1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל (להלן: בית הדין הארצי) בתיק בד"א 26/20 מיום 11.8.2020, לפיו קיבל בית הדין את ערעור המשיבה על זיכויו של המערער בתיק בד"מ 40/18 של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (להלן: בית הדין המחוזי), והרשיע את המערער בעבירה בניגוד לכלל 26 (רישא) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה);

כמו כן מתייחס הערעור לפסק דינו של בית-הדין הארצי מיום 6.6.2021 בתיקי בד"א 5/21 ו- 7/21, לפיו נדחה ערעורו של המערער על חומרת העונש שנגזר עליו בבית הדין המחוזי בתיק בד"מ 40/18, במקביל לדחיית ערעור המשיבה על קולת העונש.

ההליכים בבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין

1. נגד המערער הוגשה על ידי המשיבה קובלנה בתיק בד"מ 40/18 של בית הדין המחוזי, בגין התבטאויות כלפי עו"ד חנן רובינשטיין, במסגרת הליך אחר שהתקיים נגד המערער בבית הדין המחוזי (בד"מ 19/14) בו שימש עו"ד רובינשטיין כב"כ המשיבה. על פי הנטען בכתב הקובלנה, בדיון שהתקיים באותו הליך ביום 8.6.2017 התבטא המערער כלפי עו"ד רובינשטיין בצורה בוטה, בלתי הולמת ומאיימת, באמרו: "והאיש הזה בצורה דורסנית לא הניח ואני אומר לכם פה בטיעון לעונש אני לא אניח לו לעולם. הוא ישלם. מי שהיה מעורב בזה ישלם עד תום. אין לי רחמים".

כתב הקובלנה ייחס למערער עבירות על כללי האתיקה, לפי סעיף 24 (איסור על איומים), סעיף 26 (פגיעה ביחסי חברים), סעיף 61(3) (התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין), וסעיף 53 (פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין).

1. בית הדין האזורי קבע כי הדברים המיוחסים למערער אכן נאמרו וכי אינם ראויים, אך אינם נכנסים לגדר של עבירה משמעתית של איומים.

לגבי העבירות האחרות שיוחסו למערער, נקבע כי יש לזכות את המערער גם מהן, מאחר שאין להרשיע רק בעבירת "סל" גורפת כאשר מעשה או מחדל של עורך דין אינו נתפס ברשתו של כלל מוגדר, וכי אמירתו של הנקבל הינה בבחינת הנסבל ואין להרשיעו אף בעבירות אלה.

לפיכך זיכה בית הדין המחוזי את המערער מכל העבירות שיוחסו לו.

1. ערעורה של המשיבה על הזיכוי, בבית הדין הארצי, בד"א 26/20, התקבל בחלקו.

לגבי עבירת האיומים, קבע בית הדין הארצי כי בית הדין המחוזי בחן את כל נסיבות העניין ומסקנתו מצויה במסגרת הסבירות, ולפיכך אין להתערב בה. בית הדין הארצי אף אישר כי משזוכה המערער מעבירת האיומים, שהיא העבירה העיקרית, אין מקום להרשיעו ב"עבירת סל" אחרת.

לצד זאת, קבע בית הדין הארצי, כי דבריו של המערער מהווים התבטאות אסורה לפי כלל 26 (רישא) לכללי האתיקה; כי לא מדובר ב"עבירת סל" אלא בעבירה ספציפית נוספת ומקבילה לעבירת האיומים; כי מדובר בעבירה שהופיעה בכתב הקובלנה ולפיכך הייתה למערער הזדמנות להתגונן מפניה; ונוכח דברי המערער כלפי עו"ד חנן רובינשטיין, אשר אמנם אין בהם כדי "איום" אך יש בהם "פגיעה ביחסי החברות בהם נדרש עורך הדין לעמוד", יש מקום להרשיע בעבירה זו.

בית הדין העיר כי כללים 23 ו- 33 לכללי האתיקה מתאימים יותר לענייננו, אך גם "הוראות הרישא לכלל 26... הופרו בפרשתנו".

לפיכך המערער הורשע בעבירה לפי כלל 26 (רישא) לכללי האתיקה, והתיק הוחזר לבית הדין המחוזי לפרשת גזר הדין.

1. בהמשך, ביום 16.12.2020 גזר בית הדין המחוזי את דינו של המערער, לעונש של השעיה על תנאי למשך שלושה חודשים.
2. על גזר הדין הוגשו ערעורים הדדיים, הן של המערער, על חומרת העונש, והן של המשיבה, על קולת העונש. שני הערעורים נדחו.

הערעור, דיון והכרעה

1. הצדדים נדרשו להגיש עיקרי טיעון במסגרת הערעור.

המערער טוען כי עיקרי הטיעון של המשיבה בהליך הנוכחי הוגשו באיחור (של יום או יומיים), ומטעם זה ביקש למחוק אותם ולקבל את ערעורו.

דין הבקשה להידחות, לאחר שבדיון הציג ב"כ המשיבה מסמך מ"נט המשפט", המתעד לדבריו הגשת מסמכים של המשיבה לנט המשפט, ובין היתר מעיד על הגשת עיקרי הטיעון של המשיבה ביום 28.10.2021, הוא המועד שנקבע להגשתם.

1. כאמור, הערעור נסב על פסק הדין המרשיע של בית הדין המחוזי, ועל דחיית ערעורו של המערער בבית הדין המחוזי על גזר הדין.

במקביל מתייחס הערעור להחלטות ביניים שניתנו במסגרת הליכי הערעור השונים.

1. המערער טוען כי הערעור על הכרעת הדין המזכה, הוגש על ידי המשיבה לבית הדין הארצי לאחר חלוף המועד להגשת ערעור, וטוען כנגד החלטת בית הדין הארצי לפיה הערעור, שהוגש בחלוף למעלה מ-30 הימים המאפשרים הגשתו, הוגש במועד.

המחלוקת לעניין זה נסבה סביב הודעות בכתב שהוצאו על ידי עו"ד חיים קנת, יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי, במהלך הסגר בשל נגיף הקורונה. ההודעה הראשונה מיום 15.3.2020 והשנייה מיום 19.4.2020, לפיהן: בשל מצב החירום ששרר בארץ, בעקבות התפשטות נגיף הקורונה, לא יישמעו דיונים בבתי הדין המשמעתיים עד ליום 10.5.2020; יש לדחות את כל הדיונים הקבועים למועד זה; והמועדים עד ליום 10.5.2020 לא יספרו לצורך הגשת כתבי בית דין.

עו"ד קנת הוסיף בהודעותיו כי "ניתן לראות בהודעה זו כהחלטה להארכת מועד גורפת לכל המועדים".

בפסק דינו קבע בית הדין הארצי ביחס לסוגיה זו, כי עו"ד קנת היה מוסמך להורות על הארכת מועדים, מכח תקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החדש) (הארכת תוקף ודחיית מועדים) תש"ף-2020.

אינני רואה צורך להכריע בשאלת תחולת התקנות על בית הדין המשמעתי.

ראשית, בהתאם לכלל 53א' לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים) תשכ"ב-1962, הסמכות להארכת מועד להגשת ערעור נתונה ליו"ר בית הדין המשמעתי הארצי, במקרה זה עו"ד חיים קנת. אמנם בענייננו לא הוגשה בקשה להארכת מועד, אך המשיבה הייתה רשאית להסתמך על הודעותיו של עו"ד מן, לפיהן "ניתן לראות בהודעה זו כהחלטה להארכת מועד גורפת לכל המועדים".

שנית, ככל שהוראותיו של עו"ד קנת ניתנו בחוסר סמכות, וכאמור אינני רואה צורך להכריע בעניין זה, משהסתמכה המשיבה על החלטה זו, די בכך כנימוק להארכת מועד בדיעבד להגשת הערעור שהוגש כאמור.

1. לגופו של עניין, לא מצאתי כי בית הדין הארצי טעה בהרשיעו את המערער בעבירה לפי כלל 26 (רישא).

בית הדין סבר כי כללים 23 ו- 33 מתאימים יותר לענייננו. אפשר שסעיף 33, שעניינו "כבוד הצד שכנגד" והוא מתייחס לאופן הטיעון בבית המשפט בעניין זה, מתאים יותר למעשיו של המערער, אך אין בכך כדי לשלול הרשעה לפי כלל 26, הנוגע אף הוא לענייננו, ואשר בהיותו חלק מכתב הקובלנה, הייתה למערער הזדמנות להתגונן מפני העבירה המעוגנת בסעיף זה.

אינני מקבלת את עמדת המערער, לפיה יש לפרש את כלל 26 כמהווה "רשימה סגורה" של מקרים בהם ניתן להעמיד לדין על פיו.

כלל 26, המצוי בפרק ט' הנוגע ל"עורך הדין וחברו למקצוע", קובע כי "בכל ענין מקצועי יגלה עורך דין יחס חברי כלפי חברו למקצוע ולא ימנע ממנו כל הקלה שאין בה כדי לפגוע בעניינו של לקוח, ובכלל זה יסכים לבקשה לשינוי מועד כאשר חברו נקרא לשירות מילואים פעיל, מצוי בחופשת לידה או בחופשה הנובעת משמירת הריון, חלה או שרוי באבל...".

הרישא לסעיף עומדת בפני עצמה, ומורה לעורך הדין לגלות "יחס חברי כלפי חברו למקצוע" בכל עניין מקצועי. המקרים המובאים בהמשך, כגון הסכמה לשינוי מועדי דיון במקרה של שירות מילואים, חופשת לידה וכיוצ"ב, אינם אלא בבחינת דוגמאות לאותו יחס חברי הנדרש מכל עורך דין.

1. בסיכומו של דבר, לא נפלה טעות לפני בית הדין הארצי בקביעתו לפיה בהתבטאותו של המערער כלפי עו"ד חנן רובינשטיין, הפר המערער את הוראות כלל 26.
2. אשר לגזר הדין – כאמור, בית הדין המחוזי גזר על המערער השעייה על תנאי בלבד. בקביעת גזר הדין, התייחס בית הדין לדבריו של המערער כלפי עו"ד רובינשטיין, כ"דברים קשים", ש"אינם מגלים יחס חברי כלפי חברו למקצוע", ו"אין להם מקום ביחסים בין עורך הדין לחברו". לצד זאת התייחס בית הדין לנסיבות אמירת הדברים, במהלך טיעונים לעונש בעניינו של המערער, בית הדין התייחס לפסיקה הנוהגת, ולמסמכים שהציגה המשיבה לגבי עברו המשמעתי של המערער.
3. בסיכומו של דבר, כפי שסיכם את הדברים בית הדין הארצי ביחס לערעורים שהגישו שני הצדדים על גזר הדין – "שני הצדדים כשלו ולא הרימו את הנטל לשכנע אותנו כי נפל פגם בגזר הדין, באפון אשר מחייב את התערבותנו כערכאת ערעור".

אין לי אלא לאמץ את הדברים גם בהליך הנוכחי.

1. אשר על כן, הערעור על כל חלקיו נדחה.
2. המערער ישלם למשיבה הוצאות הערעור בסך 5,000 ₪.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשפ"ב, 04 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.