בפניי בקשה לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס, שהנה ברירת משפט.

1. העובדות הצריכות לעניין:
2. ביום 26.8.19 נערכה כנגד הגברת סבחה ג'לאוי (להלן: "המבקשת") הודעת תשלום קנס שמספרה 30153715443 (להלן: "הדו"ח") בגין נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת.
3. ביום 10.2.20 שולם הקנס נשוא הדו"ח.
4. ביום 22.7.21 הוגשה הבקשה מושא החלטה זו.
5. טענות הצדדים:
6. לטענת המבקשת, היא מסרה את הדו"ח לבנה על מנת שעורך דין יטפל בו והיא לא יודעת מה עלה בגורל הבקשה.
7. עוד טוענת המבקשת כי היא שילמה את הקנס נשוא הדו"ח על מנת שלא יצבור ריבית והצמדה אך היא מכחישה את ביצוע העבירה וטוענת לחפותה.
8. המשיבה מתנגדת לבקשה ומפנה לכך שעיון במערכת המשטרתית מעלה כי לא הוגשה כל בקשה וכי הבקשה דנן הוגשה בשיהוי של שנתיים מיום ביצוע העבירה.
9. כמו כן, המשיבה מפנה לכך שהקנס נשוא הדו"ח שולם ביום 10.2.20 וטוענת כי יש לראות במבקשת כמי שהודתה בביצוע העבירה. בהקשר זה מוסיפה המשיבה ומפנה לדברי המבקשת, כפי שהם עולים מהדו"ח עצמו, וטוענת כי הם מהווים ראשית הודאה.
10. דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לבקשה, אני סבורה כי בנסיבות העניין דין הבקשה להידחות.

1. סעיף 230 לחוק קובע, בין היתר, כי "בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".
2. בסעיף 229(ה) לחוק נקבע כי "תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".
3. כלומר, בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה להארכת מועד, עליו לבחון תחילה האם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להישפט.
4. אולם, ככל שהתשובה לכך היא שלילית, הרי שלא די בכך כדי להוביל לדחיית הבקשה. בהתאם להלכה הפסוקה, על בית המשפט להוסיף ולבחון האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין (ראו לדוגמה רע"פ 8353/12 בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012)).
5. בענייננו, כל טענת המבקשת מסתכמת בכך שהיא העבירה את הדו"ח לטיפולו של בנה. אולם, על אף שמדובר בטענה עובדתית, המבקשת נמנעה מלתמוך את הבקשה בתצהיר מטעמה ו/או מטעם בנה אליו לכאורה הועבר הטיפול בדו"ח. זאת ועוד, הרי שהמבקשת נמנעה מלצרף כל אסמכתא לכך שהועברה בשמה, בין אם במועד ובין אם לאו, בקשה להישפט בגין העבירה שיוחסה לה בדו"ח. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003) לפיהם: "הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק-דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש".
6. לכל האמור מצטרפת העובדה כי חלפו כשנתיים ממועד ביצוע העבירה ואף אם המבקשת אכן העבירה את הדו"ח לטיפולו של בנה, הרי שהיה מצופה ממנה לא לשקוט על שמריה ולהתעדכן בסטטוס הטיפול בו (זאת, בניגוד לטענתה לפיה היא "אינה יודעת מה עלה בגורל הבקשה"). ודוק, אין נפקא מינה אם הטיפול בפועל נעשה על ידי המבקשת עצמה או על ידי בנה ואין מקום לקבוע כי נורמות ההתנהגות המקובלות בין המבקשת לבין בנה מהוות "מניעה"  שאינה תלויה במבקשת (ראו לעניין זה המ"ש 5607-07-20 לוי נ' מדינת ישראל (13.8.20)).
7. לאור האמור, נראה כי לא קיימת סיבה מוצדקת להגשת הבקשה באיחור ועלינו לבחון עתה האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין. לטעמי, בנסיבות העניין, התשובה לכך היא שלילית. זאת, בין היתר בהתחשב בכך שהקנס שולם ובמצב דברים זה יש לראות במבקשת כמי שהודתה בביצוע העבירה (ראו סעיף 229(ח) לחוק וכן רע"פ 2937/17 פלדמן נ' מדינת ישראל (2.4.17); רע"פ 9018/14 סלימאן נ' מדינת ישראל (22.11.15)). לכך מצטרפים גם דברי המבקשת, כפי שהם עולים מהדו"ח עצמו ("טעיתי בגלל הירידה..."), המהווים ראשית הודאה.
8. לאור כל האמור לעיל, הבקשה להארכת מועד להישפט נדחית.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ז' אלול תשפ"א, 15 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.