בפני בקשה להארכת המועד להישפט בגין דו"ח שמספרו 90513809898 המייחס למבקשת עבירה של נהיגה במהירות מעל למותר בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 שנאכפה באמצעות מצלמת מהירות מסוג א/3 בתאריך 17.08.19.

טענות המבקש

1. המבקשת טענה כי הדו"ח כלל לא הגיע אליה שכן כתובתה העדכנית במשרד הרישוי היא רחוב אל מקפה 70 ולא הכתובת צור בחר ת"ד 72976 ירושלים 9741500 כפי שהיא מופיעה בדו"ח שצורף לבקשתה.

2. עוד טענה המבקשת כי היא מעולם לא ביצעה את העבירה המיוחסת לה אך נבצר ממנה לפעול להסבת הדו"ח שכן, הוא כלל לא הגיע אליה והיא למדה אודותיו דרך משרד הרישוי.

3. לטענת המבקשת אם בקשתה לא תתקבל, ולאור העובדה כי היא מפרנסת יחידה, ייגרם לה נזק בלתי הפיך ועיוות דין.

טענות המשיבה

4. המשיבה בקשה לדחות הבקשה כיון שהודעת תשלום הקנס נשלחה לכתובתה הרשומה של המבקשת במשרד הפנים באותה העת וחזרה בציון הסיבה "לא נדרש" ועל כן מדובר במסירה כדין. להוכחת טענתה צירפה המשיבה עותק מאישור המסירה.

לטענת המשיבה ביום 1.04.21 שלחה המבקשת עצמה בקשה להישפט בגין הדו"ח ובה ציינה את כתובתה צור בחר ירושלים ת.ד. 72976, שהינה הכתובת המופיעה בדו"ח .

5. עוד טענה המשיבה כי טענת אחר נהג ברכב נטענה בעלמא מבלי שצורפה אליה כל אסמכתא ומאחר ואין מדובר בנסיבות שאינן בשליטתה של המבקשת אף לא יגרם לה עיוות דין בשל כך.

דיון

6. סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") מעניק לבית המשפט סמכות להאריך את המועד להישפט בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 229(ה) לחסד"פ בשינויים המחויבים או מטעמים שיירשמו. ההלכה היא כי יש לנקוט בעניין זה על דרך הצמצום, בדומה לבחינת בקשה לביטול פסק דין, כשיש סיבה מוצדקת לאי התייצבות או אם הדבר דרוש למניעת עיוות דין (ע"פ 40599/07 רואמי אברהם נ' מדינת ישראל מיום 3.12.2007).

בעפ"ת 33548-07-19 שמוש הכהן נ' מדינת ישראל מיום 15.1.2020 נקבע כי:

"בפסיקה הובהר כי בעבירה מסוג ברירת משפט, הנחת היסוד היא שהנאשם אינו מעוניין להישפט בגין מעשיו. בכך שונה מצב הדברים מעבירה בה לנאשם זכות להישפט מלכתחילה (רע"פ סדגר נ' מדינת ישראל 27/1/2010; רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל 2/6/2009)".

הגשת בקשה באיחור מסיבות שאינן לתלויות במבקש

7. לעניין קבלת הודעת תשלום קנס בעבירות קלות, קובעת תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 :

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."

כלומר, אם הוכיחה המשיבה, כי שלחה את ההודעה בדואר רשום כדין, חזקה שההודעה נשלחה כדין ועל הנאשם מוטל הנטל להפריך חזקה זו.

8. משהוכח כי נשלח דואר רשום אף בהעדר אישור מסירה או אישור שאינו ממולא כדין, רואים אותו כמי שהגיע למענו תוך 15 יום מיום שנשלח (עפ"ת (ב"ש) 47513-02-17 בולנדי נ' מדינת ישראל מיום 21.5.17, עפ"ת 67571-03-18 אפשטיין נ' מדינת ישראל מיום 25.4.18 ורע"פ 106/15, מיום 20.1.15).

9. לתגובת המשיבה צורף העתק מאישור מסירה הנושא את כתובתה של המבקשת, " צור בחר ת"ד 72976 ירושלים 9741500", את הכיתוב "דואר רשום" ואת מספר המעקב דבר המהווה אסמכתא למשלוח הודעת תשלום הקנס למבקשת.

10. המבקשת טענה כי כתובתה הרשומה שונה מהכתובת המצוינת בהודעת תשלום הקנס. טענה זו עומדת בסתירה לפנייתה של המבקשת מיום 1.04.21 הכוללת פירוט כתובתה שהיא הכתובת אליה נשלחה הודעת הקנס.

לפיכך אני קובעת כי הודעת הקנס נשלחה לכתובתה של המבקשת.

11. משהוכיחה המשיבה כי ההודעה נשלחה כדין, עובר הנטל לפתחה של המבקשת להוכיח כי לא קיבלה את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בה ולא עקב הימנעותה מלקבלה.

12. מאישור המסירה ומפנייתה של המבקשת שצורפה לתגובת המשיבה, עולה כי הודעת תשלום הקנס שנשלחה לכתובתה הרשומה של המבקשת, חזרה בציון הסיבה "לא נדרש". המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה הדרוש להוכיח כי לא קיבלה את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בה. סתירתה של חזקה המסירה טעונה ראיה ותימוכין ולא תיעשה על-ידי העלאת טענה בעלמא כי המבקשת לא קיבלה את דבר הדואר לידיה(רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם מיום 25.3.2018).

13. לפיכך אני קובעת כי הודעת תשלום הקנס הומצאה כדין למבקשת וכי הבקשה לא הוגשה באיחור בשל נסיבות שלא היו תלויות במבקשת ושמנעו ממנה להגישה במועד.

האם קיים חשש לעיוות דין

אחר נהג ברכב

14. המבקשת טען כי במועד ביצוע העבירה אחר נהג ברכב.

ההלכה היא כי עילת אחר נהג ברכב אינה מצדיקה הארכת המועד להישפט.

ברע"פ 7709/13 שמעון סאסי נ' מדינת ישראל מיום 28.11.13 קבע בית המשפט העליון כי:

"...טענתו לפיה הוא עצמו לא נהג ברכב, איננה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו".

וכן ברע"פ 7018/14 מיכאל טיטלבאום נ' מדינת ישראל מיום 30.10.2014 נקבע כי:

"גם טענתו של המבקש, לפיה ההארכה נדרשת לשם הסבת הדו"חות על שמם של נהגים אחרים שהשתמשו ברכב, אין בכוחה להועיל למבקש, בנסיבות העניין (ראו: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל (26.3.2014); רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.2011))".

15. טענה זו נבחנה מספר רב של פעמים גם בבית המשפט המחוזי אשר קבע בהחלטותיו כי טענת "אחר נהג ברכב" אינה מבססת חשש לעיות דין וכי ואין לראות בטענה זו כ"נימוק מיוחד", בהתאם לסעיף 230 לחסד"פ או כטענה שמקימה חשש לעיוות דין אם לא יוארך המועד להישפט (עפ"ת 42642-12-17 שאול שלום נ' מדינת ישראל מיום 1.4.2018 (להלן: "עניין שאול שלום"), עפ"ת 45391-01-19 גיא כהן נ' מדינת ישראל מיום 31.3.2019, עפ"ת 45005-06-18 הלל רוזנברג נ' מדינת ישראל מיום 24.12.2018, עפ"ת 51304-09-16 חי חיים אור גל נ' מדינת ישראל מיום 3.11.2016).

16. גם במקרים בהם קיימת תשתית ראייתית מוצקה לפיה אדם אחר ביצע את העבירה ולא הנאשם עצמו, זאת בהסתמך על תצהירו של אחר המודה בנהיגה ברכב בזמן ביצוע העבירה שהינה ראייה מוצקה ובעלת משקל, אין קבלת הבקשה בדבר הארכת המועד להישפט מוצדקת (רע"פ 7839/08 שמעון קורנפלד נ' מדינת ישראל מיום 10.11.2008; רע"פ 9540/08 עופר מוסברג נ' מדינת ישראל, 8.1.2009; רע"פ 8927/07 סעד אבו עסב נ' מדינת ישראל מיום 29.1.2008, רע"פ 8626/14 סמארה נ' מדינת ישראל מיום 10.2.2015, רע"פ 2754/12 ביסמוט נ' מדינת ישראל מיום 19.4.2012, רע"פ 222/13 מחמוד נ' מדינת ישראל מיום 17.1.2013).

17. זאת ועוד, כפי שקבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת אריאלי) המדובר בטענת הגנה שכיחה ועל כן, אין מקום להכיר בה, שכן הכרה זו תביא לפתיחת פתח רחב ותפגע בשיקולי מדיניות הנוגעות ביעילות ההליכים בבית המשפט לתעבורה (עניין שאול שלום).

על כן, גם אם הייתה מוכחת טענת המבקשת כי הדו"ח ניתן במהלך שימושו של אחר, אין בכך משום עיוות דין המצדיק קבלת הבקשה.

18. טענת המבקשת נטענה בעלמא היא אינה נסמכת על אסמכתאות, או למצער על תצהיר של הנהג הנטען. יתרה מכך, המבקשת עצמה טענה כי אינה יודעת מי ביצע את העבירה. לפיכך מדובר בטענה קלושה אשר אינה מצביעה על פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה (השוו עפ"ת 46965-03-19 איאל נ' מדינת ישראל מיום 12.9.2019).

19. משכך, אני קובעת כי טענת המבקשת לפיה אחר נהג ברכב ביום ובשעת ביצוע העבירה אינה מהווה עיוות דין המצדיק את הארכת המועד להישפט.

שיהוי בהגשת הבקשה

20. מדובר בבקשה שהוגשה בשיהוי, זאת ללא הסבר המצדיק זאת ודי בכך להביא לדחיית הבקשה (השוו עפ"ת 75464-12-19 מעגל שני בע"מ נ' מדינת ישראל מיום 29.1.2020).

לנוכח האמור ומכוח עקרון סופיות הדיון הבקשה נדחית.

מזכירות תשלח ההחלטה לצדדים

ניתנה היום, כ"ה אב תשפ"א, 03 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.