1. לפניי בקשת הנתבעת-המבקשת (להלן: המדינה) לסילוק התביעה על הסף (להלן: הבקשה או בקשת הסילוק). לטענת המדינה יש להורות על סילוק התביעה נוכח היעדר סמכות עניינית בשל ייחוד העילה בהתאם לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים) וכן בהתאם לסעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים), המקנה למדינה חסינות מפני תביעה אזרחית בעניין שחוסה תחת חוק הנכים.

המדינה טוענת בנוסף כי התובע כבר פנה לקצין התגמולים בהתאם לחוק הנכים, בקשתו להכרה נדחתה ואף הערעור שהגיש לבית משפט השלום בראשון לציון בשבתו כוועדת הערעורים – נדחה. על כן יש להורות על דחיית התביעה גם מחמת השתק עילה.

2. התובע מתנגד לבקשה וטוען כי ניתן להגיש במקביל תביעה לפי פקודת הנזיקין וחוק הנכים ומפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 1162/96 וייס נ' מאק, נג(2) 79 (1999). בנוסף חזר התובע על טענותיו לרשלנות המדינה בטיפול הרפואי שניתן לו.

הרקע בתמצית

3. התובע התגייס לשירות חובה ביום 04.03.07 והשתחרר ביום 02.03.10. ביום 28.11.12 הגיש התובע בקשה להכרת זכות (מחלה) למשרד הבטחון-אגף שיקום נכים, בגין תסמונת המעי הרגיז. ביום 09.10.13 נדחתה הבקשה על-ידי קצין התגמולים ונקבע שאין קשר סיבתי בין תסמונת המעי הרגיז לבין תנאי שירותו של התובע.

4. התובע ערער על החלטת קצין התגמולים לבית משפט השלום בראשון לציון בשבתו כוועדת הערעורים – בית הדין המנהלי לערעורי נכים (להלן: ועדת הערעורים). במסגרת ערעורו טען התובע כי תסמונת המעי הרגיז נגרמה עקב הרעלת מזון שהוגש לו בבסיס צבאי על-ידי חברה חיצונית וכי הטיפול הרפואי שניתן לו התאפיין בהזנחה ועקב כך מחלתו הפכה כרונית. על כן ביקש התובע לקבוע כי מחלתו נגרמה "תוך ועקב" שירותו הצבאי.

5. ביום 20.03.16 נדחה ערעורו של התובע על-ידי ועדת הערעורים (ע"נ 64809-10-13).

דיון

6. כפי שיפורט להלן מצאתי לקבל את בקשת הסילוק. להלן נימוקיי.

7. סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים קובע כי המדינה אינה אחראית בנזיקין על חבלה או מחלה שנגרמו חייל בתקופת שירותו ועקב שירותו. על כן, המסלול המתאים לבירור טענות התובע הוא על-פי הקבוע בחוק הנכים. להרחבה ראו: עופר שנקר "מעמד החייל כניזוק – אחריותם הנזיקית של המדינה ושלוחיה כלפי ניזוקים בשירות צבאי" משפט וצבא 15, 1 (2001).

חוק הנזיקים האזרחיים מגדיר "אחריות בנזיקים" כ"אחריות לפי הפקודה...". "הפקודה" היא פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944 וכיום פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

בענייננו, בכתב התביעה טוען התובע לעילות מכח פקודת הנזיקין – רשלנות והפרת חובה חקוקה. עוד טוען התובע כי מחלתו נגרמה "כתוצאה מתנאי שירותו הצבאי" (סעיף 36 לכתב התביעה) וכי קיים קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי שניתן לו לבין התדרדרות המחלה עד כי הפכה כרונית (סעיף 59 לכתב התביעה).

8. כפי שנפסק בע"א 303/75 מדינת ישראל נ' רפאל, כט(2) 601, 606 (1975) ‏‏: "סעיף 6 (א) שחרר את המדינה מאחריות בנזיקין על חבלה ומחלה שנגרמו לחייל בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי. ההצדקה לפטור זה מאחריות היא בכך, שעבור חבלות או מחלות שנגרמו לחייל בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי חייבת המדינה לשלם תגמולים לפי חוק הנכים הנ"ל. אמנם הביטוי "עקב שירותו הצבאי" לא הוגדר בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), אך הן מתוך מטרת סעיף 6 (א) הנ"ל והן מתוך ההפניה לחוק הנכים שבסעיף 6 (ב) ברור, שכוונת המחוקק היתה ליצור תיאום בין הפטור מאחריות לפי סעיף 6 (א) ובין הזכות לפי חוק התגמולים, באופן שבכל מקרה הנופל לתחומי חוק הנכים יחול הפטור מאחריות בנזיקין" [ההדגשה שלי - ר.ה.].

בדומה, נקבע על-ידי כבוד השופט פוגלמן ברע"א 7097/10 זכאי נ' מדינת ישראל  (24.1.2012): "ההסדרים הקבועים בחוק הנכים מקנים לאדם שנפגע במהלך שירותו הצבאי, זכות לקבל תגמולים והטבות מהמדינה. יחד עם זאת, סעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים מקנה למדינה חסינות מפני תביעה נזיקית הנובעת מאותן עילות. כך, בכל מקרה הנופל בגדרו של חוק הנכים, קמה למדינה חסינות בנזיקין (...) מתן חסינות למדינה מפני תביעות נזיקין, מקום שבו קיים סעד לתובע בגדר חוק הנכים, היא התכלית הפרטיקולרית של הוראת סעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים. (עניין זכאי, פסקה 12; ראו גם: רע"א 11990/04 מדינת ישראל – משרד הבטחון נ' פלונית, פסקה 4 (31.12.2008); ע"א 507/79 ראונדאף נ' חכים, פ"ד לו(2) 757, 799 (1982))" [ההדגשה שלי - ר.ה.].

וכן ר' קביעתה של כבוד השופטת (כתוארה אז) חיות בע"א 3349/13 זהבי נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, פסקה 15 (12.10.2015)‏‏: "ככל שהעילה אשר בגינה תבע המערער מתכנסת לנזק גוף שנגרם לו, על כל ראשי הנזק הנובעים ממנו והנלווים אליו, דין התביעה להידחות על הסף בשל עקרון ייחוד העילה והפטור הנתון למדינה בסעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים."

בענייננו העילה אשר בגינה הגיש התובע את תביעתו מתכנסת לנזק גוף שנגרם לו בשל מחלתו, על כל ראשי הנזק הנובעים ממנו והנלווים אליו, ועל כן דין התביעה להידחות על הסף בשל עקרון ייחוד העילה והפטור הנתון למדינה בסעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים.

9. בנוסף יש ממש גם בטענת המדינה כי אותן עילות ממש הועלו כלפי המדינה ונדחו בפסק הדין של ועדת הערעורים מיום 20.03.16. בפסק הדין של ועדת הערעורים צוין כי התובע חזר בו מהטענה של הטיפול הרפואי הרשלני. עם זאת, בסעיף 39 לפסק הדין של ועדת הערעורים נקבע כי: "...בענייננו כלל לא הוכחה רשלנות בטיפול, ובפרט לא הוכח שגורמי הצבא העלימו עין מתלונות שהשמיע המערער ונמנעו מלבצע בזמן אמת בדיקות שהיה עליהם לבצע (כאמור, בא-כוח המערער אף הצהיר כי אינו עומד על הטענות לרשלנות בטיפול ובאבחון)".

בסופו של יום קבעה ועדת הערעורים כי התובע לא עמד בנטל להוכיח שמחלת המעי הרגיז באה "עקב השירות", וכך נקבע בסעיף 42 לפסק הדין: "מן המקובץ עולה, כי אין בידינו לאמץ את התשתית העובדתית המונחת ביסוד הערעור, ובפרט, לא שוכנענו כי המערער לקה בזיהום במעיים בשל מזון שהוגש לו במהלך השירות, לא כל שכן זיהום חמור וחריף שהתפתח לתסמונת המעי הרגיז... לצורך הכרה לפי חוק הנכים לא די בכך שהמחלה החלה בתקופת השירות; יש גם להוכיח כי היא באה עקב השירות, ונטל ההוכחה בעניין זה מונח על כתפיו של המערער. בנטל האמור המערער לא עמד, ויש להדגיש כי תסמונת המעי הרגיז פורצת לעיתים קרובות בעשור השני או השלישי בחיים, כלומר בגיל שבו החל המערער לסבול ממנה...".

קביעה זו מחייבת את התובע, שכן היא עומדת בכל המבחנים שנקבעו בפסיקה להשתק פלוגתא. על כן, מחמת תחולת ההשתק, לא יכול התובע לחזור ולטעון כי מחלקתו קשורה סיבתית לשירות הצבאי. כידוע, בתביעת רשלנות נדרש ניזוק להוכיח את קיומה של רשלנות; את הנזק שנגרם לו; ואת הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק. בענייננו, נקבע – והקביעה חלוטה ומחייבת – כי אין קשר סיבתי בין השירות הצבאי של התובע לבין מחלתו-נזקו, ולפיכך, אין בידי התובע עילת תביעה בגין רשלנות.

10. למעלה מן הדרוש יובהר כי לא מצאתי שיש בפסק הדין בע"א 1162/96 וייס נ' מאק, נג(2) 79 (1999) כדי לסייע לתובע. בפסק דין זה נקבע כי נקודת המוצא של סעיף 36(א) לחוק הנכים היא האפשרות של הנכה לתבוע בעת ובעונה אחת את המדינה ואת המזיק, כאמור בסעיף 36(א)(1). נמצא, כי שמורות לו לנכה – עקרונית – שתי עילות תביעה מצטברות.

אולם, לא ניתן ללמוד מפסק הדין כי התובע רשאי להגיש כנגד המדינה תביעה בשני מסלולים שונים, להבדיל מהאפשרות להגיש תביעה נגד המזיק שאינו המדינה.

כך, לדוגמה, סעיף 36(א)(2) לחוק הנכים עוסק בזכות המדינה לפיצוי "מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם לו פיצויים לפי החוק האחר". כמו כן, ניתן ללמוד מדבריו של השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ' חכים, לו(2) 757, 798-799 (1982): אחריות המדינה על-פי חוקי התגמולים והשיקום לא ביטלה את האחריות בנזיקין, ולא שיחררה מזיק – שאינו המדינה עצמה – מאחריות בנזיקין" [ההדגשה שלי - ר.ה.]. כפי שצוין על-ידי המדינה, התובע בחר שלא לנקוט בהליך משפטי נגד חברת ההסעדה החיצונית, וטעמיו עמו.

התוצאה

11. בקשת הסילוק מתקבלת. התביעה נגד המדינה נדחית.

התובע יישא בהוצאות המדינה בסך 1,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, י"א ניסן תשפ"ב, 12 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.