לפני תביעה שעניינה נזקים שנגרמו לרכב בבעלות התובע בתאונת דרכים.

לטענת התובע, רכב שהיה נהוג ע"י הנתבעת 1 והיה מבוטח ע"י הנתבעת 2, פגע ברכבו מאחור בזמן שעמד למופע אור אדום.

הנתבעת 1 אישרה כי פגעה ברכב התובע כנטען וטוענת כי על הנתבעת 2 לשאת בפיצויו לאור קיומו של כיסוי ביטוחי לרכב.

הנתבעת 2 טוענת כי נסיבות התאונה שונות מן הנסיבות עליהם דיווחה הנתבעת 1 ולפיכך היא הסירה את הכיסוי הביטוחי שניתן לנתבעת 1.

במהלך הדיון הסתבר כי הנתבעת 1 הגישה כנגד הנתבעת 2 תביעה ביחס לנזקי רכבה המתבררת בנפרד בבימ"ש השלום בת"א.

בדיון ההוכחות שהתקיים העידו התובע, אחיו המועסק על ידו ושהיה ברכב התובע בעת התאונה, הנתבעת 1, חבר המשפחה אשר סייע לנתבעת 1 בטיפול ברכב והחוקר מטעם הנתבעת 2.

התובע מר אברהם גור, שהינו בעל מגרש למכירת רכבים, העיד כי לא נכח ברכב בזמן התאונה ולא זכור לו כי ראה את הרכב או את רכב הנתבעת לאחר התאונה. התובע אישר כי הדיווח שנמסר לחברת הביטוח מטעמו ביחס לאירוע התאונה לא היה מדויק שכן ציין בו שהנהג ברכב היה אחיו בעוד שלמעשה מי שנהגה ברכב הייתה נהגת שהייתה מעוניינת ברכישת הרכב. לדבריו הטעות נבעה מכך שאחיו פונה לביה"ח לאחר התאונה והוא לא שוחח עימו לפני שמסר לסוכן הביטוח את דיווח התאונה. התובע לא זכר אם רכב הנתבעת הגיע למגרש ואם נגרר מהמקום או מהמגרש.

מר בן ציון גור, אחיו של התובע, העיד כי נסע ברכב נשוא התביעה וישב במושב האחורי כאשר רוכשים פוטנציאליים של הרכב היו במושבים הקדמיים. הרכב היה נהוג ע"י נהגת מטעמו וכאשר נעצרו למופע אור אדום חש במכה בחלקו האחורי של הרכב. לדבריו סבל מפגיעה פיזית בשל התאונה ולאחר מכן התפנה לביה"ח לבדיקות ולכן לא שוחח עם אחיו מיד לאחר התאונה. העד אישר כי רכב הנתבעת הגיע למגרש הרכבים של התובע אולם לא ידע מתי וכיצד פונה מהמקום.

שני העדים הבהירו כי אין בידיהם את פרטי הנהגת שנהגה ברכב התובע.

הנתבעת 1 העידה כי פגעה ברכב התובע מאחור בסמוך לרמזור. לדבריה דעתה הייתה נתונה לבריאותה של נהגת רכב התובע ולכן הייתה נסערת במקום ורק רצתה לוודא כי הנהגת לא נפגעה. לדבריה לאחר התאונה הלכה ברגל למגרש התובע שנמצא בסמוך, ולאחר שנרגעה חזרה לרכב בליווי בני הזוג שנסעו בו והם שהסיעו אותה הביתה ברכבה. כשהגיעה לביתה שוחחה טלפונית עם העד מטעמה, מר אלי ליבה אשר מסייע לה בשל מחלתו של בן זוגה והוא הנחה אותה להזמין גרר שיגרור את הרכב למוסך והיא פעלה לדווח על התאונה לנתבעת 2. לדבריה התכתבה לאחר התאונה עם נהגת רכב התובע שדרשה בשלומה.

הנתבעת 1 עומתה עם המידע שמסרה לחוקר הנתבעת 2 ולפיו נותרה במקום האירוע ומשם הזמינה גרר מחברת הביטוח. כן עומתה עם התמונות שצולמו במגרש התובע ובהם מופיע רכב הנתבעת בניגוד לטענתה כי הרכב נותר בזירת האירוע. כך גם ביחס לאופן שובה לביתה כאשר בחקירה טענה כי שלושה בני מיעוטים שהיו עוברי אורח הם שהחזירו אותה לביתה למול עדותה כי רוכשי הרכב הם שהחזירו אותה לביתה. הנתבעת 1 הסבירה שעדותה מול החוקר נגבתה בזמן ששהתה בעבודתה כאשת חינוך בגן ילדים, תוך שדעתה מוסחת כל העת בשל הצורך לתת מענה לילדים וכי גישתו של החוקר כלפיה הייתה חשדנית ותוקפנית מלכתחילה. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה העתק מההתכתבות שניהלה עם נהגת רכב התובע אולם ציינה כי אין בידיה את פרטיה ואינה יודעת את שמה.

העד מטעם הנתבעת 1, מר אלי ליבה העיד כי הוא טיפל בגרירת רכב הנתבעת 1 בעקבות התאונה. ע"פ עדותו הוא עוסק בתחום הרכב והינו סוחר מוניות ולכן גורר מטעמו הגיע על מנת לגרור את הרכב. בשיחתו עם החוקר מטעם הנתבעת 2 העלה על הקו את נהג הגרר ואף העביר לחוקר חשבונית ביחס לגרירה שהונפקה לו. בעדותו לא זכר מהיכן נגרר הרכב וכשהושמעה לו השיחה בינו לבין החוקר ובה הסביר כי הרכב נגרר ממקום התאונה שב וטען כי אינו זוכר מנין נגרר הרכב. גם לאחר שעומת עם גירסת הנתבעת 1 לפיה הרכב נגרר מביתה שב וטען כי כנראה מדובר בטעות של אחד משניהם אולם הדבר אינו מהותי. כן טען כי הנהגת המעורבת בתאונה התייצבה לדיון שנערך בתביעת הנתבעת בביהמ"ש בת"א .

החוקר מטעם הנתבעת 2 העיד כי התגלו סתירות בין עדויות הנתבעת 1 לעדות מטעם התובע בחקירה שערך והדבר הביא אותו למסקנה כי יש חשש למסירת מידע כוזב ביחס לתאונה. לעניין זה הצביע החוקר על מיקום ביצוע הגרירה, על זהות הגורם שהחזיר את הנתבעת 1 לביתה, ועל המצאות רכב הנתבעת במגרש התובע. כן ציין החוקר את העובדה שהפוליסה שרכשה הנתבעת 1 היתה לנהג נקוב- היא בלבד ולכן לאור העובדה כי לכאורה הפרטים לאחר התרחשות התאונה אינם תואמים ביחס לעדויות, עלה החשש שלא הנתבעת 1 הייתה הנהגת ברכב. לחוקר לא היו השערות ספציפיות ביחס לזהות הנהג ברכב ולדבריו הוא רק יכול להעלות את ההשערה שאין המדובר בנתבעת 1 לאור, כאמור, כלל הסתירות בין גירסאות המעורבים. החוקר הכחיש כי איים על הנתבעת 1 או כי החקירה התקיימה תחת לחץ וטען כי החקירה התקיימה בניחותא והנתבעת הייתה רגועה במהלכה.

דיון ומסקנות-

קולמוסים רבים נשתברו בסוגית המרמה בתביעות ביטוח ואך למען הנוחיות אבקש לסקור בקצרה עמדת ביהמ"ש וההלכה הנוהגת ביחס לסוגיה זו.

סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח שכותרתו "מרמה בתביעת תגמולים" קובע כי:

" מרמה בתביעת תגמולים

25. הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו."

ע"פ דיני הראיות במשפט האזרחי- "המוציא מחברו- עליו הראיה"; אולם עת טוענת הנתבעת כי התובע מבקש לקבל לידיו שלא כדין סכומים שאינם מגיעים לו בטענת כזב, הרי שלפני ביהמ"ש שני נטלי הוכחה: על התובע להרים נטל הראיה להתקיימות האירוע הביטוחי ואילו על הנתבע הטוען לטענת מרמה הנטל להוכיח קיומה של מרמה כאמור (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. שלום גרשון הובלות בע"מ פד"י סא(3) 18). אמנם עסקינן בתביעה אזרחית ומשכך, נטל השכנוע הינו עמידה במאזן ההסתברות, אולם בשל מהותה של טענת המרמה ומשמעויותיה, ידרש הנתבע לכמות ראיות או לראיות כבדות משקל על מנת לעמוד בנטל זה (וראה דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מ(1) 589) . ביחס לקביעה זו יש להתחשב מאידך בשאלה למי מהצדדים נגישות למידע נשוא טענת המרמה. ככל ומיד זה מצוי בידיעתו האישית או הבלעדית של התובע- המבוטח, הרי שנטל ההוכחה המוטל על הנתבעת- המבטחת- יוקל (ע"א 391/89 וייסנר נ. אריה חברה לביטוח בע"מ מז(1) 837) .

ביהמ"ש העמיד את הוכחת טענת המרמה על שלושה אדנים: א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות ב. מודעות המבוטח לכזב או לאי נכונות העובדות שנמסרו ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד נסרה).

עוד נפסק כי בהוכחת שני היסודות הראשונים של טענת המרמה עובר נטל הבאת הראיות למבוטח לעניין הצגת המניע למסירת עובדות כוזבות אלה וככל ולא עמד בנטל זה, די בכך כדי לאפשר לביהמ"ש כדי לקבוע קיומה של כוונת המרמה (רע"א 9215/10 פלדמן נ. הפניקס חברה לביטוח בע"מ . אף למעלה מזה- די בהוכחת שני היסודות הראשונים ע"מ לאפשר הוכחת היסוד השלישי ע"י ראיות נסיבתיות.

ומן הכלל אל הפרט-

עיון בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 1 מעלה כי צורפו אליו תמונות מהמקום שתואר ע"י העדים שנכחו במקום התאונה ובו ניתן לראות את רכב התובע ורכב הנתבעת 1, ככל הנראה מיד לאחר התאונה. הנתבעת לא נחקרה ביחס לתמונות אלה שע"פ המסמכים שצורפו לכתב ההגנה מטעמה צורפו לתכתובת בינה לבין נהגת רכב התובע. בנוסף, עדויות עד התובע והנתבעת וכן מוקדי הנזקים ברכבים שצולמו במגרש התובע וצורפו לדו"ח החוקר מטעם הנתבעת 2 תומכים גם הם בגירסת התובע והנתבעת 1 ביחס לאופן התרחשות התאונה. כן יש לציין כי עדותו של עד התובע הייתה מהימנה וישירה והותירה עלי רושם אמין. לפיכך שוכנעתי כי התרחש מקרה ביטוח כהגדרתו בדין ורכב הנתבעת 1 פגע ברכב התובע מאחור.

מעת שהוכח קיומו של מקרה ביטוחי, כבענייננו, הנטל על הנתבעת 2 להוכיח את טענתה ביחס למסירת מידע כוזב ביחס לנסיבות התאונה.

לאחר שמיעת כלל הראיות ועיון בדו"ח החוקר, אין ספק בעיני כי קיים צל באשר להתנהלות הנתבעת 1. קיימות סתירות בגירסאות ביחס למעשיה לאחר אירוע התאונה, בשאלה כיצד שבה לביתה לאחריה ובאשר למקום ממנו נגרר הרכב. גם עדותו של התובע אשר התחמק לפרקים ממתן תשובות ברורות לשאלות עובדתיות שנשאל או עדותו של עד הנתבעת אשר גם הוא היה מלא טענות כרימון אולם לא נתן הסבר קונקרטי ביחס לסתירות שנתגלו בין גירסתו לגירסת הנתבעת 1. הנתבעת 1 לא זימנה לעדות לפני את נהגת רכב התובע אשר מעדות העד מטעמה עולה כי פרטיה מצויים בידיה.

עם זאת, בתי המשפט פסקו לא אחת כי אין די בעצם קיומן של סתירות על מנת להביא להרמת נטל הראיה בטענת מרמה וכי מסת הראיות צריכה להצביע באופן ברור על מסירת מידע כוזב; וראו למשל בתאמ (הרצ') 30456-07-15 טשגר סנדקה נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (7.8.17). אין די בתחושה כי גירסת הנתבעת 1 אינה מגלה את שהתרחש באירוע ועל הנתבעת 2 נטל משמעותי להוכיח טענתה זו.

הסתירות עליהם הצביעה הנתבעת 2 עניינן באירועים שהתרחשו לאחר אירוע התאונה, והן היוו את עיקרן המוחלט של חקירת הנתבעת 1 בביהמ"ש. מעדותם של התובע והעד מטעמו לא התרשמתי כי מסרו עדויות שאינן אמת בבסיסן ביחס לאירוע התאונה, כאשר עד התובע העיד מפורשות כי ברכב שפגע בהם נהגה אשה מבוגרת (עמ' 6 שורה 36 לפרוטוקול הדיון מיום 14.11.22) - והגדרה זו תואמת את הנתבעת 1. לפיכך, הגם שניתן לגרוס, כפי שגורסת הנתבעת 2, כי צבר אי ההתאמות מביא למסקנה כי הנתבעת 1 לא הייתה שותפה להתרחשות התאונה כפי שטען החוקר מטעמה, אולם ניתן גם לסבור כי בלהט האירועים מסרה הנתבעת 1 פרטי מידע לא מדויקים באשר להתרחשות לאחר התאונה ומכך נובעות אי ההתאמות עליהם הצביעה.

איני סבורה כי די באי התאמות אלה להרים את הנטל המוטל על הנתבעת 2 להוכיח כי דיווח הנתבעת 1 היה דיווח כוזב כהגדרתו בחוק חוזה הביטוח ולפיכך אני קובעת כי הנתבעת 2 חבה במתן כיסוי ביטוחי לאירוע.

הנתבעת 2 לא חלקה על קביעות השמאי מטעם התובע ולפיכך היקף הנזק בהתאם לכתב התביעה המתוקן – הוכח בראיות.

התובע לא הוכיח את נזקיו העקיפים וכאמור, לאור העובדה כי הסיבה לדחיית טענות הנתבעת 2 נובעת מאי הרמת הנטל המוטל עליה, המדובר במחלוקת עניינית אשר ראוי היה לה להתברר.

לפיכך אני מקבלת את התביעה והנתבעות באמצעות הנתבעת 2 ישלמו לתובע סך של 24,250 ₪ בצירוף אגרה כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך 4,256 ₪.

מנימוקי פסה"ד לא מצאתי כי יש לפסוק הוצאות לטובת הנתבעת 1 ביחס לניהול ההליך.

זכות ערעור כדין.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א חשוון תשפ"ג, 15 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.