לפני: כב' השופט יוסף יוספי

פסק דין

ערעור זה עניינו החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי איבה) מיום 29.4.2021 אשר התכנסה מכוח פסק דין מחזיר וקבעה כי לא חלה החמרה במצבה של המערערת.

רקע עובדתי

1. המערערת, ילידת שנת 1960, הוכרה כנפגעת פעולות איבה מיום 15.5.2008.
2. ביום 29.3.2019 דחתה ועדה רפואית מדרג ראשון את תביעת המערערת בגין הרעת מצב.
3. ביום 13.6.2019 דחתה ועדה רפואית לעררים את ערר המערערת על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון.
4. המערערת ערערה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים וביום 5.8.2020 ניתן תוקף של פסק דין (ב"ל (ב"ש) 50389-07-19 (להלן- פסק הדין המחזיר)) להסכמת הצדדים להשבת עניינה של המערערת לוועדה.
5. ביום 29.12.2020 הפנתה הוועדה הרפואית לעררים, מכוח פסק הדין המחזיר, את המערערת לטסטים נוירופסיכולוגיים.
6. ביום 29.4.2021 קבעה הוועדה הרפואית לעררים בהתכנסותה השניה, כי לא חלה החמרה במצבה של המערערת.
7. הערעור דנן, עניינו החלטה זו.

טענות הצדדים

1. לטענת המערערת, הוועדה לא קיימה את הוראות פסק הדין המחזיר, לא נימקה את הסיבה לשליחתה למבדק נוירו - פסיכולוגי, לא התייחסה להתרשמותו של הבודק ולא ניתן להתחקות אחר שיקול דעתה שכן החלטתה אינה מנומקת כנדרש. כמו כן, נטען כי היה על הוועדה להזהיר את המערערת בגין החשד לאי שיתוף פעולה. בנסיבות העניין, דורשת המערערת להשיב את עניינה לוועדה בהרכב אחר.
2. לטענת המשיב, בהתאם לסעיף 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – התקנות) והפסיקה בעניינו, רשאית הוועדה לפי שיקול דעתה להפנות את המערערת לאבחון נוירופסיכולוגי. לאור האבחון הנוירופסיכולוגי ולאור התרשמות הוועדה כי המערערת בהתנהגותה מאדירה את מגבלותיה, קבעה הוועדה כי אין לה יכולת להעריך את שיעור ההשפעה של ההפרעות הגופניות, ובכך מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר. אשר לטענה כי היה על הוועדה להזהיר את המערערת, טען המשיב כי אין חובת אזהרה בהאדרה המאפשרת קביעת מצבה של המערערת, הגם שטענה זו נטענה לראשונה רק בדיון ולא בכתבי הטענות. בנסיבות אלה, אין מקום להשיב את עניינה לוועדה, אשר מילאה את הוראות פסק הדין המחזיר כנדרש ממנה.

דיון והכרעה

1. הלכה פסוקה היא, כאשר עניינו של מבוטח מוחזר לוועדה לעררים לדיון מחדש בעקבות פסק דין, על הוועדה לקיים את הוראות פסק הדין במדויק ובמלואן, להתייחס לאמור בפסק הדין ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו בו (ראו דב"ע (ארצי) נא/29-01 פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב' 160 (1992)), כאשר ביקורתו השיפוטית של בית הדין על החלטת ועדה שהתכנסה לאחר פסק דין מוגבלת לבחינת שאלה יחידה – האם מילאה הוועדה אחר הוראות פסק הדין אם לאו (עבל (ארצי) 114/07 עורקבי - המוסד לביטוח לאומי (8.1.2008)).
2. פסק הדין המחזיר, אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים, הורה כדלקמן:

"עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתשקול החלטתה בשנית וזאת בשים לב לקביעת הוועדה כי "חלק ניכר מהמצוקה הנפשית נובע מהמחלות הגופניות הנזכרות לעיל" הוועדה תסביר האם חלה החמרה במצב המערערת, וככל שכן איזה חלק מיוחס לאירוע האיבה ואיזה חלק מיוחס למחלות הגופניות.

המערערת ובא כוחה יוזמנו לטעון את טענותיהם בפני הוועדה. החלטת הוועדה תהא מפורטת ומנומקת".

1. בהתכנסותה הראשונה של הוועדה מיום 29.12.2020 קבעה הוועדה בהאי לישנא:

"הוועדה האזינה לדברי עורך הדין ודברי המבוטחת.

בטרם תתייחס לטיעונים ולמסמכים הרפואיים הוועדה מבקשת לשלחה לטסטים נוירופסיכולוגים ועם קבלת המבוקש תתייחס לטיעונים, ולפסק הדין מיום 5.8.20 – תסכם ללא נוכחות."

1. בהתכנסותה השנייה של הוועדה מיום 29.4.2021 פירטה הוועדה את מממצאיה כדלקמן:

"הוועדה עיינה בדו"ח נוירו-פסיכולוגי מתאריך 20.2.21 במבחנים נמצאה עדות להתחזות ניכרת נטיה מובהקת להגזמה בנוכחות ובחומרת הסימפטומים עליהם מדווחת. שיתוף הפעולה שלה היה כאמור חלקי ביותר, ונראה כי לא השקיעה את המאמצים המתאימים והנדרשים בביצוע המטלות שלפניה. ממצאי האבחון מעידים על תפקוד שנמוך לכאורה באופן דרמטי מתפקודה הפרה מורבידי המשוער על פי רקע שנמסר. עם זאת ממצאי מבחני המהימנות ודפוסי הביצוע שלה מול כלל המטלות מעידים כי מדובר בהאדרת סימפטומים מובהקת על מנת לזכות ברווח משני. משום האדרת סימפטומים לא ניתן להעריך באופן מלא ומהימן את מצבה הנפשי למרות שיש לציין כי ההתרשמות הקלינית של המאבחן היתה כי ישנו גרעין אותנטי".

מסקנות הוועדה פורטו כך:

"על פי האמור לעיל הוועדה מתרשמת כי לא חלה החמרה במצבה של הנבדקת.

במידה והנבדקת תהיה מוכנה לשתף פעולה עם אבחון דומה בעתיד ניתן יהיה לשקול לאבחן אותה בשנית אך לא לפני תום שנה מהאבחון הנוכחי. מכיוון שלא חלה החמרה במצבה הנפשי וגם הועלתה שאלה לגבי מהימנותה בכלל הרי שלא ניתן להעריך את שיעור ההשפעה של ההפרעות הגופניות. אם כי בעיון בתיק הפסיכיאטרי מתלוננת על מצוקת נשימה הקשורות למצבה הרפואי כאבים עזים בגין פיברומיאלגיה ע"פ הפסיכיאטר המטפל ד"ר לייבנזון מציינת כי סובלת מ PTSD עם המון (הדגשה במקור) מחלות כרוניות גופניות.

הוועדה אינה משנה את החלטתה הקודמת

אין החמרה".

1. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה, בפסק הדין המחזיר ובכלל החומר שבתיק ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובעל פה, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.
2. דין טענת המערערת כי הפנייתה לאבחון נוירופסיכולוגי נעשתה על ידי הוועדה בחוסר סמכות – להדחות. משעניינה של המערערת הושב לוועדה לבחינה מחדש, החלטת הוועדה להפנותה לאבחון האמור היא החלטה רפואית וחלק מזכותה הטבועה לקיים בחינה רפואית עדכנית, כל עוד בחינה זו קשורה לשאלה שהופנתה אל הוועדה (ברע (ארצי) 46003-06-21 טוליק - המוסד לביטוח לאומי (23.6.2021) ; ברע (ארצי) 13791-08-20 בוחניץ - המוסד לביטוח לאומי (17.1.2021)).
3. גם לא מצאתי כי יש ממש בטענת המערערת כי הוועדה לא קיימה דיון בממצאי האבחון, שכן כפי שפורט לעיל, הוועדה ציינה שעיינה בו: "הוועדה עיינה בדו"ח נוירו-פסיכולוגי מתאריך 20.2.21. במבחנים נמצאה עדות להתחזות ניכרת נטיה מובהקת להגזמה בנוכחות ובחומרת הסימפטומים עליהם מדווחת. שיתוף הפעולה שלה היה כאמור חלקי ביותר, ונראה כי לא השקיעה את המאמצים המתאימים והנדרשים בביצוע המטלות שלפניה", דנה בממצאיו: "ממצאי האבחון מעידים על תפקוד שנמוך לכאורה באופן דרמטי מתפקודה הפרה מורבידי המשוער על פי רקע שנמסר. עם זאת ממצאי מבחני המהימנות ודפוסי הביצוע שלה מול כלל המטלות מעידים כי מדובר בהאדרת סימפטומים מובהקת על מנת לזכות ברווח משני. משום האדרת סימפטומים לא ניתן להעריך באופן מלא ומהימן את מצבה הנפשי למרות שיש לציין כי ההתרשמות הקלינית של המאבחן היתה כי ישנו גרעין אותנטי". וקבעה כי "על פי האמור לעיל הוועדה מתרשמת כי לא חלה החמרה במצבה של הנבדקת.".
4. גם טענת המערערת כי היה על הוועדה להזהירה – דינה להדחות. עיון באבחון הנוירופסיכולוגי מיום 24.2.2021 מעלה כי האמור בפרוטוקול הוועדה מיום 29.4.2021 כי "משום האדרת סימפטומים לא ניתן להעריך באופן מלא ומהימן את מצבה הנפשי" הוא למעשה ציטוט מחלק הסיכום באבחון הנוירופסיכולוגי, ואינו קביעת הוועדה כטענת המערערת.

מקובלת עליי טענת המשיב, לפיה יש לאבחן בין חוסר שיתוף פעולה של מבוטח שאינו מאפשר לוועדה להגיע לממצאים רפואיים - מצב המחייב את אזהרת המבוטח טרם קבלת החלטה בעניינו, לבין מצב שבו המבוטח משתף פעולה עם הבדיקה תוך כדי האדרת מגבלותיו, כך שהוועדה יכולה  לקבוע ממצאים בעניינו, ועל כן - אין חובת אזהרה (ברע (ארצי) 33514-11-19 יעקובי - המוסד לביטוח לאומי ; (17.11.2019) עב"ל 15185-10-11 המוסד לביטוח לאומי - קגנובסקי (8.2.2012)). ענייננו נופל בגדר האפשרות השנייה, אשר אינה מחייבת את אזהרה המערערת, שכן הוועדה קבעה מפורשות כי " על פי האמור לעיל הוועדה מתרשמת כי לא חלה החמרה במצבה של הנבדקת". המדובר בקביעה רפואית- מקצועית, אשר אין לבית הדין להדרש לה.

1. לא מצאתי כי יש מקום לקבל את טענת המערערת כי גם בטרם קביעת הוועדה "מכיוון שלא חלה החמרה במצבה הנפשי וגם הועלתה שאלה לגבי מהימנותה בכלל הרי לא ניתן להעריך את שיעור ההשפעה של ההפרעות הגופניות", היה עליה להזהירה. עיון בהוראות פסק הדין המחזיר מעלה כי נקבע בהן שרק אם תקבע הוועדה כי קיימת החמרה במצבה של המערערת או אז על וועדה להידרש לשאלה "איזה חלק מיוחס לאירוע האיבה ואיזה חלק מיוחס למחלות הגופניות." עם זאת, משעה שנקבע על ידי הוועדה כי לא חלה החמרה במצבה, אזי לא נדרשה הוועדה כלל לבחינת ייחוס ההחמרה (שכאמור לא קיימת) לאירוע האיבה המוכר ולמחלות הגופניות.

סיכומו של דבר

1. על יסוד כל האמור, הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

ניתן היום, ז' שבט תשפ"ב, (09 ינואר 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.