לפניי בקשה לפסיקת הוצאות.

1. העתירה שלפניי הוגשה ביום 3.8.2021 ובה דרישה להורות למשיבים להמציא לעותרת את המידע שביקשה מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח - 1998, בנוגע לכל ההתקשרויות החיצוניות של המשיבה 2 עם נותני שירותים הנדסיים, התקפות כיום. בעתירה נטען כי העותרת פנתה אל המשיבים ואל רשויות מקומיות נוספות ובהעדר מענה, שלחה העותרת מכתבי תזכורת אל המשיבים ביום 28.5.2021 וביום 8.6.2021.

ביום 8.6.2021 השיבו המשיבות לעותרת באמצעות מייל וביקשו הבהרות בקשר למידע המבוקש והיא העבירה להן הבהרות. לאחר מכן, לא קיבלה העותרת מענה, כנטען, ומכאן הוגשה העתירה.

2. ביום 31.10.2021 עתרו המשיבות לארכה להגשת כתב תשובה לעתירה, וכן מסרו כי ביום 27.10.2021 הועברו מספר קבצים להם עתרה העותרת, וביחס למידע נוסף, עליה לבצע בדיקות נוספות מול צדדים שלישיים.

ביום 18.11.2021 הגישו הצדדים הודעה על הסכם פשרה ובקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם. על פי ההודעה, המשיבות העבירו לעותרת את המידע המבוקש, והעתירה מיצתה את עצמה.

להסכמות אלה ניתן תוקף של פסק דין.

3. הצדדים חלוקים בשאלת ההוצאות.

לטענת העותרת, היא המתינה כשישה חודשים מיום הפנייה הראשונה וכארבעה חודשים מיום הגשת העתירה, עד לקבלת המידע המבוקש. לטענת העותרת, המשיבים הפרו את הדין וכפו עליה את הגשת העתירה שעלותה מוערכת בכ-3,000 – 5,000 ₪ הכוללים שכר טרחה, עלויות השילוח, והחלק היחסי של אגרת בית המשפט שאינו מוחזר.

4. המשיבות סבורות כי יש לדחות את הבקשה או לכל הפחות לחייבן בסכום סימלי או זעום. לטענת המשיבות, שדות נגב היא רשות מקומית קטנה ודלת הכנסות, ובשל מיקומה בעוטף עזה היא מתמודדת עם קשיים רבים שהעסיקו את בעלי התפקידים האחראיים על מתן מענה לבקשה. נטען כי העותרת מרבה "להעסיק" את המשיבים, ולעתים שולחת שלוש בקשות שונות בתקופה של ארבעה חודשים.

לטענת המשיבות, העותרת נוהגת לפרוש "רשת דיג" צפופה, בצורת עשרות פניות לפי חוק חופש המידע אל רשויות שונות ברחבי הארץ. לטענת המשיבות, העותרת פועלת בשיטת "העתק הדבק" בנוסח בקשותיה וההבדל היחיד הוא שמות המשיבים.

דיון והכרעה

5. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש לחייב את המשיבים בהוצאות באופן שישקף את מורכבות ההליך וההוצאות שנגרמו לעותרת.

אמות המידה לפסיקת הוצאות בעתירה שהסתיימה ללא בירור בהכרעה לגופה, נקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד מח (4) 217. על פי אמות המידה שגובשו בהלכה הפסוקה, יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם היה מיצוי הליכים, האם היה שיהוי והאם עצם הגשת העתירה הביאה להגשת הסעד.

6. במקרה שלפניי, העדר המענה לפניותיה של העותרת הקים, כך נראה, צידוק בהגשת העתירה. המשיבה קיבלה את הבקשה לכל המאוחר ביום 8.6.2021, אולם לאחר ההבהרה שקיבלה מהעותרת, לא המשיכה את הטיפול בבקשתה. המידע התקבל רק לאחר הגשת העתירה. אין באילוצים של כוח אדם ,כנטען, כדי להצדיק הפרה של חוק חופש המידע. לכל הפחות, היה על המשיבים ליידע את העותרת כי המצאת המידע המבוקש תארך זמן נוסף.

באשר לסעד המבוקש, נראה כי הגשת העתירה אכן הובילה לקבלתו. המשיבים, למעשה, לא הגישו כתב תשובה לעתירה ולטענות שהועלו בה, אלא מסרו לעותרת 15 קבצים המכילים את המידע המבוקש, ולאחר מכן הודיעו הצדדים כי העתירה מיצתה את עצמה.

7. לצד אלה, מצאתי לקחת בחשבון בקביעת שיעור ההוצאות את העובדה שהעתירה לא התבררה לגופה, כמו גם העובדה שהעתירה אינה מורכבת והיא דומה לעתירות רבות אחרות אותן מגישה העותרת. נוכח האמור, ניתן לשער כי הטרחה שנגרמה לעותרת אינה רבה.

סוף דבר – נוכח השיקולים שפורטו לעיל, אני מורה כי המשיבות ישלמו לעותרת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,000 ₪.

ניתנה היום, י"ט טבת תשפ"ב, 23 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.