מע"מ. הנתבעים טוענים כי הנתבעת 1 שיפצה את המושכר בהסכמת התובעת בעלות של 50,000 ₪. בעבור השיפוץ, ניתן לנתבעת 1 הפחתה בדמי השכירות בסך של 7,500 ₪. היינו, דמי השכירות שולמו החל מיום 15.7.19 ולא בתאריך המקורי שנקבע.
6. הנתבעים טוענים כי בחודש מרץ 2020 פרצה מגפת הקורונה ונמנע מהנתבעת 1 לעשות שימוש במושכר. בהתאם, פנו הנתבעים לתובעת על מנת לקבל הנחה בדמי השכירות. הנתבעים טוענים כי בשלב זה, מדינת ישראל החלה להתאושש מהסגר הראשון ופועל יוצא מכך הנתבעת 1 סברה כי "הפעילות תחזור למסלול".
7. הנתבעים טוענים כי התובעת ניצלה את המצוקה בה הייתה שרויה הנתבעת 1. התובעת הסכימה לוותר לנתבעת על דמי שכירות של חודשים בסך של 10,000 ₪ בתמורה להתחייבות הנתבעת 1 להאריך את הסכם השכירות בשלושה חודשים, קרי: עד ליום 2.9.21.
8. הנתבעים טוענים כי באותה העת, המשק החל להראות התאוששות והממשלה הודיעה על יציאה מהסגר הראשון ולכן הנתבעת 1 לא סברה לגל נוסף אשר ישבית את פעילויותיה שוב.
9. הנתבעים טוענים כי במהלך הסגר השני, נמנע מהנתבעת לעשות שימוש במושכר. ממשלת ישראל אסרה על התכנסות במקומות סגורים ונאסר על הנתבעת השימוש במושכר התקנות.
10. הנתבעים טוענים כי חרף האמור, התובעת ציפתה מהנתבעים להפר צווי ממשלה ולעשות שימוש אסור בנכס.
11. הנתבעים טוענים כי החל מוחדש ספטמבר 2020, הודיעה הנתבעת 1 לתובעת כי הואיל ואין ביכולתה לעשות שימוש בנכס לצורך המטרה לשמו הושכר, היא מבקשת לקבל את הסכמת התובעת לביטול ההסכם.
12. הנתבעים טוענים כי בעקבות המגבלות אשר הוטלו במסגרת משבר מגפת הקורונה, נגרמו לנתבעת 1 הפסדים כלכליים. הנתבעים טוענים כי הצליחו להגיע להסדרים עם משכירים נוספים שמהם שכרו נכסים דומים לנכס מושא התביעה. ואולם, לא כך ניתן לומר באשר לתובעת אשר התעקשה לקיים את החוזה על אף שלא ניתן היה לעשות שימוש בנכס למטרה שלמו הושכר.
13. הנתבעים טוענים כי התובעת ביטלה בהתנהגותה וכעולה מכתבי הטענות והסיכומים ביטלה למעשה את תוקפה של התוספת להסכם ומבקשת לחייב את הנתבעים גם על אותם החודשים שקיבלו החנה במסגרת התוספת. לפיכך, הנתבעים טוענים כי על התובעת לוותר על תשלום דמי השכירות שהיו צריכים להיות משולמים הואיל במסגרת הארכה של הסכם השכירות בשלושה חודשים נוספים.
14. הנתבעים טוענים כי הנתבעת 1 עשתה כל שביכולתה על מנת להגיע להסדרים עם התובעת ולסיים בהסכמה את הסכם השכירות. הנתבעים טוענים כי איתרו שוכר פוטנציאלי וחלופי שיכנס בנעליה של הנתבעת 1.
15. הנתבעים טוענים כי בין הצדדים הוחלפו טיוטות על מנת להסדיר את עניין השוכר החלופי שהתעתד להיכנס לנכס בחודש דצמבר 2020.
16. הנתבעים טוענים כי התובעת החלה לדרוש מהשוכר הפוטנציאלי בטחונות נוספים מעבר לביטחונות שקיבלה מהנתבעים ופועל יוצא מכך גרמה לשכור הפוטנציאלי לסגת מהעסקה.
17. הנתבעים טוענים כי נמסר לתובעת ערובה בנקאית או שיק ביטחון בסך של 3 חודשי שכירות אשר לא הופקד וזו אינדיקציה לכך שבזמן אמת לתובעת לא הייתה טענה כלפי הנתבעים והתובעת בהתנהגותה וויתרה על הפקדת ערובה או שיק ביטחון בשווי 3 חודשי שכירות.
18. הנתבעים טוענים כי במו"מ מול השוכר הפוטנציאלי, והחלופי התובעת דרשה ערבות בנקאית בגובה של 3 חודשי שכירות למרות שבפועל לא דרשה זאת מהנתבעים.
19. הנתבעים טוענים כי הנתבעת 1 הסכימה לחתום על "רשת ביטחון" של חודשיים כלפי התובעת היה והשוכר הפוטנציאלי יבקש לפנות את המושכר לפני תום תקופת השכירות.
20. הנתבעים טוענים כי התובעת התעלמה מהקושי של הנתבעת לאתר שוכרים נוכח התקופה והתובעת הערימה קשיים על הנתבעים במציאת שוכר חלופי וניצלה את מצוקת הנתבעת על מנת לשפר עמדות.
21. הנתבעים טוענים כי לאור התנהלות התובעת, הנתבעת הודיעה לתובעת כי היא עמדתה בהתחייבויותיה כלפי התובעת, לרבות לעניין איתור ומציאה של שוכר חלופי והודיעה על סיום תקופת השכירות לאור משבר מגפת הקורונה ואי היכולת לעשות שימוש בנכס לשמו הוא הושכר.
22. הנתבעים טוענים כי הנתבעת 1 הציעה לתובעת לשאת בדמי השכירות עד ליום 31.12.20. כמו כן, הנתבעים טוענים כי הנתבעת 1 הסדירה את התשלומים לעירייה עד ליום 31.12.20.
23. הנתבעים טוענים כי התובעת לא הקטינה את הנזק ומצאה שוכר חלופי על אף שהנתבעת 1 הודיעה לתובעת כי הנכס פנוי בחודש דצמבר 2020.
24. הנתבעים טוענים כי הנתבעת לא ניסתה להשכיר את הנכס לצד ג' חרף הודעת הפינוי מיום 31.12.21. הנתבעים טוענים כי התובעת טוענת לנזילה במושכר וזו אינדיקציה לכך שהתובעת כן הסכימה לתפוס את החזקה במושכר.
25. הנתבעים טוענים כי הנתבעת 1 הציעה לתובעת לשלם דמי שכירות עד לחודש דצמבר 2020 על אף שפינתה את המושכר בחודש אפריל 2020.
26. הנתבעים טוענים לסיכול לפי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (הללן: "חוק החוזים תרופות") ולכן רמה לנתבעת 1 זכות לביטול החוזה.
27. כמו כן, טוענים כי אינם חבים בפיצויים בגין ההפרה הואיל והתובעת הייתה יכולה באמצעים סבירים למנוע או לקטין את הנזק לפי סעיף 14 לחוק החוזים תרופות.
28. הנתבעים טוענים כי לתובעת הייתה אפשרות לקבל פיצויים מהמדינה בגין הפסדים בניגוד לנתבעת 1 שלא הייתה זכאית לכך. כמו כן, הנתבעת לא פרסמה את המושכר לצורך איתור שוכר חלופי ולא פעלה מול הרשויות לדווח על נכס ריק.
29. לביסוס טענותיהם, צירפו הנתבעים, בין היתר, העקת הסכם השכירות מיום 4.6.19, תוספת להסכם השכירות מיום 30.5.21, העתק תמונות של המושכר לפני השיפוץ, העתק החלטות והגבלות מטעם הממשלה, העתק הסדרים על סיום הסכמי שכירות עם שוכרים נוספים, טיוטות ותכתובות שהוחלפו בין הצדדים לעניין השוכר החלופי.
30. מנגד, התובעת טוענת כי ביום 2.6.19 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות באמצעות מורשי החתימה של הנתבעת 1: הנתבע 2 והנתבע 3. הנתבעים 2-3 ערבים להתחייבויותיה של הנתבעת 1 במסגרת הסכם השכירות.
31. התובעת טוענת כי החזקה במושכר נמסרה ביום 2.6.19. תקופת השכירות הראשונה הייתה למשך שנתיים ממועד מסירת החזקה. תקופת השכירות השנייה הייתה ל-3 שנים נוספות.
32. התובעת טוענת כי דמי השכירות לתקופת השכירות הראשונה עמדו על סך של 5,850 ₪ כולל מע"מ. דמי השכירות לא כוללים דמי ניהול, ארנונה, מים, חשמל ויתר התשלומים המפורטים בהסכם השכירות.
33. התובעת טוענת כי הנתבעת 1 קיבלה 43 ימי גרייס לביצוע עבודות התאמה במושכר המגלמים דמי שכירות בסך של 7,500 ₪.
34. התובעת טוענת כי דמי הניהול בגובה של 20 ₪ לחודש למ"ר ובסך הכל 865 ₪ לחודש כולל מע"מ.
35. התובעת טוענת כי דמי השכירות לתקופה השנייה עמדו על סך של 7,020 ₪ לחודש כולל מע"מ ודמי הניהול לתקופה השנייה עמדו על סך של 1,070 ₪.
36. התובעת טוענת כי במסגרת הסכם השכירות, הנתבעת 1 חתמה על 2 שטרי חוב בסך של 35,100 ₪ המגלמים 6 חודשי שכירות והנתבעים 2-3 חתמו כערבים לשטר.
37. התובעת כי במסגרת הסכם השכירות, התחייבו הנתבעים למסור לתובעת בטוחה, קרי שיק או ערבות בנקאית בשווי 3 חודשי שכירות ובסך של 17,550 ₪. התובעת טוענת כי בטוחה זו –שיק או ערבות בנקאית- מעולם לא נמסרה על אף התחייבות הנתבעים לתיקון ההפרה במסגרת התוספת להסכם השכירות.
38. התובעת טוענת כי הנתבעים התחייבו למסור לתובעת 3 שיקים ללא סכום וללא מועד פירעון לפקודת חברת החשמל, מי אביבים ועיריית תל אביב.
39. באשר לתוספת להסכם השכירות, התובעת טוענת כי בחודש יולי 2020 פנו הנתבעים אל התובעת לאור משבר מגפת הקורונה. התובעת הסכימה ליתן הנחה בדמי השכירות והצדדים חתמו על תוספת להסכם השכירות.
40. לפי התוספת, תינתן הנחה לשני חודשי שכירות כנגד התחייבות הנתבעים להאריך את תקופת השכירות ב-3 חודשים. היינו, תקופת השכירות תסתיים ביום 2,9,21. בסעיף 1 לתוספת, התחייבה הנתבעת 1 כי אין לה כל טענה כלפיה, גם ביחס לסוגיית הקורונה, ובלשון הזו:

"השוכר מצהיר כי אין לו כלפי המשכירה כל טענה מין וסוג כלשהו, וכי בחתימתו על תוספת להסכם זו, אין כדי להטיל על המשכיר חובה כלשהי בדין ו/או בהסכם, בקשר עם "משבר הקורונה" ו/או כל נזק אחר שהשכור טוען כי נגרם לו, וכי ההנחה המפורטת בתוספת זו ניתנה לפנים משורת הדין בלבד ובמחווה של רצון טוב כלפי השוכר. עם חתימת תוספת זו השוכר מצהיר כי אין לו כל טענה מכל מין וסוג שהוא כלפי המשכירה."

1. התובעת מפנה לסעיף 7 לתוספת לפיו, הנתבעת 1 התחייבה, בין היתר, כי תעמוד בכל תנאי הסכם השכירות גם בשנה הנוספת.
2. התובעת טוענת כי במועד החתימה על התוספת. הנתבעת הייתה בהפרה יסודית הואיל ולא מסרה את אותו שיק או ערבות בנקאית וצברה חוב בגין דמי ניהול.
3. התובעת מפנה לסעיף 3 לתוספת וטוענת כי הנתבעים התחייבו למסור לתובעת כאמור שיק או ערבות בנקאית בסך של 17,550 ₪ וכן לשלם את דמי הניהול.
4. התובע טוענת כי הנתבעים התחייבו בסעיף 5 לתוספת לשלם את דמי הניהול לרבות בתקופת "הגרייס" שכן מדובר בהנחה שרלוונטית לדמי השכירות בלבד.
5. התובעת מפנה לסעיף 8 לתוספת וטוענת לפי הסעיף הנ"ל, לא יחול כל שינוי בהסכם השכירות המקורי למעט האמור בתוספת.
6. התובעת טוענת כי השטרות שהוגשו לביצוע לא משקפים את מלוא החוב בגין הנזקים שגרמו הנתבעים לאור הפרת הסכם השכירות והתוספת.
7. התובעת טוענת כי שטרות החוב הוגשו הואיל והנתבעים הפרו פעם אחר פעם הפרות יסודית הן של הסכם השכירות המקורי והן של התוספת.
8. התובעת טוענת כי חודשיים לאחר החתימה על התוספת, הנתבעת הודיעה על הפסקת הסכם השכירות. התובעת טוענת כי הודיעה לנתבעת כי מדובר בצעד המנוגד להסכם וככל והיא מעוניינת לפנות את הנכס עליה למצוא שוכר חלופי.
9. התובעת טוענת כי ביום 21.10.20 הנתבע 2 הציע כי הנתבע 3 יכנס בנעלי הנתבעת 1. הנתבע 2 ביקש כי החוזה יעבור על שם החברה "קול סקול טיולים ולימודים בע"מ" כמו גם שכל החובות מיום 1.11.20 יעברו על חשבון החברה החדשה.
10. התובעת טוענת כי התנהל משא ומתן בין הצדדים אולם הנתבעת סירבה לבקשת התובעת למסור בטוחה בסך של 17,500 ₪. מדובר בטוחה שהנתבעת התחייבה למסור לתובעת הן מכוח הסכם השכירות המקורי והן מכוח התוספת.
11. התובעת טוענת כי מעולם לא וויתרה על הבטוחה. התובעת טוענת כי מסרה לב"כ הנתבעת כי היא מוכנה לתאם מועד לחתימה על הסכם חדש הכולל העברת בטחונות ובטוחות בגין השוכר החלופי.
12. התובעת טוענת כי ביום 11.11.2020 ב"כ הנתבעת עדכן את התובעת כי טרם נמצא שוכר חלופי. התובעת טוענת כי ביום 17.11.20 פנתה לב"כ הנתבעת על מנת לברר היכן הדברים עומדים ונמסר לה כי ב"כ הנתבעת "ממתין לפרטיכל של החב' השוכרת הנכנסת".
13. התובעת טוענת כי ביום 14.12.20 פנתה אל ב"כ הנתבעת ועדכנה אותו כי נשלחה לנתבע 3 טיוטת הסכם וחרף האמור לא קיבלה את התייחסותו. התובעת טוענת כי מאז, הן הנתבע 3 והן ב"כ הנתבעת לא פנו אליה וכל פניותיה נענו בהתעלמות עד ליום 22.12.20 שבו קיבלה מכתב מב"כ הנתבעת לסיום הסכם השכירות.
14. התובעת טוענת כי הודע לה במכתב כי סיום הסכם השכירות ייכנס לתוקף ביום 31.12.20. התובעת טוענת כי הנתבעת החליטה לבטל את הסכם השכירות הואיל והתובעת מנעה מהנתבעת להביא שוכר חלופי מאחר וביקשה בטחונות נוספים מעבר לביטחונות המפורטים בהסכם השכירות.
15. התובעת טוענת כי הנתבעים 2-3 יצרו מצג שווא וניסו להציג את הנתבע 3 כשוכר חלופי שיכנס בנעלי הנתבעת 1 מתוך מטרה להתנער מהסכם השכירות.
16. התובעת טוענת כי ביום 9.2.21 נודע לה כי הנתבעת 1 הודיעה ללא הסכמתה לעירייה על שינוי ברישום המחזיק בנכס החל מיום 31.12.20.
17. התובעת טוענת כי נוסף להפרות כפי שפורטו לעיל, הנתבעים הותירו את המושכר עם נזילה ולא מסרו את המפתחות למושכר.
18. התובעת מפנה לסעיף 14.3 להסכם השכירות לפיו נטישת המושכר לפני תום תקופת השכירות ללא הסכמה תחשב כהפרה יסודית והנתבעת תשלם את דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות.
19. התובעת מפנה לסעיף 14.1 להסכם השכירות וטוענת כי הנתבעת התחייבה להחזיר את המושכר כשהוא פנוי. לפי סעיף 14.2, במועד החזרת המושכר יערך פרוטוקול שבו יפורטו הליקויים. התובעת טוענת כי הנתבעת נטשה את המושכר ללא הסכמה, ללא מסירת פרוטוקול ומבלי שהוחזרו המפתחות.
20. התובעת טוענת כי הנתבעים נדרשים לשלם 2 חודשי שכירות המהווים תקופת הגרייס, קרי: חודשים אפריל ומאי 2020. התובעת טוענת כי לפי הסכם השכירות המקורי מועד תום תקופת השכירות הוא עד ליום 1.6.21. לפיכך, על הנתבעים לשלם גם עבור חודשים 10,11,12 לשנת 2020 וחודשים 1-6 לשנת 2021.
21. התובעת טוענת כי הנתבעים לא שילמו את דמי הניהול בגין שישה חודשים, קרי: חודשים 1-6 לשנת 2021 בסך של 5,136 ₪. התובעת טוענת כי הנתבעים לא שילמו ארנונה למושכר ביחס לחודשים 1-6 לשנת 2021 בסך של 7,482 ₪.
22. התובעת מפנה לסעיף 9.3 להסכם השכירות לפיו התחייבו הנתבעים שלא להודיע לרשות המקומית ולחברת החשמל על הפסקת השכירות ללא הסכמה.
23. התובעת טוענת כי לפי סעיף 7.1 נספח א' להסכם השכירות ונספח ז' להסכם השכירות, הנתבעים התחייבו למסור לתובעת שיק או ערבות בנקאית בסך של 17,550 ₪.
24. התובעת טוענת כי לפי סעיף 3 לתוספת להסכם השכירות, הנתבעים התחייבו לתקן את המחדל. התובעת טוענת כי המחדל לא תוקן.
25. התובעת מפנה לסעיף 15.3 להסכם השכירות לפיו כל הפרה מהוראות נספח א' להסכם השכירות תחשבנה הפרה יסודית והתובעת תהא רשאית לבטל את ההסכם.
26. התובעת מפנה לסעיף 15.5 להסכם השכירות לפיו במקרה של הפרה יסודית ישולם פיצוי מוסכם בשווי דמי השכירות ודמי הניהול עבור תקופה של 6 חודשי שכירות.
27. על יסוד האמור לעיל, התובעת טוענת כי על הנתבעים לשלם סך של 40,236 ₪. התובעת טוענת כי לפי סעיף 8.4 ו-8.6 להסכם השכירות, יש להוסיף ריבית פיגורים בגין חוב דמי שכירות בסך של 15,576 ₪, חוב בגין דמי ניהול בסך של 1,046 ₪ וחוב בגין אי תשלום ארנונה בסך של 1,570 ₪, סה"כ, 18,192 ₪.

דיון והכרעה

1. הצדדים חתמו על הסכם שכירות (להלן: "הסכם השכירות המקורי"), התובעת כמשכירה והנתבעת כשוכרת. הסכם השכירות נחתם ביום 2.6.19, למשך 24 חודשים, כעולה מנספח א' להסכם השכירות שצורף לתצהיר התובעת. דמי השכירות החודשיים עומדים על סך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, סה"כ 5,850 ₪ כולל מע"מ.
2. לפי הסכם השכירות ולפי נספח א' להסכם, הוסכם כי הנתבעת תמציא לתובעת שיק או ערבות בנקאית בשווי שלושה חודשי שכירות בסך של 17,550 ₪, 2 שטרי חוב בסך של 35,100 ₪ כל אחד, ערבות אישית ו-3 שיקים לפקודת חברת החשמל, מי אביבים ועיריית תל אביב.
3. לאור משבר מגפת הקורונה, ביום 4.6.19 נחתמה תוספת להסכם השכירות (להלן: "התוספת"). התוספת להסכם השכירות, קובעת, בין היתר, כי תינתן הנחה לנתבעת עבור שני חודשי שכירות- לא כולל דמי ניהול- כנגד התחייבות הנתבעת להאריך את תקופת השכירות בשלושה חודשים.
4. אין מחלוקת כי דמי השכירות נכון לחודשים 4-5 לשנת 2020 לא שולמו. אין מחלוקת כי דמי השכירות נכון לחודשים 10-12 לא שולמו- והנתבעים הסכימו לשלם עבור החודשים הנ"ל- ואין מחלוקת כי דמי השכירות בין החודשים 1-9 לשנת 2021 לא שולמו.
5. מסיכומי הצדדים מתעוררת מחלוקת האם הסכם השכירות הראשון תקף לעניין דמי השכירות החודשיים והתשלומים הנלווים שלא שולמו או התוספת להסכם השכירות היא זו שקובעת. אם הסכם השכירות המקורי בתוקף, הרי שעל הנתבעים לשלם לתובעת את דמי השכירות והתשלומים הנלווים שלא שולמו לרבות חודשים 1-6 לשנת 2021 למעט חודשים 4-5 לשנת 2020. אם התוספת להסכם השכירות בתוקף, הרי שעל הנתבעת לשלם דמי שכירות ותשלומים נלווים עבור החודשים 10-12 לשנת 2020 וחודשים 1-9 לשנת 2021, סה"כ 12 חודשים.
6. לא הונח בפני הסבר המניח את הדעת מדוע התוספת להסכם השכירות אינה בתוקף. התוספת כאמור נחתמה על ידי הצדדים ביום 4.6.2020. אין צדדים טענות לעניין התוקף ונראה כי הבינו על מה הם חותמים ולכן דמי השכירות והתשלומים הנלווים צריכים להיות משולמים על פי התוספת להסכם השכירות שהיא המאוחרת מבין אסופת המסמכים ובאשר ליתר ההסדרים שלא קיבלו ביטוי בתוספת, הסכם השכירות המקורי הרלוונטי מביניהם לפי סעיף 8 לתוספת.
7. התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות. טענה זו מקובלת עליי. כעולה מנספח 4 לתצהיר עדות ראשית התובעת, ביום 22.9.2020, לאחר החתימה על התוספת להסכם השכירות, מודיעה הנתבעת על הפסקת הסכם השכירות ועל מסירת החזקה במושכר לתובעת עד ליום 1.10.2020.
8. החלטת הנתבעת על הפסקת הסכם השכירות נובעת לאור משבר מגפת הקורונה ומתבססת בעיקרה על טענת הסיכול לפי סעיף 18 לחוק החוזים תרופות הואיל ולא ניתן לעשות שימוש בנכס כמו גם שתלמידים לא מעוניינים ללמוד פרונטלית לאור החשש להידבק בנגיף.
9. לא שוכנעתי כי הנתבעת הייתה רשאית לעמוד על ביטול החוזה. כפי שצוין לעיל, הצדדים חתמו על תוספת להסכם השכירות אשר מסדירה את עניין תשלומי דמי השכירות כנגד התחייבות הנתבעים להאריך את תקופת השכירות בשלושה חודשים.
10. התוספת הנ"ל נחתמה בעקבות משבר מגפת הקורונה והגל הראשון שבא בעקבותיו. התוספת הנ"ל נחתמה לאחר הגל הראשון. לפי התוספת, הנתבעת מקבלת הנחה עבור שני חודשי שכירות כנגד התחייבות הנתבעים, בין היתר להאריך את תקופת השכירות.
11. בתוספת מתחייבים הנתבעים כי אין להם כלפי התובעת טענות הנוגעות "למשבר הקורונה", כעולה מסעיף 1 לתוספת. כלומר, הנתבעים למעשה מוותרים על כל טענה שיש להם הנוגעת למשבר מגפת הקורונה ולכן ובהתאם לתוספת הנ"ל, דומה כי לא היו רשאים להורות על בהפסקת הסכם השכירות מהטעמים האמורים.
12. איני מקבל את טענת הנתבעים כי ההסכם מנוסח בלשון עבר ולכן מתייחס רק לאותן הטענות הנוגעות "למשבר הקורונה" עובר לחתימה על התוספת הנ"ל. לא שוכנעתי כי כך הם פני הדברים וכי זו הפרשנות הסבירה שיש ליתן להסכם.
13. טענת הנתבעת כי החתימה על התוספת נחתמה ללא ליווי משפטי אינה מקובלת עליי. טענה זו אינה מבוססת כמו גם שאיני סבור כי מדובר בטעם המצדיק את ביטול ההסכם. מעדויות הנתבעים 2-3 שוכנעתי כי הנתבעים הבינו על מה הם חותמים, את ההשלכות הכרוכות במקרה של הפרה וכן כי לקחו בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים לרבות נושא הקורונה, עובר לחתימה על התוספת.
14. הדברים האמורים נכונים גם ביחס לטענת הנתבעים כי החתימה על החוזה נעשתה תוך ניצול מצוקת הנתבעת. לא שוכנעתי שכך הם פני הדברים. לא נטען כי התוספת נחתמה כתוצאה מעושק כפיה, לחץ או כל טענה אחרת המצדיקה את ביטול התוספת.
15. למעלה מן הצורך, כאמור טענתם העיקרית של הנתבעים מבוססת ברובה על טענת הסיכול לפי סעיף 18 לחוק החוזים תרופות. סעיף 15 לחוק החוזים תרופות לא רלוונטי בעניינינו הואיל ונסיבות הסיכול אינן קשורות לנכס מושא התביעה אלא לנסיבות כלליות.
16. בכל אופן, בקליפת האגוז, סעיף 18 לחוק החוזים דורש 3 תנאים שבהתקיימותם טענת הסיכול תתקבל. נטל ההוכחה מוטל על המסתמך על טענת הסיכול. לפי התנאי הראשון, נדרשת הוכחה כי ביצוע החוזה או הפקת הנאה ממנו שובשו; לפי התנאי השני, נדרשת הוכחה לאי היכולות של המפר למנוע את הנסיבות המשבשות את קיום החוזה; לפי התנאי השלישי, יש להוכיח העדר ידיעה או ציפייה לקיומן של הנסיבות המשבשות את קיום החוזה.
17. באשר לתנאי הראשון, מתעוררת מחלוקת האם הנתבעת יכולה לקיים את החוזה בתקופת הקורונה לאחר הגל הראשון ובעיצומו של הגל השני. אין חולק שהנתבעת היא מכללה אשר מעבירה קורסים בנושאי דיגיטל וסייבר וכי הקורסים מועברים בצורה פרונטלית בנכס מושא התביעה אשר הושכר למטרה זו וכך הדברים התנהלו עובר להתפרצות הנגיף.
18. יחד עם זאת, ובהתאם לעדויות הנתבעים 2-3, לא ניתן לשלול כי ניתן היה להעביר את השיעורים במתכונת מצומצמת. זאת ועוד, מעדויות הנתבעים 2-3 עולה כי הנתבעת העבירה את הקורסים באמצעות הזום ומסקנה זו נתמכת בפרסומי הנתבעת באינטרנט.
19. בכל אופן, שוכנעתי כי חל שיבוש ביכולתה של הנתבעת לעשות שימוש בנכס. לא ניתן להתעלם מהחוסר וודאות ששרר באותה תקופה. מדובר בתקופה שבה כל מספר חודשים הוטלו סגרים וההנחיות משתנות מעת לעת, וכל אלו בהחלט עשויים להצביע על נסיבות בגינן לא ניתן לעשות שימוש במושכר.
20. באשר לתנאי השני, לא ברור כיצד ובאיזה אופן היה על הנתבעים למנוע את הנסיבות המשבשות. מצד שני, וכפי שיפורט בהמשך גם באשר לתנאי השלישי, הפרת החוזה מתייחסת לתקופה של הסגר השני.
21. בשלב זה הנתבעים כבר ידעו במה מדובר ובכל זאת חתמו על התוספת להסכם השכירות במסגרתה התחייבו, בין היתר, כי הם מוותרים על טענות הנוגעות "למשבר הקורונה". לעניות דעתי, אילו הנתבעת הייתה סבורה כי לא ניתן לקיים את הסכם השכירות, דומה כי לא הייתה חותרת לחתום על התוספת הנ"ל.
22. הדברים האמורים נכונים גם באשר לתנאי השלישי. הפסיקה הכירה בכך שלא ניתן לצפות את ההשלכות המרחיקות לכת של הקורונה, בין היתר, על חיי הכלכלה והמסחר.
23. יחד עם זאת, וכפי שצוין לעיל, אנו לא נמצאים בשלב של הסגר הראשון. הצדדים חתמו על תוספת להסכם השכירות. התוספת נחתמה בשלב שלאחר הסגר הראשון ולאחר שהנגיף כבר היה ידוע לכולם. לפי התוספת, הנתבעים אף התחייבו שאין להם טענות בנוגע "למשבר הקורונה", ולכן דומה כי כן היו יכולים לצפות קיומן של נסיבות משבשות.
24. לפיכך, לא שוכנעתי כי הנתבעים היו רשאים לעמוד על ביטול החוזה ללא הסכמת התובעת.
25. התובעת טוענת כי הנתבעים התחייבו למסור לתובעת שיק או ערבות בנקאית בשווי שלושה חודשי שכירות ובסך של 17,550 ₪. הנתבעת טוענת כי התובעת בהתנהגותה וויתרה על כך. איני שותף לטענה זו.
26. אין מחולקת כי השיק או הערבות הבנקאית בשווי של שלושה חודשי שכירות ובסך של 17,550 ₪ שהתחייבו הנתבעים למסור לתובעת לא נמסר בפועל לידי התובעת. סעיף 7.1 לנספח א' להסכם השכירות המקורי קובע במפורש כי על הנתבעים, למסור לתובעת, בין היתר, שיק בשווי שלושה חודשי שכירות בסך של 17,550 ₪ כאשר בכתב יד נכתב כי התשלום הנ"ל יימסר לתובעת בתוך 12 חודשים.
27. הסכם השכירות נחתם כאמור ביום 2.6.19. התוספת להסכם השכירות נחתמה ביום 4.6.20. לפי סעיף 3 לתוספת, התחייבו הנתבעים למסור לתובעת את יתר הביטחונות, קרי: סך של 17,550 ₪ וחוב דמי ניהול.
28. הלכה למעשה, כבר בשלב שבין החתימה על הסכם השכירות המקורי לתוספת, הנתבעים לא מסרו לתובעת את השיק הנ"ל ולמעשה הפרו את התחייבותם. זאת ועוד, גם לאחר החתימה על התוספת, השיק הנ"ל לא נמסר לתובעת.
29. איני סבור שהתובעת בהתנהגותה וויתרה על השיק או הערבות הבנקאית כמו גם שאיני סבור כי התובעת צריכה לדרוש את הבטוחה האמורה באופן אקטיבי. להיפך, הנתבעים צריכים להוכיח כי התובעת וויתרה על הבטוחה האמורה ומיותר לציין כי לא כך הם פני הדברים.
30. להיפך, מהתנהגותה של התובעת והרצון להסדיר את הסוגיה הנ"ל במפורש גם בתוספת להסכם השכירות ניתן לצאת מתוך נקודת הנחה כי התובעת לא וויתרה על הבטוחה האמורה אלא שדרשה מהנתבעת לעמוד בהתחייבויותיה.
31. אם אלך לפי גישת הנתבעת, יוצא אפוא כי כל התנאים המפורטים בהסכם השכירות ובתוספת שנחתמה לאחר מכן מחייבים את התובעת לנקוט בפעולה אקטיבית ומיותר לציין כי האמור אינו סביר ובלתי ניתן לביצוע.
32. הנתבעים טוענים כי הציעו לתובעת להכניס שוכר חלופי והתובעת במחדליה מנעה את כניסתו ופועל יוצא מכך לא פעלה להקטין את הנזק. הנתבעים טוענים כי הציעו שהנתבע 3 או מי מטעמו ייכנס למושכר אולם התובעת דרשה בטוחות מעבר למה שנמסר לה ופועל יוצא מכך סיכלה את החילוף. איני שותף לטענה זו.
33. כעולה מטענות הצדדים, דומה כי התובעת למעשה ביקשה כי השוכר החלופי ימציא שיק או ערבות בנקאית בשווי שלושה חודשי שכירות ובסך של 17,550 ₪, אותה בטוחה שהנתבעים לא מסרו לתובעת.
34. לפיכך, לא רק שלא מדובר בבטוחות נוספות מעבר למה שהנתבעים מסרו לתובעת אלא שדומה כי מדובר בדרישה סבירה ובשווי זהה למה לבטוחה שנדרשו הנתבעים בעצמם למסור לפי הסכם השכירות המקורי והתוספת לאחר מכן.
35. לא שוכנעתי כי מדובר בדרישות בלתי סבירות באופן שמנע מהשוכר החלופי להתקשר בהסכם שכירות ופועל יוצא מכך התובעת לא הקטינה את הנזק.
36. כמו כן, עיון בתכתובות שהוחלפו בין הצדדים מלמד כי התובעת כן הראתה נכונות לאפשר לנתבעים להכניס למושכר שוכר חלופי. אין אינדיקציה להתנגדות או לקשיים שהערימה התובעת על השוכר החלופי.
37. עוד יצוין כי לא הוכח שהתובעת הייתה זכאית לקבל מענק מרשות המיסים. לא ברור מטענות הנתבעים מהו שיעור המענק והתנאים שעל התובעת לעמוד על מנת לזכות במענק האמור ולא ניתן לשלול כי מדובר במענק שאין וודאות שיתקבל.
38. התובעת טוענת כי לא נמסר פרוטוקול למסירת החזקה בנכס ומדובר בהפרה נוספת של הנתבעים לפי סעיף 14.2 להסכם השכירות. טענה זו אינה ברורה, עיון בסעיף הנ"ל מלמד כי האחריות לערוך פרוטוקול מסירה בנכס מוטל על התובעת ולא על הנתבעת. אמנם שני הצדדים צריכים לחתום על הפרוטוקול אולם לא הוכח כי הנתבעים סירבו לחתום על הפרוטוקול האמור.
39. התובעת טוענת כי בוצעו שינויים במחזיק בניגוד להסכמת התובעת ומדובר בהפרה נוספת לפי סעיף 9.3 להסכם השכירות המקורי. דומה כי יש ממש בטענה זו ומסקנה זו נשענת על עדותו של הנתבע 3 בעמוד 11, שורות 19-20 לפרוטוקול.
40. סיכומו של דבר, הצדדים חתמו על הסכם שכירות. מאוחר יותר חתמו על תוספת להסכם השכירות אשר לפיו, בין היתר, הנתבעת תקבל הנחה של שני חודשי שכירות כנגד התחייבות להאריך את תקופת השכירות למשך 3 חודשים. כל מה שלא מוסדר בתוספת, חל הסכם השכירות המקורי לפי סעיף 8 לתוספת. לפיכך, התנאים המפורטים בתוספת בתוקף.
41. שוכנעתי כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות. הנתבעת נטשה את המושכר בניגוד להסכמות הצדדים ולא שילמה דמי שכירות ואת התשלומים הנלווים. הטענה המרכזית של הנתבעים מתבססת על כך שלא ניתן היה לעשות שימוש בנכס לאור משבר הקורונה. הנתבעים חתמו על תוספת להסכם השכירות, במסגרתה, בין היתר, מתחייבים שאין להם טענות לגבי "משבר הקורונה".
42. כמו כן, טענת הסיכול לא הוכחה וההתחייבויות של הנתבעים לפי התוספת מהווה אינדיקציה לכך. לא הוכח כי התוספת להסכם השכירות נחתמה כתוצאה מניצול מצוקת הנתבעת ולא די בכך כי החתימה על התוספת נחתמה ללא ליווי משפטי.
43. זאת ועוד, הוכח כי הנתבעים הפרו את התחייבותם לפי ההסכם בכך שלא מסרו לתובעת שיק או ערבות בנקאית בשווי דמי שכירות של שלושה חודשים ובסך של 17,550 ₪. לא שוכנעתי כי התובעת בהתנהגותה ויתרה על הבטוחה האמורה. לא שוכנעתי כי היה צורך בדרישה אקטיבית של התובעת.
44. לא שוכנעתי כי התובעת מנעה מהנתבעים להכניס שוכר חלופי למושכר והערימה קשיים הואיל ודרשה בטוחות מעבר למה שנמסר לתובעת. הוכח כי הנתבעים לא מסרו לתובעת שיק או ערבות בנקאית בסך של 17,550 ₪. למעשה, התובעת כלל לא דרשה בטוחות מעבר למה שקיבלה. כמו כן, נראה כי מדובר בדרישת התובעת לבטוחה שהנתבעים פעם אחר פעם נמנעו למסור לתובעת. השווי של הבטוחה זהה לשווי שדרשה כביכול התובעת מהשוכר החלופי, ולכן לא מדובר בדרישה בלתי סבירה. עוד הוכח כי הנתבעים הסירו את שמם כמחזיקים בנכס, בניגוד להסכמת התובעת. לפי סעיף 15 להסכם השכירות, כל אלו עולים כדי הפרה יסודית.
45. ביום 27.12.2020, נשלח מכתב התראה לנתבעים, בין היתר, נכתב כדלקמן:

"מכתב זה מהווה גם הודעה על הפרה יסודית ע"י מרשתך בהתאם להוראות ההסכם על כל המשתמע מכך. בהזדמנות זו יוזכר למשרתך כי הינה נדרשת לתחזק את המושכר ולתקן נזילה במושכר. אין באמור בדוא"ל זה ו/או במכתבים קודמים כדי למצות את טענות החברה והן שמורות עמה".

1. מיותר לציין כי הנתבעים לא תיקנו את המחדלים חרף האמור לעיל. לפיכך, לפי סעיף 15.3 להסכם השכירות, התובעת רשאית לעמוד על ביטול החוזה. לפי סעיף 14.3 להסכם השכירות, התובעת זכאית למלוא דמי השכירות עד תום תקופת השכירות והתשלומים הנלווים. לפי סעיף 15.5 להסכם השכירות, התובעת זכאית לקבל פיצוי מוסכם בשווי של שישה חודשי שכירות בגין ההפרות שפורטו לעיל בהרחבה. כמו כן, כעולה מהסכם השכירות, התובעת זכאית לריבית ופיגורים. כל הסכומים הנ"ל עולים על השווי של שטרי החוב שהוגשו לביצוע.

סוף דבר

1. בנסיבות האמורות, התביעה מתקבלת. תיק ההוצאה לפועל ישופעל. כמו כן, הנתבעים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך של 8,500 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום אחרת יישא הצמדה וריבית פיגורים כחוק.

ניתן היום, ב' טבת תשפ"ג, 26 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.