ערעור על החלטת בית משפט עניינים מקומיים בהרצליה, מיום 21.7.21, בגדרה אושר לביצוע צו הריסה מנהלי.

לפי שהצו בוצע בינתיים, עתר ב"כ המערער לפסק דין אשר יסלול דרך להגשת תביעה אזרחית כנגד המשיבה: "הצו בוצע בינתיים, אך עניין לנו בתביעה עתידית שתוגש בשל עילות נזיקיות מרובות ויתכן שאף זדון מאת מי אורגני עיריית הרצליה".

ביקשתי מב"כ המערער הבהרה מדוע יש לדון בערעור שעה שמדובר במעשה עשוי ולכאורה מדובר בדיון תיאורטי. בהבהרה בכתב שהוגשה טען ב"כ המערער כי עומדת למערער זכות חוקתית של גישה לערכאות וכי אין מדובר בסעד הצהרתי.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על הנמקותיה ובהבהרה שהוגשה לי, אני רואה לדחות הערעור אף בלא קיום דיון ובלא קבלת תגובת המשיבה.

רקע

1. ביום 25.5.21 הוצא צו הריסה מנהלי בגין בניית בריכה מפיברגלס, שנבנתה ללא היתר, בחצר דירת גן של המערער. הצו נחתם על ידי מהנדסת העיר מכוח סמכותה על פי סעיף 121 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, (להלן: "החוק").

2. ביום 24.5.21, לטענת המשיבה, הוצא צו הריסה מנהלי, אך בשל טעות בציון מידות הבריכה בוטל זה והוצא צו חדש ביום 25.5.21, אשר הודבק על דלת החצר ביום 26.5.21.

3. ב"כ המערער הגיש בקשה לבטל צו ההריסה המנהלי "שמספרו אינו ידוע" כמו גם בקשה לעיכוב הצו. לטענתו, הצו לא הומצא ואין הוא יכול לטעון לגופו של הצו. לדבריו, הודעה על דבר הצו נשלחה אליו רק ביום 6.7.21 ואף זאת לאחר פניות רבות. על כן ולשיטתו, מכוח הוראות סעיף 226 לחוק, הצו בטל ו/או בר ביטול.

4. בתגובתה לבקשה ציינה המשיבה את השתלשלות האירועים. לתגובה צורף תצהיר של מפקחת הבנייה אשר ציינה בסעיפים 4 ו-5 לתצהיר כי הדביקה את הצו המתוקן ביום 26.5.21 על דלת דירת הגן של המערער. עוד רשמה בגוף הצו את יום ההמצאה ואף תיעדה את ההמצאה בדו"ח ובתמונות.

לתצהיר צורף נספח – צו ההריסה המדובר המתייחס לבריכה אשר הייתה בחזקת "עבודה אסורה" שבוצעה עד 6 חודשים עובר לביצוע הצו. כמו כן, צורף לתצהיר דו"ח ביקור במקום המתעד את דבר הדבקת הצו המתוקן ביום 26.5.21.

5. ב"כ המערער הגיב לתשובת המשיבה וחזר על עתירתו לביטול צו ההריסה כאשר הוא מכוון את כל חיציו לאופן הדבקת הצו.

6. בהחלטה מיום 21.7.21 דחה בית משפט קמא את הבקשה לביטול הצו המנהלי.
כבוד השופט איזקסון קבע כי הבקשה הוגשה באיחור ולא התבקשה הארכת מועד. עם זאת, הוא נדרש לנימוקים לגופו של עניין.

אשר לטענה של הגנה מן הצדק, אין לה מקום בהליך זה אלא בהליך שנפתח בהגשת כתב אישום. סעיף 229 לחוק, "תוחם באופן מוקפד את שיקול הדעת של בית המשפט להיעתר לבקשה לביטול צו הריסה מנהלי בשלוש עילות בלבד כאשר אחת מהן הינה שהעבודה בוצעה כדין". בנסיבות מקרה זה, וכמאמר בית משפט קמא "בעניין זה לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהבריכה שהונחה בחצר ביתו של המערער אינה מעוגנת בהיתר כלשהו". עוד הפנה בית משפט קמא לדרישות למתן הצו. אין מחלוקת שהצו ניתן כדין עד כדי כך שכאשר נפל פגם בצו הראשון (ציון מידות שגויות של הבריכה – צ.ק.) הוא בוטל ותוקן מיד לאחר מכן בצו חדש. שני הצווים הודבקו על דלת ביתו וחצרו של המערער, כך על פי התמונות אשר צולמו בזמן אמת.

אשר לטעם השלישי נקבע כי על פי המסמכים שהונחו בפני בית משפט קמא ובכללם צילומים של הצו המודבק על דלת ביתו וחצרו של המערער, לא נפל כל פגם בדרך ההמצאה.

מכאן הערעור אשר הוגש כאשר נימוקי הערעור מופנים כלפי דרך ההמצאה ואי קיום דיון בבית משפט קמא.

כאמור לעיל, החלטתי לדחות הערעור אף ללא קיום דיון או קבלת תגובת המשיבה, באלה הנימוקים:

1. אכן, זכות הגישה לערכאות הינה בבחינת זכות חוקתית, אין ולא הייתה מחלוקת אודות סוגיה זו ואין מקום להאריך בכך.

2. הודעת הערעור מגלה טפח ומכסה טפחיים. כך גם בפניית המערער לבית משפט קמא לביטול הצו המנהלי. אין בהודעת הערעור ואין בפנייה לבית משפט קמא רמז לסוג הבנייה האסורה או לכך שהיא נבנתה ללא היתר. ב"כ המערער אינו מזכיר כלל כי מדובר בבריכה ואף אינו טוען ולו ברמז כי הבריכה נבנתה כדין.

3. אין בהודעת הערעור התייחסות למועד קבלת החלטת בית משפט קמא מיום 21.7.21 כמו גם הסבר כלשהו מדוע לא התבקש עיכוב ביצוע משניתנה ההחלטה. לא נעלם מעיניי כי בעתירה הראשונית לבית משפט קמא ובתגובת המערער לתשובת המשיבה, התבקש עיכוב ביצוע כסעד ביניים. אולם, משניתנה ההחלטה הסופית, היה על המערער לפנות לאלתר לבית משפט קמא ולבקש עיכוב ביצוע. יצוין, בזהירות המתבקשת, כי ב"כ המערער לא ציין מתי בוצע צו ההריסה המנהלי.

4. מדובר במעשה עשוי. קיימות שתי אפשרויות לשיטת ב"כ המערער:

א. להחזיר הדיון לבית משפט קמא לשם שמיעת ראיות בסוגיית ההמצאה.

ב. ערכאת הערעור היא שתקבע ממצאים עובדתיים בסוגיה זו.

ברי, כי שתי האפשרויות אינן מעשיות.

אין טעם ותכלית בהחזרת הדיון לבית משפט קמא. המתווה הדיוני בבית משפט קמא לא נועד ליתן סעדים הצהרתיים.

כך הם פני הדברים אשר לתפקידה של ערכאת הערעור. זו אינה אמורה לשמוע ראיות בסוגיית ההמצאה.

5. אחר כל אלה, יש לשוב ולציין כי תכלית הגשת הערעור נועדה לקבל סעד מבית משפט זה אשר יצביע על שגיאות שנפלו באופן התנהלות בית משפט קמא. לכך התייחסתי בסעיף 4 לעיל. אולם, בבחינת למעלה מן הדרוש, יש להפנות לרע"פ 4048/06 אליעזר קרבסי נ. מדינת ישראל (28/01/2007):

"משבוצעה ההריסה, נשמט הטעם המהותי מהליך הערעור שהגיש המבקש על דבר תקפות הצו. ההליך אותו יזם המבקש בבית המשפט לעניינים מקומיים, ולאחר מכן בערעור, נועד להשיג על תקפות הצו כדי למנוע את הריסת המבנה. מבחינה זו, משמעותו של הערעור נועדה לתקוף את תקפותו של הצו כדי למנוע את ההריסה. משההריסה בוצעה, ניטל הטעם מבירור תוקפו המשפטי של הצו, ככל שהדבר מתייחס לסעד של מניעת ההריסה. מבחינה זו, טענותיו של המבקש ביחס לחוקיותו של הצו הפכו במידה רבה תיאורטיות. כלל הוא, בבחינת מושכלות ראשונים, כי ערכאות השיפוט אינן דנות בשאלות אקדמיות ותיאורטיות, אלא בעניינים בעלי משמעות אופרטיבית לאותו הליך".

כמו כן ראה ספרו של יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ג - הביקורת השיפוטית: כללי הסף (נבו,2014( , עמ'  1836-1819 ובמיוחד בעמ' 1826-1829 ואילך ,  וכן בפסיקה המובאת שם.

כללם של דברים – הערעור במהותו הינו תיאורטי. אין מקום לדון בו משיקולי מדיניות וחיסכון בזמן שיפוטי כאשר ההכרעה לא תשרת צורך מעשי ולא תביע תועלת ממשית, שהרי הבריכה אשר נבנתה ללא היתר – ולא נטען אחרת! – נהרסה זה מכבר.

6. אין לאל ידי לקבל הערעור והוא נדחה בזאת.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד אב תשפ"א, 02 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.