לפני בקשה לסילוק התובענה כנגד המבקש על הסף.

לאחר עיון בטענות הצדדים השתכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

תמצית התובענה ועיקרי טענות הצדדים

1. המשיבה הגישה תובענה כנגד 15 נתבעים לסעד כספי בסכום של 889,082 ₪.
2. בכתב תביעתה, טענה המשיבה, כי החל משנת 2009 עבדה כמלצרית שכירה באולם אירועים בניהולו של מר חיים אגמון (הנתבע 1) (להלן: "אגמון" או "מר אגמון"). לטענת המשיבה, אף שהחברה שהחזיקה באולם השתנתה מפעם לפעם, האולם היה ונותר אותו אולם, והבעלים היה ונותר אותו בעלים, הרוח החיה ומנהל המקום.

הגברת לילי אגמון, הנתבעת 2, היא גרושת מר אגמון. לטענת המשיבה קיימת עדות בתיק משפטי אחר, לפיה הליך הגירושין בין בני הזוג היה פיקטיבי ומטרתו הברחת נכסים והכנסות.

1. נתבע נוסף, מר אליהו עג'מי (הנתבע 3), אף הוא שימש, לטענת המשיבה, לאורך שנים ארוכות להברחת נכסים והתחמקות מנושי אגמון, עד אשר נקלע בעצמו להליכי חדלות פירעון.
2. המבקש, הוא הנתבע 4, לטענת המשיבה, בעל קשרים ענפים עם אגמון, מייצג את אגמון בהליכים משפטיים רבים והיה צד שותף ופעיל במסכת הונאת המשיבה. לטענת המשיבה, על בסיס האמון שיצר אצלה, היא הסכימה לפתוח חברה על שמה ולמסור המחאות אישיות לאגמון.

אגמון והנתבעים 2 עד 4, יקראו להלן: "הנתבעים".

1. הנתבעים 5 עד 15, טענה המשיבה, היו ספקים קבועים של אולם האירועים ונטלו המחאות אישיות של המשיבה לכיסוי חובות האולם כלפיהם. לטענתה, האמור בוצע כאשר הם ידעו שהיא עובדת זוטרה במקום, ואין לה כל חובה אישי כלפיהם. עוד לטענתה הם בחרו להתעלם מהאמור ומשעה שלא כובדו ההמחאות פתחו תיקי הוצאה לפועל למשיבה. לטענת המשיבה, בכך נתנו הנתבעים 5 עד 15 את ידם למעשה מרמה וגזל כלפיה.
2. כלפי המבקש, טענה המשיבה, כי הוא פתח חברה – בשיתוף פעולה עם אגמון – על שם המבקשת, ואלה שכנוע אותה למסור המחאות אישיות לצורך תשלום לספקים של אולם האירועים. מעמד המשיבה, נטען, היה של "קוף", על מנת לאפשר את ניהול העסק על שמה, והדבר נעשה בשלת פניית אגמון אליה, בבקשה לסייע לעסק נוכח קשיים תזרימיים אליהם נקלע.
3. בשל הסכמת המשיבה, כך הוסיפה וטענה, היא פגשה את המבקש במשרדו ביום 3.7.2020. המשיבה הוסיפה וטענה, כי המבקש הציג עצמו כעורך דין והסביר לתובעת על היכרותו ארוכת השנים עם אגמון, וכי סיוע לו לא יהיה כרוך בכל קושי למשיבה. בפרט, ציינה המשיבה, שכנעהּ המבקש, כי אינה נוטלת סיכון אישי כלשהו בסיוע הנדרש ממנה, ונסך בה תחושת ביטחון. ניהול אולם האירועים על שם המשיבה, טענה, נועד לפרק זמן קצר "עד שיסתדר", אך המשיבה לא הבינה את המשמעויות המשפטיות של פעולה זו, ולא הייתה מודעת לניצולה הציני.
4. לטענת המשיבה, היא הסבירה כי אינה מבינה את משמעות המסמכים עליהם התבקשה לחתום, הכוללים בין היתר את מסמכי הקמת החברה ורישומה כבעלת מניות יחידה. כל זאת, הוסיפה, אף שהיא לא הייתה בעלת העסק בפועל ושימשה בו כעובדת שכירה בלבד.
5. עם זאת, טענה המשיבה, בפגישה האמורה ניצלו אגמון והמבקש את אמונה ושכנעו אותה למסור המחאות חתומות אישיות "פתוחות", אותם ימסור אגמון לספקים הקבועים של אולם האירועים "לביטחון בלבד". המשיבה הוסיפה וטענה, כי אגמון התחייב, "בחסות" המבקש, שההמחאות לא תפרענה מחשבונה, וכי בטרם יגיע מועד פירעונן, הן תוחלפנה בתשלום במזומן לספקים תוך השבת ההמחאות לידי המשיבה. בסך הכל, ציינה המשיבה, נמסרו חמישה פנקסים חתומים.
6. בהמשך, הוסיפה המשיבה, נודע לה כי ההמחאות נמסרו לספקים, תוך השלמת פרטים בהן. תחילה, נטען, דאג אגמון לכיסוי ההמחאות, אולם לאחר 8.8.2012 הופסק כיסוי ההמחאות, וההמחאות לא כובדו בהעדר כיסוי מספיק, עד שחשבון בנק המשיבה הוגבל.
7. לטענת המשיבה, פעלו הנתבעים כלפיה בתרמית, תוך הצגת מצג שווא וגרימת נזק ממון בניגוד לסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
8. למשיבה גם טענות רבות כלפי הספקים, הנתבעים 5 עד 15, אולם לשם הכרעה בבקשה זו לא ארחיב בטענות אלה, משהדבר אינו נדרש.
9. המשיבה עתרה בכתב תביעתה, לחייב את הנתבעים 1 עד 4, ובכלל זה המבקש, בסכום של 889,082 ₪, הוא שווי החובות שנטען שנרשמו על שם המשיבה; וכן לקבוע, כי ההמחאות האישיות ששימשו לתשלום חובות אולם האירועים לנתבעים 5 עד 15, נמסרו במרמה וגזל ומשכך אין מקום לגבותם.

טענות המבקש בבקשת הסילוק

1. המבקש, שטרם הגיש כתב הגנתו בהתאם להחלטתי מיום 12.10.2021, עתר לסילוק התובענה כנגדו על הסף.
2. לטענת המבקש, לוקה תובענת המשיבה בהתיישנות, שיהוי קיצוני ושימוש לרעה בהליכי משפט, תוך שמדובר בתביעה טרדנית וקנטרנית. טעמים אלה, סבור המבקש, מצדיקים את סילוק התובענה כנגדו על הסף מכח תקנות 40, 41, 42 ו-43 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018.
3. לטענת המבקש, עילת התביעה מבוססת על פגישה שהתקיימה ביום 3.7.2012 במשרד המבקש, בה נטען שהמבקש נסך במשיבה בטחון. ככל כך, סבור המבקש, כבר במועד משלוח מכתב ההתראה (21.1.2020), כל שכן במועד הגשת התובענה (חודש יולי 2021) – התיישנה עילת התובענה, בהתאם לטיעוני המשיבה עצמה.
4. לטענת המבקש, אף לאחר משלוח מכתב ההתראה, ולאחר סיום תקופת ההתיישנות, המתינה המשיבה עוד שנה וחצי נוספות להגשת תובענתה.
5. לטענת המבקש, משמדובר בתביעה שאינה במקרקעין, הרי שזו התיישנה בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "החוק"), שכן חלפו למעלה מתשע שנים, לכל הפחות, ממועד לידת עילת התובענה (הפגישה במשרד ביום 3.7.2012), ואף ממועד פירעון ההמחאות שנפרעו, לאחר שנטען שנודע למשיבה על כך שהפרטים בהמחאות הושלמו על ידי אגמון.
6. המבקש הוסיף גם, כי אין מקום לקבל את טענת המשיבה לגופם של דברים, בנוגע לשכנוע שלכאורה הופעל עליה על ידי המבקש, שכן מספחי אחת ההמחאות למדים כי זה נמסר כחודשיים לפני המועד שבו התקיימה "פגישת השכנוע".
7. עוד הוסיף המבקש, כי אין לקבל את טענת המשיבה (שנטענה במסגרת בקשה קודמת לסילוק על הסף שהגיש המבקש, שנמחקה), לפיה נודע לה על עילת התובענה רק בשנת 2017, שכן עד אז התנהלה המשיבה מול אגמון בניסיון להסדיר את הקשיים. מדובר, לטענת המבקש, בלהטוטנות משפטית שנועדה לכפר על העובדה, כי הפגישה עם המבקש התקיימה שנים רבות לפני כן, ולהסתיר את המועד האמיתי להיווצרות עילת התובענה, ככל שזו קיימת, כנגד המבקש.
8. המבקש ציין גם, כי אין מקום לטענה, כי חל סעיף 8 לחוק, שכן תחולתו של סעיף זה מותנית בנקיטת זהירות סבירה לגילוי עילת התובענה. במקרה דנן, הוסיף המבקש, ידעה המשיבה, בוודאי הייתה יכולה לדעת, את כל העובדות המשמשות את עילת התובענה כבר במועד אי-כיבוד ההמחאות ופתיחת הליכי הוצאה לפועל כנגדה.
9. אשר לטענת ניצול לרעה של הליכי משפט, טען המבקש, כי ב"כ המשיבה דכאן מייצג את המבקש עצמו כתובע, מזה שנים, בתיק אזרחי אחר (להלן: "התיק האחר"), ואף העביר למבקש דיווח על אודות ההתפתחויות בתיק האחר, עוד בחודש אפריל 2020. דיווח זה הועבר מספר חודשים לפני משלוח מכתב ההתראה לפני הגשת תובענה זו. המבקש סבור כי מדובר בטעם לפגם, ובצירוף טענות ההתיישנות והשיהוי – מהווים ניצול לרעה של ההליך המשפטי והדבר מצדיק סילוק התובענה על הסף.

בשים לב לאמור, סיכם המבקש, בשים לב לשיהוי הרב בו לוקה התובענה וההתיישנות המפורטת, הגשתה של התובענה היא ניצול לרעה של ההליך המשפטי, וגם מטעם זה סבור המבקש שיש לסלקה על הסף.

תשובת המשיבה

1. המשיבה פתחה בציון ההלכה, כי סילוק על הסף הוא סעד קיצוני, והוא יינתן רק במקרים בהם ברור כי גם הוכחת מלוא הטענות שבכתב התביעה לא יעניק לה את הסעד לו היא עותרת.

הדבר נכון, הוסיפה המשיבה, גם בסילוק התובענה על הסף בהתבסס על טענת התיישנות.

1. לגופו של עניין, טענה המשיבה, כי אין לקבל את טענת ההתיישנות בתובענה זו, משום שקבלת מלוא טענותיה, שבכתב תביעתה, עשויה לזכותה בסעדים להם היא עותרת. בפרט הדבר נכון, ציינה המשיבה, שעה שסבור בית המשפט כי לצורך הכרעה בטענת התיישנות יש לערוך בירור עובדתי מעמיק, אותו אין מקום לערוך כבר בשלב מקדמי זה. המשיבה סבורה, כי גם במקרה זה אין מקום לבירור עובדתי נקודתי בשאלת ההתיישנות, ויש להותיר בירורה של שאלה זו יחד עם בירור התובענה לגופה.
2. לטענת המשיבה, עד למועד בו הגישה את התלונה למשטרה, היא קיימה קשר רציף עם אגמון, והוא שילם חלק מהחובות שיצר באופן ישיר או באמצעות העברות בנקאיות או הפקדות לחשבון בנק המשיבה. בשלב זה, נטען, האמינה המשיבה בלב שלם באגמון, בין היתר בשל שיתוף הפעולה עם המבקש. תחושת ביטחון זו, טענה המשיבה, הייתה מבוססת על הפגישה – שתוארה לעיל – אשר העניקה למבקשת תחושת חוקיות ואמינות, שעה שלא ידעה אותה עת, כי היא מנוצלת, הן על ידי אגמון והן על ידי המבקש. המשיבה הוסיפה, כי הבינה שרומתה רק לאחר שאגמון החל לרצות את עונש המאסר בשל מעשי רמייה אחרים.
3. מטעמים אלה, טענה המשיבה, יש להתחשב בתקופת ההתיישנות רק מהיום שבו נודע לה, כי בניגוד גמור להבטחת "לאורך כל הדרך", החוב ייפרע, עד אשר הגישה תלונתה למשטרה ביום 1.11.2017.
4. בהינתן האמור, סבורה המשיבה, קיימת מחלוקת אימתי החל מרוץ ההתיישנות, ומחלוקת זו יש להותיר לבירור עובדתי מעמיק יחד עם בירור מלוא טענות הצדדים לגוף התובענה.
5. בהתאם לסעיף 7 לחוק, טענה המשיבה, תקופת התיישנות תושעה במקרים בהם התנהגות פסולה של הנתבע היא שהובילה להטעיה ביודעין של התובע. תרמית זו, הוסיפה המשיבה וטענה, יכול ותהיה קשורה לעילת התביעה עצמה, או להתנהגות שהביאה לאי-הגשת התובענה על ידי תובע, כאשר הרף שנקבע בפסיקה אינו מסתפק בידיעה אובייקטיבית של האדם הסביר, אלא הוכחת קיומם של חשדות סובייקטיביים וממשיים של מעשה התרמית.
6. לטענת המשיבה, במקרה דנן, התנהגותם הפסולה של הנתבעים, בשיתוף פעולה בין אגמון והמבקש בשכנוע המשיבה למסור המחאות אישיות, במודעות מלאה שלהם לכך שאין כל כוונה לפרוע את ההמחאות, הם מעשה תרמית. כל זאת, נטען, שעה שהנתבעים שומרים על קשר עם המשיבה, וגורמים לה לחשוב כי יבוא פתרון לבעיות שייצרו, תוך "זריקת פירורים" למשיבה מפעם לפעם.
7. עיני המשיבה "נפקחו" הוסיפה, רק שעה, כאמור, שהוגשה תלונה למשטרה ואגמון החל בריצוי עונש על הרשעה בגין מקרי רמייה אחרים.
8. אשר לטענת השיהוי, טענה המשיבה, כי מדובר בטענה בעלת השלכות קשות על תובע, ואף קשות יותר מטענת התיישנות, שכן יש בה כדי לסטות מתקופת ההתיישנות הסטטוטורית.

גם בהקשר זה, הוסיפה המשיבה, נקבעו בפסיקה מבחנים מחמירים לקבלת טענה זו, והמבקש לא השכיל לבסס את התנאים להחלתו של שיהוי, וודאי שלא כטענת סף.

1. אשר לטענת ניצול לרעה של הליכי משפט, הרי שזו מבוססת הן על טענות שיהוי והתיישנות, שאין מקום לקבלן, בוודאי שלא בשלב דיוני זה, והן על ייצוג ב"כ המשיבה את המבקש בתיק אחר.
2. לטענת המשיבה, ייצוג המבקש בתיק האחר, על ידי ב"כ המשיבה דכאן, מבוצע במסגרת ייצוג 121 משקיעים "בפרשת טפירו", וביניהם המבקש. משרד ב"כ המשיבה מעדכן מפעם לפעם את מיוצגיו בהתפתחויות בתיק, ואין דבר תמוה בהתנהגות זו. אין גם מקום לתמיהות אשר לפגישה שהתקיימה במשרד ב"כ המשיבה בניסיון ליישב את ההדורים לפני הגשת התובענה.

דיון והכרעה

1. אקדים מאוחר ואציין, כי דין הבקשה להידחות. ראשית, יש להזכיר את הפסיקה אשר צמצמה את המקרים בהם יש מקום לקבל טענות סף, תוך סילוק תובענה על הסף מבלי לבררה לגופה. בייחוד, כטענת המשיבה, צומצמו המקרים לתובענות בהן גם קבלתן המלאה של הטענות שבכתב התביעה לא תביא למזור לתובע תוך פסיקת הסעד לו הוא עותר [רע"א 661/17 אלמשרק חברה לביטוח בע"מ נ' אלסנדוק (הקרן) אלפלסטיני לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (16.2.2017)].
2. עוד נפסק, כי ככל שטענות סף דורשות בירור עובדתי נרחב, ככלל, אין מקום לבצעו בשלב מקדמי זה, ויש להמתין לבירור התובענה גופה, תוך שבשלב זה תבחן הבקשה כאילו הוכחו מלוא הטענות הנתבעות בכתב התביעה [רע"א 7473/14 עלומים קבוצת בני עקיבא להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' זרובבלי (12.1.2015)].
3. סעיף 7 לחוק מורה כדלקמן:

"מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, 'הטעיה' – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".

טענת המשיבה מבוססת אם כן, על תחולת סעיף 7 לחוק על המקרה דנן, כאשר את הבירור העובדתי לביסוס יסודות הסעיף, יש להותיר לטעמה לדיון לגוף התובענה. נוכח פסיקת בית המשפט העליון בפרשת אילני [רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך (20.8.2020)], יש לאמץ את עמדת המשיבה.

1. במקרה דנן, בשים לב לטענות המשיבה הנוגעות לתחולת סעיף 7 לחוק, אין מקום לביצוע בירור עובדתי, כבר עתה, לשם קביעה בדבר תחולתו, או אי-תחולתו, של סעיף זה על המקרה דנן.
2. כך, השאלה האם מודעות המשיבה למרמה שלטענתה נרקמה, החלה עם הגשת התלונה למשטרה והבנתה שכנגד אגמון ניתן פסק דין מרשיע בפרשיה אחרת (כטענת המשיבה), או האם החלה עם השלמת הרישום על גבי ההמחאות על ידי אגמון, הפקדתן בחשבון הבנק שלה, או בהמשך – אי פירעונן (כטענת המבקש) – טעונה בירור עובדתי מעמיק שאין מקום לבצעו בשלב דיוני זה. בנוסף, אין זה המקום לבירור עובדתי הנוגע לטיב המודעות שהייתה אצל המשיבה, והאם פתיחת תיקי ההוצאה לפועל – כנגדה – הייתה צריכה ליצור אצלה הבנה, כי רומתה לטענתה.
3. בנוסף, אין לבחון עתה את טענת הקשר הסיבתי שבין ההתנהגות הפסולה הנטענת ובין ההימנעות מהגשת התובענה, שעה שהפסיקה העדיפה – ככלל, וכנקודת מוצא – את המודעות הסובייקטיבית להתנהגות הפסולה, על פני המודעות של האדם הסביר (אם כי לא בלי הסתייגות: פרשת אילני, לעיל, סיפא פסקה 30 לחוות דעתו של כבוד השופט פרופ' גרוסקופף). בחינת המודעות הסובייקטיבית, מטבע הדברים, טעונה בירור עובדתי.
4. המסקנה אפוא היא, כי ככל שתצליח המשיבה בהוכחת מלוא טענותיה, ובפרט תתגבר על טענת ההתיישנות, בין היתר על יסוד הוראת סעיף 7 לחוק, עשויה היא לזכות בסעד לו היא עותרת בכתב תביעתה. בהתאם למבחני הפסיקה, כמפורט, אין מקום אם כן לסלק את התובענה בשלב זה על הסף.
5. מעבר לצורך, בהקשר לטענת התיישנות, אציין, כי בניגוד לעבר, סעיף 7 בנוסחו הנוכחי, לא דורש בהכרח הוכחת מעשה מרמה (הקשור לעצם הגשת התובענה), וייתכן שלצורך תחולתו די אם תוכיח המשיבה התנהגות פסולה, כהגדרתה בסעיף, ואף בנפרד ממעשה המרמה או התרמית המיוחסת להיווצרות העילה עצמה:

"סעיף 7 החדש אינו מגביל עצמו לעילות תביעה הכוללות רכיב של התנהגות פסולה, אלא מתייחס לכלל המצבים בהם בעקבות התנהגות פסולה של הנתבע נמנע התובע מלהגיש את התובענה בתוך תקופת ההתיישנות, בין אם מדובר בהתנהגות שהיא חלק מעילת התביעה ובין אם מדובר בהתנהגות הנפרדת ממנה" (פרשת אילני, לעיל, פסקה 28 לחוות דעתו של כבוד השופט עופר גרוסקופף).

1. עוד אציין, מעבר לצורך, כי המשיבה לא טענה בתשובתה לבקשתה זו (בניגוד לתשובתה לבקשה הקודמת, אשר נמחקה בהחלטתי מיום 3.10.2021) בדבר תחולת סעיף 8 לחוק על תובענה זו, ומשכך לא מצאתי מקום להתייחס לכך בהחלטתי זו.
2. יוצא אפוא, כי אין מקום להכריע בטענת ההתיישנות כבר בשלב דיוני זה, וטענות המבקש לעניין זה שמורות לו בדיון לגוף התובענה.
3. אשר לטענת השיהוי – הרי שזו מחייבת הוכחות יסודות אחדים [ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים פ"ד נז(5) 433 (2003)] .מעבר לציון הטענה בבקשתו, לא בוצע על ידי המבקש כל ניתוח של יסודות אלה, תחולתן על המקרה דנן, ולא ניתן מענה לשאלה מדוע יש מקום לבחינתן וקבלתן כבר בשלב דיוני זה.

כך, לצורך הקביעה כי המשיבה זנחה את תביעתה, וכי חל שינוי לרעה במצב המשיב – נדרש בירור עובדתי מעמיק, שבדומה לטענת ההתיישנות אין זה השלב לביצועו.

1. אשר לטענת הניצול לרעה של ההליך המשפטי – בחינתה מלמדת גם כן, כי אין מקום להיזקק לה, אם בכלל, בשלב דיוני זה. טענת המבקש, כאילו הייצוג המתואר בבקשתו – הוא, כשלעצמו, מצדיק סילוק התובענה על הסף- מוקשית. זאת, בין היתר, בשל כך שטיעון זה מיוחס להתנהגות ב"כ המשיבה, בניגוד למשיבה עצמה, וכלל לא ברור – גם אם היה מקום לקבלו לגופו – מדוע יש לזקוף זאת לחובת המשיבה עצמה.
2. באופן דומה, אין מקום לקבל את הטענה, כאילו פגישות משא ומתן, או מגעים, מונעים את הגשת התובענה, ובוודאי שאין מקום לבחון בתובענה זו סוגיות אתיות כאלה או אחרות.
3. מטעמים אלה, דין טענה זו להידחות.

סיכום

1. מהמקובץ לעיל עולה, כי דין הבקשה במלואה להידחות וכך אני מורה.
2. המבקש יישא בהוצאות המשיבה, בסכום של 1,404 ₪, בגין בקשתו זו, תוך 30 ימים בלי קשר לתוצאות ההליך.
3. המבקש יגיש כתב הגנתו לא יאוחר מיום 15.11.2021.

תזכורת פנימית ליום 16.11.21.

ניתנה היום, י"ח חשוון תשפ"ב, 24 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.