08 אוגוסט 2022

1. התובע, מר יצחק כהן מכבי, עובד במשרד הבריאות כעובד מעבדה. בחודש יוני 2021 פנה התובע לגורם הרלוונטי במשרד וציין, כי משרד הבריאות לא מיישם בפועל את הוראות הדין בעת תשלום בעבור ימי המילואים שביצע, לפיהן יש לשלם לו תגמול מילואים כאשר שירת המילואים בימי מנוחה שבועית נוסף על שכרו הרגיל. על כן, שולם לו תגמול מילואים בחסר. לאחר ששולמו לו הפרשי תגמול, הגיש התובע את תביעתו בה הוא טוען כי בגין אי תשלום מלוא התגמול במועד הוא זכאי לפיצוי בגין הלנת שכר (ד"מ 10679-08-21). בתביעה השנייה טוען התובע כי חל עיכוב בהעלאתו בדרגה על פי הוראות הסכם קיבוצי וזאת, בניגוד להוראות התקשי"ר. על כן, שולמו לו הפרשי שכר באיחור ויש לפצותו על הלנת שכר (ד"מ 15830-10-21). המדינה טוענת כי שתי התביעות הוגשו בחלוף המועד הקבוע בחוק הגנת השכר, ולכן, שתיהן התיישנו. בתמצית, מאחר שתשלומי השכר מושא שתי התביעות שולמו, נעוצה המחלוקת בין הצדדים בסוגיה האם יש לפסוק לתובע פיצויים בגין הלנת שכר.

ההליך בבית הדין בשתי תביעותיו של התובע

1. שני ההליכים נשמעו בפניי באותו מועד, טענותיו של התובע שזורות זו בזו, דיון ההוכחות התייחס לשניהם יחד ובמרכזם ניצבת אותה מחלוקת ואותה שאלה משפטית אודות הזכאות לפיצויי הלנת שכר והתיישנותה. משכך, ניתן פסק הדין בהתייחס לשני ההליכים יחד.
2. ביום 7.3.22 התקיים דיון מוקדם אליו התייצבו הגורמים המוסמכים מטעם משרד הבריאות. בסיום הדיון ביקשה המדינה שהות על מנת לשקול הצעה לסיום ההליך, ולאחריו הודיעה על הצעה אחרת מטעמה – לה סירב התובע. על כן נקבע התיק לישיבת הוכחות. ביום 27.3.22 נשמעה עדותו של התובע, ונוכח אילוצי המדינה שנרשמו לפרוטוקול הדיון נקבע מועד נוסף להשלמת שמיעת העדויות מטעמה. ביום 24.4.22 נשמעה עדותם של מר עופר קידר, מנהל תחום משכורת במשרד הבריאות ושל גב' סימה אלטמן, אחראית למינהל מכון ביקורת ומעבדות ירושלים. בסיום הדיון המלצתי לנציגת המדינה כי נוכח העדויות שנשמעו תישקל עמדתה פעם נוספת בהליך, ולאחר שעשתה כן הודיעה שאין מקום לשנות ממנה. משכך נקצבו מועדים להגשת סיכומי הצדדים, ולבקשת התובע, התאפשר לו להגיש סיכומי תשובה. לאחר הגשתם בשלה העת למתן פסק דין.
3. יוער כבר כאן, כי במהלך ההליך ניסה כל צד לשפר ולטייב את טענותיו, בין היתר, באמצעות הצגת עובדות והעלאת טענות בנושאים שונים שלא בא זכרן בכתב התביעה ובכתב ההגנה, ואף לא נשמעו במהלך העדויות, ובו בעת סבר שטענותיו של הצד השני לוקות בהרחבת חזית אסורה. לא מיותר לציין כי בפסק דין זה לא תינתן התייחסות למכלול טענות אלה כפי שנפרשו בתיקי המוצגים והמקראה שצורפה להם, בעדויות או בסיכומי הצדדים, וייערך דיון בטענות כפי שהוצבו בכתב התביעה.

ד"מ 10679-08-21 – הלנת שכר בגין ימי מילואים

הרקע הרלוונטי לתביעה

1. ביום 19.7.15 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב, בו נדונה תביעתם של שני עובדי מדינה המשרתים במילואים. בתביעתם טענו התובעים שהמדינה מנכה משכרם סכומים המגיעים להם בגין שירות בימי מנוחה, חגים וימי חופשה. זאת, בניגוד להוראות חוק שירות המילואים, תשס"ח-2008 (להלן: חוק שירות המילואים) ובניגוד להוראות פרק 34.3 שבתקנון שירות המדינה (להלן: התקשי"ר) שתוקן בעקבותיו – אשר לפיהן, לעובד המבצע שירות מילואים ביום המנוחה השבועית, ימי חג או חופשה, ישולמו הן שכר עבודה רגיל והן תגמולי מילואים. בסופו של יום, נעתר בית הדין האזורי לבקשת התובעים וניתן "צו הצהרתי לפיו על המדינה להשיב את הפרשי השכר שניכתה מעובדיה ששירתו במילואים בימי שישי ושבת, בימי מנוחה ובימי חופשה, וזאת מחודש אוגוסט 2008 שבו נכנס לתוקף חוק שירות המילואים, תשס"ח-2008. ההצהרה תחול על כלל עובדי המדינה המשרתים במילואים, וההחזר יבוצע לא יאוחר מיום 19.11.15" (סע"ש (אזורי תל אביב) 46942-09-12 א.כ. – מדינת ישראל (19.7.15), בפסקה 20. להלן: פסק הדין בעניין א.כ.).
2. בהמשך לפסק דין זה עדכן אגף החשב הכללי במשרד האוצר את הוראת תכ"ם 13.01.0.2. להוראה צורף מחשבון מקוון הכולל כמות ימי שבתון שחלו בתקופת המילואים. בהוראה, שצורפה כנספח ב' לתביעה, צוין "המחשבון יחזיר את ימי המנוחה שיש לדווח בסמל 5299".
3. בהתאם, הופץ על ידי נציבות שירות המדינה חוזר יחידה בו הובהר כיצד למלא טופס דיווח על ימי עבודה ומנוחה בתקופת שירות המילואים, שאותו ממלא עובד משאבי אנוש (החוזר כולו מיום 11.11.15 צורף כנספח כ' לתיק המוצגים שהגיש התובע).
4. על רקע זה אדון בתביעתו של התובע, שחוזר וטוען שהוראות אלה אינן מיושמות על ידי משרד הבריאות, ועל כן, על המדינה לשאת בתשלומי הלנת שכר בגין הפרשי התגמול ששולמו לו באיחור.
5. להשלמת התמונה יצוין שעל פי הוראת סעיף 276(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 "דין התשלום [תגמול תשלום בעד ימי מילואים, ה.ש.] המגיע לעובד לפי סעיף זה כדין שכר עבודה".

העובדות בעניינו של התובע

1. התובע מועסק במשרד הבריאות מיום 31.7.14 כעובד מעבדה מתקדם.

1. במשכורת חודש ספטמבר 2015 הוחזרו לתובע 982.46 ש"ח בגין ימי מנוחה שבוצעו במהלך שירות מילואים, וזאת, בעקבות פסק הדין בעניין א.כ..
2. ביום 29.5.19 הגיש התובע תביעה בה טען כי לא שולם לו כלל תגמול בעבור ימי מילואים שביצע מיום 11.10.18 ועד ליום 18.10.18, ומיום 5.3.19 ועד ליום 7.3.19. על כן טען התובע כי יש לשלם לו את תגמול המילואים בתוספת פיצויי הלנת שכר (ד"מ 68711-05-19). לאחר הגשת כתב התביעה שולם לתובע תגמול בעד ימים אלה.

במהלך דיון שהתקיים בתביעה ביום 7.11.19 הסכימו הצדדים כי בית הדין יפסוק לפשרה ביניהם לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט ובטווח הסכומים שפורט שם סכום כהוצאות משפט. באותו יום נפסקו לטובת התובע 1,400 ש"ח כהוצאות משפט (להלן: פס"ד 2019).

1. ביום 29.6.21 פנה התובע למחלקת משאבי אנוש במשרד הבריאות וביקש "הזנה מלאה של 10 ימי המנוחה שלי בסמל 5299", עבור ימי מילואים שביצע בשנים 2016 ו-2018.
2. ביום 11.7.21 הודיע מר קידר לגב' אלטמן בתכתובת דואר אלקטרוני ש"ישולם לעובד במשכורת הקרובה הפרשים עבור המילואים", ואלה שולמו במשכורת חודש יולי ששולמה בראשית חודש אוגוסט. להלן פירוט מועדי התשלום עבור תקופת המילואים:
3. עבור 10 ימי מילואים בחודש יוני 2016 – התובע המציא אישור עבור ימי מילואים בחודש יולי 2016. לתובע שולם תגמול ימי המילואים בתלוש השכר של יולי 2016 בסך 2,953.54 ש"ח. בעקבות פנייתו של התובע, שולם לו הפרש תגמול מילואים בגין 2 ימי מנוחה בסך 375.07 ש"ח (ברוטו).
4. עבור 24 ימי מילואים מחודש פברואר 2018 - התובע המציא אישור עבור ימי מילואים בחודש מרץ 2018. לתובע שולם תגמול ימי המילואים בתלוש השכר של מרץ 2018 בסך 2,327 ש"ח. בעקבות פנייתו של התובע, שולם לו הפרש בגין 6 ימי מנוחה בסך 1344.45 ש"ח (ברוטו).
5. עבור 8 ימי מילואים מחודש אוקטובר 2018 - התובע המציא אישור עבור ימי המילואים בחודש יולי 2019. לתובע שולם תגמול ימי המילואים בתלוש השכר של יולי 2019 בסך 5,298.04 ש"ח (וזאת לאחר התביעה הנ"ל כמפורט בסעיף 12 לעיל). בעקבות פנייתו של התובע, שולם לו הפרש בגין 2 ימי מנוחה בסך 419.37 ש"ח (ברוטו).
6. עבור 6 ימי מילואים מחודש יוני 2021, עליהם הומצא אישור באותו חודש - לתובע שולם תגמול ימי המילואים בתלוש השכר של יוני 2021 בסך 2,764 ש"ח. בעקבות פנייתו של התובע שולם לו הפרש בגין יום מנוחה אחד בסך 260.84 ש"ח (ברוטו).

סך הפרשי תגמולי המילואים ששולם לתובע עומד על 2,400 ש"ח (ברוטו).

1. ביום 4.8.21 הגיש התובע את תביעתו בה טען להפרש תגמול בן יום אחד בסך 210 ש"ח. לדברי התובע בסיכומיו, יום זה שולם במשכורת חודש ספטמבר ביום 1.10.21 (שם, בע' 2), ובהתאם, לא עמד על הטענה שיש לשלמו. כמו כן טען התובע כי יש לפצותו בגין הלנת שכרו והעמיד את תביעתו על סך 41,374 ש"ח.
2. לטענת המדינה, התביעה לפיצויי הלנת שכר בגין השנים 2016 ו-2018 התיישנה, באשר היא הוגשה בחלוף שנה מהיום בו הולן השכר; אשר לאי תשלום הימים בשנת 2021 נטען כי מדובר בעיכוב בן 60 ימים בלבד בתשלום השכר, שטופל בתוך 12 ימים מיום פנייתו של התובע; לגופו של עניין - "תשלום בגין ימי המנוחה דורשת התערבות ידנית של הפקיד המטפל וזו כאמור לעיל, בטעות, לא בוצעה בפועל". לאור האמור טענה המדינה שאין הצדקה להטיל עליה פיצויי הלנת שכר הניתנים לעיתים רחוקות ובמקרים נדירים.^[1]

דיון והכרעה

ימי המילואים בשנים 2016 עד 2018 –

1. כאמור, המדינה טוענת כי התביעה התיישנה באשר היא הוגשה בחלוף "שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן" (סעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958). לעניין זה טוען התובע שתי טענות: הראשונה, כי המדינה לא טענה להתיישנות הזכות בהזדמנות הראשונה, ועל כן יש לדחות את טענת ההתיישנות; השנייה, כי רק בתלוש השכר של חודש יוני 2021 נרשמו מספר ימי המילואים שביצע. על כן, רק ממועד זה נודעה לו העובדה שהמדינה לא משלמת את תגמול ימי המילואים כדבעי. משכך, חל בעניינו סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 ותקופת ההתיישנות מתחילה מהיום שבו נועדו לו עובדות אלה.
2. אשר לטענת התובע בנוגע ל"הזדמנות הראשונה" להעלאת טענת התיישנות: כלל "ההזדמנות הראשונה", שמקורו בסעיף 3 לחוק ההתיישנות, נבחן בנסיבותיו של כל עניין, "כאשר המבחן המרכזי לעניין קיומה של דרישת סעיף 3 לחוק ההתיישנות עניינו במועד העלאת טענות לגופה של תביעה על ידי הנתבע" (ע"ע (ארצי) 1611-06-11 שרה בלו - מדינת ישראל משרד האוצר (19.8.13), בפסקה 26). בענייננו, הגישה המדינה בקשת ארכה להגשת כתב הגנה, בה ציינה המדינה שעם קבלת התביעה היא הועברה לגורמים הרלוונטיים על מנת לקבל את התייחסותם, וכי הוחזרה התייחסות שהועברה לעיונה רק יומיים טרם המועד שנקצב להגשת כתב הגנה. בנסיבות אלה, בהן טרם נדרשה המדינה לבחינה עניינית של התביעה, אין לומר שהיא החמיצה את ההזדמנות הראשונה לטעון להתיישנות. ההזדמנות הראשונה לטעון טענה זו הייתה בכתב ההגנה – כפי שנעשה בפועל.
3. לכך יש עוד להוסיף שלאחרונה ובכל הנוגע להוראת סעיף 17א לחוק הגנת השכר, אף הזכיר בית הדין הארצי "כי עסקינן בהתיישנות מהותית, ולא דיונית" (ע"ע (ארצי) 45641-09-21 דורון זאבי וילק – שנקר הנדסה עיצוב אמנות (10.4.22)), ו"כאשר בהתיישנות מהותית עסקינן, טענת ההתיישנות יכולה לעלות גם ביוזמת בית הדין" (ע"ע (ארצי) 55/99 אבו חצירא – לבנוני (24.5.00), בפסקה 7(ג)). משכך, אף ואף אם היה מקום לקבל את טענת התובע, לא היה בכך כדי למנוע דיון בטענת ההתיישנות שהעלתה המדינה.
4. אשר לטענת התובע כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה: צודקת המדינה כי משקובע חוק הגנת השכר הוראת 'התיישנות מהותית', כלומר, שבחלוף התקופה חולפת הזכות עצמה מן העולם, ישנו קושי להחיל את הוראות חוק ההתיישנות על עניינו של התובע. זאת, משעל פי הוראות אלה טענת ההתיישנות היא טענה דיונית שאינה גורמת לביטול הזכות גופה. נוכח טיב ההליך וסוגו (דיון מהיר), לא מצאתי מקום להכריע בשאלה משפטית זו שביחס בין שני הדינים. זאת, מאחר שממילא לא נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה. ואפרט.
5. בפרשת ליפל חזר בית המשפט העליון ופסק כי "יש להבחין בין העובדות המהוות את עילת התביעה לבין הראיות הנדרשות להוכחת העובדות: 'הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בונה עצמה על מערכת שבה 'נעלמו' מן התובע 'העובדות המהוות את עילת התובענה'. עובדות הן עובדות: אין הן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת עובדות'" (ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.9.10), בפסקה 48 וההפניות שם, וראו גם ע"ע (ארצי) 592/09 שושנה רנרט – צים שירותי ספנות משולבים בע"מ (4.5.11), בפסקה 20).
6. בעדותו כמו גם בסיכומיו, הבהיר התובע שבתלוש המשכורת שלו לא צוינו מספר הימים, "ולכן לא יכולתי לדעת שמקזזים לי את ימי המנוחה מהמשכורת אחרי שאני מקבל את תגמול המילואים ... אין שום פרט בתלוש שמעיד על כך" ובהמשך הדברים ציין ש"המדינה לא קיימה את החוק לגבי רישום היחידות בתלוש השכר" (פסקה 2b בעמ' 5 שבסיכומים ולאחר מכן בע' 6). טענה זו אינה מבחינה בין העובדות המהוות את עילת התובענה ובין הראיות לביסוסה. מאחר שמדובר בהפרשי תגמול על ימי מילואים, העובדות המהוות את עילת תביעתו של התובע הן כמה ימי מילואים ביצע בפועל; כמה ימי מילואים בוצעו בימי מנוחה ומה הסכום ששולם לו באותו חודש שבו ביצע שירות מילואים. עובדות אלה היו בידיעתו של התובע במשך זמן רב, והוא יכול היה לברר האם הן מקימות לו זכאות להחזר כלשהו - החזר שאף ניתן לו בפועל במשכורת ספטמבר 2015.

לעומת זאת, הראיות לביסוס אותה תובענה הן הרישום בתלוש השכר, לרבות היעדרו של סמל 5299 בתלושים שנמסרו לתובע, וזאת, בניגוד להוראת התכ"ם בנושא. לעניין זה, הציון בתלוש של מספר ימי המילואים ללא ימי מנוחה אינו בבחינת עובדה שנעלמה מן התובע וברי שבידיעת התובע מלוא העובדות כאמור לעיל. משכך, בתלוש השכר עליו נסמך התובע בטענתו אין גילוי של עובדה חדשה שנעלמה ממנו כהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

1. לאור כלל האמור לעיל, משהוגשה התביעה בחודש אוגוסט 2021, בחלוף כחמש וכשלוש שנים מהיום שבו רואים את השכר כמולן, התיישנה תביעתו של התובע לפיצויי הלנת שכר. מכאן, שתביעתו לפיצויי הלנת שכר ככל שהיא נוגעת לתקופה זו – נדחית.
2. עם כל זאת, ואף שהתיישנה זכותו של התובע לפיצויי הלנה בגין הפרשי תגמול המילואים, על המדינה לשלם את הפרשי התגמול בהתאם לסעיף 18א לחוק הגנת השכר – דהיינו, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה בהתאם חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. זאת, מיום היווצרות העילה ועד ליום התשלום בפועל. על כן, ככל שתשלומי ההפרשים ששולמו לתובע לא בוצעו בהתאם לחוק זה, תחשב המדינה את שיעור הריבית וההצמדה על הפרשים אלה ותשלמם לתובע (ראו בסעיף הסיכום שלהלן).

ימי המילואים של שנת 2021 -

1. שונים הם פני הדברים בנוגע לימי המילואים של שנת 2021. מששולם הפרש תגמול המילואים ביום 1.8.21, תביעה זו לפיצויי הלנת שכר אותה העמיד התובע על סך 94.5 ש"ח, לא התיישנה. על המדינה היה לשלם את אותם ימים כדבעי כבר במשכורת חודש יוני 2021 וזאת, בהתאם להוראות בנושא עליהן לא חלקה המדינה בשום שלב. נוכח גובה הסכום ובשקלול נסיבות העניין שנפרשו בפניי אף לא מצאתי לנכון לבטלו או להפחיתו, משצודק התובע כי אין מדובר ב"טעות כנה" כמשמעה בסעיף 18 בחוק הגנת השכר, ואף שקלול הנסיבות מלמד שאין לעשות כן. ואסביר.
2. בעדותו הסביר מר קדר כיצד מחושבים ימי המנוחה במהלך ימי המילואים עבור עובד במשכורת חודשית וציין כי הם "נכנסים כחישוב לתוך תגמול המילואים ויש לדווח בנפרד במידה ויש ימי מנוחה בתאריכי הפעילות המילואים ולבצע את זה בסמל שנקרא 5299, שזה הפרש ממוצע עבור יום השבת". מר קדר העיד בבירור ובכנות רבה ש"זה לא נעשה אצל התובע בפרט ואצל יתר העובדים בכלל, עקב טעות אנוש. אני נושא באחריות על אותה טעות. גם אם העובד שלי ביצע אותה. ... אסביר איך קרתה התקלה. צריך לחשב את התקופה שבגינה הגיש העובד את ימי המילואים ולבדוק אם אחד מימי המילואים נופל על יום מנוחה. דבר שלא נעשה עקב טעות. אינני יודע למה זה לא נעשה, זה טעות לא משהו מכוון כלפי התובע. זה לא נעשה כלפי כל העובדים האחרים במשרד הבריאות ואת זה תיקנו מאז עניינו של התובע. משנת 2018. מהתביעה הראשונה שהתובע הגיש. לשאלת בית הדין, ברור שתיקנו את זה גם רטרו' כלפי כל העובדים במשרד הבריאות. זה נעשה בזכות הפנייה של התובע" (עמ' 15 ש' 30 – עמ' 16 ש' 5, ההדגשות שלי, ה.ש.). אף בהמשך הדברים הבהיר מר קדר בהגינותו "כפי שציינתי קודם זו טעות אנוש של העובדת. שאני נושא באחריות לגביה. העובדת לא ביצעה את עבודתה כראוי ולכן נוצרה הטעות" (ע' 16 ש' 28-29) וכך גם השיב לשאלת נציגת המדינה בחקירתו החוזרת.
3. מעדותו של מר קדר ניכר שלא מדובר ברשלנות, היסח דעת או טעות הנובעת מחוסר הבנה את ההוראות שניתנו, אלא פשיטא בכך שהעובדת הרלוונטית לא ביצעה את עבודתה כראוי. לכך ניסתה המדינה להוסיף על עדות זו וטענה חזור ונשנה שמדובר בפעולה ידנית מורכבת. אולם, טענה זו – שלא נשמעה מפיו של מר קדר - פועלת לחובתה של המדינה באופן זה שהיא אך מחזקת את הרושם שאין מדובר בטעות, אלא במטלת בדיקה וחישוב שהוטלה על העובדת מכוח הדין ואותה סירבה למלא. זאת, עד אשר דרש התובע תיקון רוחבי שאחרת יפנה לבית הדין בתביעה להלנת שכר, אז הובאו הדברים בפני מר קדר (ראו תכתובות הדוא"ל מיום 8.7.21 שצורפו כנספח ג' לכתב התביעה).
4. דברים אלה מעוררים אי נוחות רבה, במיוחד נוכח החשיבות הגדולה המיוחסת למערך המילואים ורצון המדינה לתמרץ משרתי מילואים, תכלית שבאה לידי ביטוי באופן מובהק בחוק שירות המילואים, ובשים לב לכך שלא נחסכו מילים בנוגע לתכלית זו בדברי ההסבר להצעת החוק וכן בעת הדיונים בו – כפי שנפרשו בפסק הדין בעניין א.כ..
5. יש להדגיש, כי חרף עדותו של מר קדר ולפיה הטעות תוקנה משנת 2018, "מהתביעה הראשונה" שהתובע הגיש מושא פס"ד 2019 - צודק התובע בטענתו שלא ניתן בעדותו של מר קדר כל הסבר מדוע כבר אז וחרף אותה תביעה, לא שולם לו כבר אז הפרשי התגמול בגין ימי המנוחה שנוכו. כל זאת, על אף שהתובע מפנה לכך שבכתב ההגנה באותו הליך ציינה המדינה ש"הועבר לתובע מלוא התשלום עבור ימי המילואים" (סעיף 22); ונציג המשרד ציין במהלך הדיון שהתקיים כי המשרד "פועל וימשיך לפעול על פי הדין" (ראו ע' 4 ש' 22-23 שבפרוטוקול הדיון מיום 7.11.19, צורף כנספח א' למוצגי המדינה). עוד לא הוברר מדוע אף לא שולמו לו במועד זה או בסמוך לו הפרשי תגמול בגין שנת 2016. כמו כן צודק התובע בטענתו כי בעדותו של מר קדר לא ניתן כל הסבר מדוע חזרה על עצמה אותה תקלה בשנת 2021 ובאופן שהצדיק את הגשת התביעה הנוכחית (ר' ע' 2 בסיכומי התובע).
6. אעיר, כי עדותו של מר קדר בצירוף תכתובות הדואר האלקטרוני שצורפו לכתב התביעה מלמדות שכל אותן שנים לא שולם תגמול המילואים כדבעי לתובע; המשרד היה מודע לקיומה של סוגיה זו אך לא התמודד עימה ולא טיפל בה עד אשר הבהיר התובע שבכוונתו להגיש תביעה על הלנת שכר (וראו נספח ג' לכתב התביעה המפרט את ההתכתבות בין התובע ובין הגורמים הרלוונטיים במשרד, ולאחריו פנייתה של גב' ליז סיטבון – רכזת לשכה במכון לביקורת ותקנים למר קדר ביום 8.7.21, בה היא מציינת "ראה את המייל מיצחק כהן מכבי. מה נעשה עם הסוגיה הזו". ההדגשה אינה במקור). רק לאחר מכן, ולפי העולה מעדות מר קדר, כונסה ועדת רטרו' על מנת לדון בעניין אי-יישום סמל שכר 5299, ושולמו לתובע הפרשי התגמול (ע' 20 ש' 31-32).
7. כל זאת - חרף הוראותיו הברורות של חוק שירות המילואים, חרף פסק הדין בעניין א.כ. (עליו לא הוגש ערעור), ואף חרף הוראות ביצועיות שונות שיצאו מפני הגורמים המוסמכים לכך בשירות המדינה (הוראות התקשי"ר, הוראת התכ"ם וחוזר היחידה שהופץ).
8. צודק התובע בסיכומיו, שהתעלמות זו מיישום הוראות הדין מהווה כלשונו "זלזול חמור מאוד וחוסר נכונות אדיר לשלם במועד לכלל העובדים" (ע' 8 בסיכומיו). התעלמות מהוראות הדין אינה יכולה להיחשב ל'טעות כנה', ואין להקל ראש ולהתיר להתנהלות מעין זו לבוא בגדרי מונח זה. על כן צודק התובע בדרישתו כי יש להוקיע התנהלות זו, הראויה לגינוי חריף.
9. לא זו אף זו. טענות המדינה ש"המסקנה האפשרית היחידה היא כי שכרו של התובע הולן בשל 'טעות כנה' וזאת בלבד" ומנגד, בקשתה להצביע על התובע כמי שנוהג עימה בחוסר תום לב (ראו סעיפים 80 ו-78 בסיכומיה, בהתאמה) עוררו אצל התובע כעס רב שהובע בסיכומי התשובה שהגיש, ובצדק. שהרי, מלכתחילה לא היה על התובע לוודא שהמדינה מבצעת את הוראות הדין.
10. הנה כי כן, נוכח שקלול כלל הנסיבות שפורטו לעיל מצאתי לנכון לקבל את תביעתו של התובע לפיצויי הלנת שכר שאותה העמיד על סך 94.5 ש"ח בגין הפרשי תגמולי מילואים שבוצעו בחודש יוני 2021.
11. בנסיבות עניין זה בהן מדובר בפיצויי הלנה העומדים על סכום שהוא לכל היותר סמלי, ובהינתן שהתובע טען כי הלנת שכרו "לא נעשתה בטעות ולא בתום לב" (ראו כתב התביעה שהוגש), התלבטתי כיצד נכון להתייחס לטענותיו. זאת, נוכח התמונה העגומה שעולה מן הראיות שהונחו לפניי, המלמדת שמשרד הבריאות לא יישם את הוראות הדין במשך שנים ולא שילם תגמול כדבעי לעובדים רבים המשרתים במילואים, לרבות התובע.
12. דברים אלה אמורים במיוחד נוכח עדותו של מר קדר בה הבהיר שאכן לא שולמו ההפרשים, אך כאמור, לא הבהיר בשום שלב מדוע לא טופלה הסוגיה במשך שנים ועד אשר פנה התובע בדרישה לתקנה, ועדותו אף הייתה עמומה בשאלה מה היה היקף הטיפול בסוגיה בעקבות תביעתו של התובע.
13. מהצלבת תלוש השכר מחודש יוני 2021 יחד עם עדותו של מר קדר, נראה שבעקבות תביעתו של התובע משנת 2018 הטעות תוקנה באופן שבו צוין בתלוש סמל שכר 5299 ואף צוין מספר ימי המילואים, אך לא שולמו לתובע תגמולים רטרואקטיביים באופן דומה לתשלומים שבוצעו בשנת 2015. עוד ניכר, שטעות זו תוקנה אך לאחר שפנה התובע בדרישה רוחבית לתיקון וציין כי בכוונתו להגיש תביעה להלנת שכר, ואז, שולמו במשכורת חודש יולי 2021 הפרשי התגמול. על אף שלא הוברר מתי בדיוק שולמו אותם הפרשים ליתר משרתי המילואים במשרד ולמרות שטעות זו טרם תוקנה באופן רוחבי הצופה פני עתיד (ע' 21 ש' 6-17), ניכר שתהליך עבודה זה החל בזכות התובע (עמ' 16 ש' 5).
14. מכאן התבקשה התייחסות המדינה לשאלה האם יש לפסוק לטובת התובע הוצאות, באשר ניכר שהתנהלותו ותביעתו הביאו לתשלום התגמול כדבעי לכלל משרתי המילואים לכל הפחות לעבר, ואף לתהליך של הסקת מסקנות באופן רוחבי שעניינו מחשוב התגמול (ראו עדותו של מר קדר בע' 21 ש' 6-17).
15. בעניין זה טענה המדינה ארוכות בסיכומיה, והבחינה בין מקרים בהם הרשות שינתה נהלים לאחר שהוגשה עתירה או תובענה ובין שינוי נהלים בעקבות פנייה לרשות בשל תועלת אישית של הפונה. אחר זאת טענה המדינה כי "אין כל קשר סיבתי בין הגשת התביעה ובין תיקון הטעות", שכן מיד עם פנייתו של התובע שולמו לו הפרשי התגמול (סעיף 92 לסיכומיה). ההבחנה שהציעה המדינה אינה מתיישבת עם עדותו של מר קדר, שציין בבירור שהנושא תוקן "מאז עניינו של התובע. משנת 2018. מהתביעה הראשונה שהתובע הגיש" וזאת בנוגע לכלל המשרתים במילואים ולא רק ביחס לתובע עצמו.
16. יש לציין, כי הגשת תביעה באיחור ובאופן שכבר הזכאות המהותית התיישנה, אינה מונעת – בנסיבות מסוימות ובמקרה המתאים – פסיקת הוצאות לתובע, מאחר שבזכות אותה תובענה נדרשה הרשות לבחון את התנהלותה כלפי יחידים רבים נוספים ולשנותה (ראו והשוו לעב"ל (ארצי) 10752-06-18 נעמה אבו גאנם – המוסד לביטוח לאומי (24.5.20), בפסקה 35). הדברים אמורים במיוחד בנסיבות מקרה זה, בהן נמצא התובע צודק כי התנהלות משרד הבריאות לא התיישבה, בלשון המעטה, עם הוראות הדין החד משמעיות בנושא; בהן דרש התובע תיקון רוחבי שאחרת, תוגש תביעה בנושא – כפי שעשה בפועל; נוכח דבריו של מר קדר מהם עולה שהדברים תוקנו כלפי כלל העובדים האחרים המשרתים במילואים בזכות התובע.
17. לעניין זה אדגיש שמעדותו של מר קדר מסתבר יותר שהתשלומים הרטרואקטיביים לכל משרתי המילואים תוקנו בשל תביעתו הנוכחית של התובע שקשורה בקשר הדוק לפנייתו – ולא קודם לכן. כמו כן עלה מעדותו של מר קדר שרק לאחר הגשת התביעה ובעטיה החל המשרד לבחון תיקון רוחבי על מנת לוודא שתשלומי התגמולים מבוצעים כדבעי כמפורט לעיל (ראו עדותו של מר קדר בע' 21 ש' 6-17). כל זאת, אף שהיה ראוי לבחון את הדברים שנים קודם לכן בעקבות פסק הדין בעניין א.כ. שם עמדה המדינה על אותם קשיים (שם, בפסקה 12).
18. על כן, בשים לב לאופי הסוגיה וחשיבותה, ובנסיבות אלה בהן מצאתי לנכון לקבל את תביעתו של התובע לפיצויי הלנה בגין הפרשי תגמולי מילואים בחלקה הקטן (אותו העמיד התובע על סך 94.5 ש"ח) ולכך שהתובע נזקק להליך משפטי על מנת לוודא שדרישתו ולפיה הוראות הדין יבואו לידי ביטוי ותהא הרתעה ממשית מפני הפרתן, מצאתי לנכון לפסוק לו הוצאות משפט בשיעור 7,500 ש"ח.

סכום זה נפסק אף בשים לב לכך שהליך זה נמשך והתארך נוכח התנהלות המדינה – כפי שתוארה לעיל וכפי שאף עמד על כך התובע בסיכומיו. חשוב מכך - לו הייתה המדינה מיישמת כדבעי את הוראות הדין, וודאי שהתובע לא היה צריך להגיש תביעה בסוגיה, שבפועל אכן התקבלה בחלקה והייתה נמנעת ממנו טרחה רבה.

ד"מ 15830-10-21 – הלנת שכר עקב עיכוב העלאה בדרגה על פי הסכם הבכ"מ

העובדות

1. אין מחלוקת שעל פי הוראות ההסכם הקיבוצי של דירוג הביוכימאים (להלן: הבכ"מ), התובע היה אמור לעלות לדרגה א1 ביום 20.7.20 לאחר שהשלים שלוש שנים בדרגה א.
2. החל מיום 25.8.20 פנה התובע מספר רב פעמים למחלקת משאבי אנוש במכון לביקורת ולתקנים במשרד וביקש לברר מדוע טרם הועלה בדרגה.
3. משבוששה להגיע תשובה בעניינו פנה התובע ביום 31.1.21 לעו"ד שני קורח-שמש מהלשכה המשפטית והסביר שמחודש אוגוסט 2020 לא מעלים אותו בדרגה. התובע ציין - "מכיוון שנמאס לי לריב עם כולם אני רוצה לעדכנך שאני הולך להגיש תביעה בבית הדין לעבודה כולל פיצוי הלנת שכר (שהפעם למדתי קצת את המשפט ואני לא אוותר עליהם). שני אני מדגיש שזה לא איום אלא בקשה לעזרה ...".
4. ביום 2.2.21 השיבה עו"ד קורח שמש לתובע כי: "בהתאם לנמסר לי ע"י הממונה על המשמעת במשרד, מר יצחק אור, מאחר והנושא נבדק בהליך משמעתי אין באפשרות המשרד לעשות כל פעולה, עד למתן תשובה מאגף המשמעת. ...". התובע הגיב לתשובה זו מיידית, וציין כי עד כה, טרם התקבל מענה מאחראי כוח אדם במכון ו"לפיכך אני מתכונן להגיש תביעה בבית הדין לעבודה – אבל מאחר שהחלטתי לא להיות ראש בקיר הפנתי אליך את חוסר המעש במשרד בנושא, לפני שאני מגיש תביעה שכוללת פיצויי הלנת שכר של חצי שנה".

בצהרי אותו יום (ובמענה לפנייתו מיום 6.1.21), השיבה גב' אלטמן לתובע כי "מתקיים הליך משמעתי בנציבות שירות המדינה ועל כן קיימת חסימה במערכת לעדכון הדרגה ... בסיום ההליך ולאחר קבלת החלטת אגף המשמעת אקבל עדכונים לגבי ההחלטה על הדרגה".

1. למחרת היום (3.2.21) השיב התובע כי נוכח הוראת נסמן 21.212 לתקנון שירות המדינה (להלן: התקשי"ר), ההגבלה על העלאה בדרגה עקב חקירה משמעתית או פלילית אינה חלה על העלאות אוטומטיות בדרגה הנקבעות על פי הסכם קיבוצי. מכאן, שאין לעכב את העלאתו בדרגה; בכל מקרה של עיכוב היה על האחראי להודיע לו על כך בכתב – דבר שלא נעשה.

ביום 7.2.21 פנה התובע פעם נוספת לגב' אלטמן, למר אור ולעו"ד קורח שמש בה ציין כי הוא ממתין לתשובה; ביום 10.2.21 פנה התובע לגב' אלטמן ולממונה הישירה שלו. באותו יום ציינה גב' אלטמן שהדברים הועברו לבדיקה בנציבות שירות המדינה.

1. ביום 18.2.21 התקבלה תשובה מנציבות שירות המדינה לפיה ניתן להעניק לתובע את הדרגה על אף קיומה של החקירה. ביום 23.2.21 הוסרה החסימה במערכת מרכב"ה ונשלחה לתובע הודעה ולפיה אושרה לו העלאה בדרגה רטרואקטיבית מיום 20.7.20 (ראו הודעת גב' שרה שטרייספלד מיום 23.2.21 שסומנה נ/1). במשכורת חודש מרץ 2021 שולמו לתובע כל ההפרשים המגיעים מכוח העלאת הדרגה, שסכומם עומד על כ-1,415 ש"ח.
2. לא מיותר לציין כי ביום 10.1.22 פנה עו"ד גיא דוד מנציבות שירות המדינה לגב' שני שרביט, סמנכ"לית בכירה למנהל והון אנושי במשרד הבריאות וציין כי הורה על סגירת התיק המשמעתי בעניינו של התובע וזאת, מש"לא נמצאו תימוכין לחשדות נגד העובד" (נספח יט' בתיק מוצגי התובע).

דיון והכרעה

טענת ההתיישנות שהעלתה המדינה –

1. כאמור, ביום 10.10.21 הגיש התובע תביעתו בה טען שיש לפצותו על הלנת שכרו בגין העיכוב בקבלת הדרגה, והעמיד את הפיצוי על סך 2,510.65 ש"ח. בתביעה ציין התובע כי משרד הבריאות הלין את שכרו מספר פעמים – לרבות אי תשלום תגמולי מילואים (התיק הנוסף שנדון לעיל) ואי קיצור שעתיים מיום עבודתו מחמת צום. טענות אלה חזרו על עצמן גם בתגובה לבקשת המדינה לסילוק על הסף של התביעה מחמת התיישנות.
2. בכתב ההגנה, שיחד עימו הוגשה בקשה לסילוק התביעה על הסף, טענה המדינה כי התביעה הוגשה ביום 10.10.21, בעוד שהשכר שבו קשור הפיצוי שולם כבר בחודש מרץ אותה שנה. על כן, על יסוד הוראות סעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר ומשהוגשה התביעה בחלוף 60 יום מיום תשלום השכר המולן, התיישנה הזכות לפיצויי הלנת שכר.
3. בסיכומיה חזרה המדינה על טענת ההתיישנות ועם זאת טענה כך: "יוצא כי לכל היותר ובדוחק רב, ניתן לקבוע כי שכרו של התובע הולן פעמיים: בחודש יוני 2021 בסך של 210 ש"ח עבור שירות המילואים ובחודש יולי 2021 בסך של שקלים בודדים בשל קיצור יום העבודה בצום. אין בכך כדי להאריך את תקופת ההתיישנות" (סעיף 35 בסיכומיה).
4. משכך טענה המדינה, ונוכח טענות התובע על כך שהולן שכרו גם בנוגע להפרשי הדרגה, יש לקבוע ששכרו הולן "שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חודשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי" (סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר). על כן, תקופת ההתיישנות בנוגע לתביעתו של התובע להלנת שכר בגין הפרשי הדרגה היא בת שלוש שנים, ולא בת 60 ימים. לעניין זה, נוכח הודאת המדינה שמציינת נכוחה כי בחודש יולי 2021 אכן הולן שכר עבודתו של התובע – אין לקבל את טענותיה שהתביעה התיישנה.

בהתאם, יש לבחון האם מתקיימות הנסיבות שבסעיף 18 לחוק הגנת השכר להן טענה המדינה, המאפשרות הפחתת הפיצוי או ביטולו.

עיכוב העלאה בדרגה – האם מצדיקה פסיקת פיצויים בגין הלנת שכר

1. כזכור, על פי הוראת סעיף 18 לחוק הגנת השכר, "בית הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעסיק לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".
2. נסמן 21.212 בתקשי"ר מורה כך –

"א. אין להעלות עובד בדרגה לרבות במתן דרגה אישית, ואין להציע לנציבות שירות המדינה להעלות עובד בדרגה על עוד מתנהלים נגדו חקירה או דיון בקשר להאשמה משמעתית או פלילית, אלא אם מצא נציב שירות המדינה כי בנסיבות העניין מוצדק להעלותו בדרגה כאמור. .... ההגבלה לפי פסקה זו אינה חלה על העלאות אוטומטיות בדרגה, הנקבעות על-פי הסכם קיבוצי.

ב. בכל מקרה של עיכוב העלאת עובד בדרגה לפי נסמן (א) לעיל, על האחראי להודיע על כך לעובד בכתב, למעט אם הודעה זו עלולה לדעת האחראי לפגוע במהלך החקירה או הטיפול הפלילי ודבר החקירה טרם הובא לידיעת העובד על-ידי הגורמים המטפלים" (ההדגשות שלי, ה.ש.).

1. בתמצית, טענה המדינה כי גב' אלטמן העבירה את פניותיו של התובע לבחינת הגורמים המוסמכים באגף משאבי אנוש במשרד הראשי וכן לנציבות שירות המדינה. משהוברר שמדובר בהעלאת דרגה מכוח הסכם קיבוצי ניתן האישור להעלאתו בדרגה והחסימה במערכת מרכבה הוסרה. על כן טענה המדינה שמדובר בטעות כנה שביישום הוראות התקשי"ר ובהבנת המצב המשפטי, שנעשתה בתום לב.
2. דעתי שונה. מעיון בחומר הראיות שהונח בפניי, עולה שהתובע פנה לגורמים הרלוונטיים במחלקת משאבי אנוש וציין באופן ברור שהיה אמור לקבל דרגה בהתאם לסולם הדרגות (ראו פנייתו מיום 25.8.20 – פניה זו והפניות המפורטות להלן צורפו כנספח ב' לכתב התביעה); כי מדובר בעלייה "אוטומטית ... כי עברו 3 שנים מאז הדרגה הקודמת" (פנייתו מיום 29.9.20); ציין ש"לפי ההסכם הקיבוצי של בכ"מ אני אמור לשהות בדרגה א שלוש שנים ובסיומן לעלות לדרגה א1. .... עברו כבר כמה חודשים טובים וטרם קיבלתי אותה דבר המשפיע ישירות על משכורתי ומהווה פגיעה ..." (פנייתו מיום 6.1.21).
3. מקריאת פניות אלה, לא יכול להיות ספק שכלל הגורמים הרלוונטיים במחלקת משאבי אנוש הבינו היטב שמדובר בהעלאה אוטומטית בדרגה על פי הסכם הבכ"מ. עם זאת, ולמרות שגב' אלטמן ציינה בעדותה כי נודע לה על קיומה של חקירה משמעתית בעניינו של התובע ביום 29.10.20, היא סמכה על תשובת הגורמים המוסמכים במשרד הראשי – ולא חקרה בנושא מעבר לכך, על אף שהתובע פנה אליה בסוגיה מספר רב של פעמים. עדותה של גב' אלטמן עוררה קושי, באשר היא העידה שהיא בקיאה בהוראות התקשי"ר, ובכל פעם שיש לה שאלה היא "נכנסת להוראות ובודקת" (ע' 29 ש' 23). עם זאת, לשאלת התובע "מדוע לא הלכת לבדוק בתקשיר אחרי שאמרו לך שיש עיכוב בדרגה בגלל החקירה והיית מוצאת שם מפורשות שאי אפשר לעכב דרגה", השיבה גב' אלטמן באופן לקוני "סמכתי על מה שהם אמרו" (שם, בש' 24-25). גב' אלטמן אף נשאלה האם "יכול להיות שלכל נושא הקורונה הייתה השפעה על הטיפול בעניינו של התובע", והשיבה "לא. התובע קיבל שירות הגון, מלא כמו כל העובדים. אני לא מבינה על מה הטענות שלו" (ע' 32, ש' 22-23).
4. בנוגע לכך מצאתי לנכון להוסיף כי עדותה של גב' אלטמן התמקדה בכך שתפקידה הוא להיות הגורם המתווך בין המשרד הראשי ובין העובדים ביחידה, לרבות התובע (ע' 26 ש' 13). על כן, לא יכלה גב' אלטמן להשיב לשאלה מה הייתה הסיבה לעיכוב בהעלאה בדרגה. בתשובתה, הניחה גב' אלטמן "שזו הייתה הנחייה של הנציבות, אני מניחה, או של המשרד הראשי והם לא שיתפו אותי. בד"כ לא מעדכנים את המנהלים, רק בגלל שאני הפעלתי לחץ אז ענו לי [שיש חסימה במערכת מרכבה בשל חקירה משמעתית, ה.ש.]. זה משהו שהם שומרים לעצמם מול העובד ולא משתפים תמיד בפרטים הללו" (ע' 27 ש' 24-27).

ממילא, לא יכלה גב' אלטמן להעיד מה היו השיקולים שנשקלו על ידי הגורם המוסמך הרלוונטי באגף משאבי אנוש במשרד הראשי או בנציבות שירות המדינה לעיכוב בהעלאה בדרגה (ככל שנשקלו כאלה), וגורם זה אף לא הובא לעדות. ממילא, לא יכלה גב' אלטמן להעיד שאותו גורם טעה ביישום הוראות התקשי"ר או בהבנת המצב המשפטי כטענות המדינה בסיכומיה. זאת מה עוד, שבנסיבות עניין זה ישנו קושי לקבל את הטענה לפיה מינהל משאבי אנוש ונציבות שירות המדינה – שאמונים על נושאים אלה בדיוק – אינם בקיאים בהוראות התקשי"ר, טועים ביישומן או מתקשים בהבנת המצב המשפטי לאורן. אף אם כך הם פני הדברים, לא הוברר בעדותה של גב' אלטמן בשום שלב מדוע נערכה היוועצות בסוגיה זו בגורם המוסמך רק לאחר שהפנה התובע להוראות התקשי"ר (ראו ע' 27 ש' 14-16)– חודשים לאחר הטלת החסימה במערכת מרכבה, ולא מבעוד מועד.

מכאן, שצודק התובע בטענותיו שלא ניתן לדלות מעדותה של גב' אלטמן כל 'טעות כנה' המאפשרת להפחית או לבטל את פיצויי הלנת השכר.

1. יוער, שלא מצאתי לנכון לקבל את טענות המדינה בסיכומיה, לפיהן טענות התובע על כך שהיה צריך ליידע אותו החקירה בכתב היא בבחינת 'הרחבת חזית'. טענה זו עלתה בכתב התביעה באופן ברור, ולטענה זו לא ניתן כל מענה מלבד תשובתה של גב' אלטמן בעדותה – "ש. האם את יודעת שבתקשיר רשום שברגע שעובד מעוכב בדרגה בגלל חקירה, צריך ליידע אותו. ת. עכשיו אני אדע" (ע' 31 ש' 25-26). ממשיכה וטוענת המדינה, כי "כאשר ישנו חשש כי הודעה עלולה לפגוע בחקירה, לא נדרש להודיע על העיכוב לעובד" (סעיף 58 בסיכומיה). ואולם, בשום שלב לא הוברר מדוע סבורה המדינה שמסירת הודעה לתובע הודעה על עיכוב בדרגה בשל החקירה המשמעתית עשויה הייתה להשפיע על מהלך החקירה, ואף כלל לא הוברר האם נושא זה נשקל על ידי האחראי על כך.
2. נפסק לא אחת, שלבית הדין שיקול דעת רחב בשאלה האם לפסוק פיצויי הלנה ובאיזה שיעור, וכי שיקול דעת זה אינו מוגבל לנסיבות המפורטות בסעיף 18 לחוק הגנת השכר (ע"ע (ארצי) 473/09 מוטור אפ בע"מ - יניב ורד (1.11.11), בפסקאות 20-21; ע"ע (ארצי) 43694-12-11 חברת אפי אבטחה בע"מ - יעקוב (קובי) מרדכי (28.8.17), בפסקאות 65-66). בנסיבות עניין זה בהן לא הוכיחה המדינה את טענתה ל'טעות כנה', שקלתי את טענותיה הנוספות של המדינה בדבר מידתיותו של הסכום שתבע התובע כפיצוי, שהוא כמעט כפול מסכום הפרשי הדרגה ששולם לו, וכן את טענותיה שסכום ההפרשים אינו פוגע בזכותו של התובע לקיום בכבוד.

מול טענות אלה ניצבות טענות התובע לפיהן למרות שפנה פעמים רבות בנושא, במהלך 8 חודשים הוא נדחה בלך ושוב, עלייתו בדרגה עוכבה ללא כל סיבה רלוונטית ובאופן שלא עולה בקנה אחד עם הוראות התקשי"ר.

לכך יש להוסיף כי המדינה לא הבהירה כלל מדוע במהלך תקופה לא מבוטלת בת חצי שנה אף לא נמסרה לתובע הסיבה לעיכוב זה. לו הייתה נמסרת לתובע הודעה על סיבת העיכוב כאמור, ניתן בהחלט לשער כי עיכוב זה היה נמנע. זאת בין אם על ידי איתור של הגורם האחראי שמדובר בהעלאה אוטומטית בדרגה על פי הסכם הבכ"מ, ובין אם על ידי הצפת הסוגיה על ידי התובע עצמו.

1. לכל אלה יש להוסיף כי התובע העמיד את שיעור הפיצוי על סך 2,510.65 ש"ח - שעל אופן חישובו של סכום זה לא חלקה המדינה בשום שלב ואין חולק שאין בו משום סנקציה חמורה; תכליתו של הפיצוי, שהינה הרתעתית במהותה (ראו עניין מוטור אפ בפסקה 16), הולמת את נסיבות מקרה זה כפי שפורטו מעלה.
2. הנה כי כן, שקלול כלל נסיבות המקרה: התנהלות הצדדים כמפורט מעלה; היות המדינה אמונה על סדרי העסקת עובדים בשירותה ועל כך שעליה להתנהל תוך הקפדה על כללים אלה כלפיהם; סיבת ההלנה שאינה מתיישבת עם הוראות התקשי"ר ומאפייניה כמפורט לעיל; שיעור הפיצוי שנתבע ותכליתו של הפיצוי – כל זאת מלמד שאין מקום להפחית את חיוב המדינה בפיצויי הלנת שכר. על כן, דין תביעתו של התובע לפיצוי הלנת שכר בגין עיכוב בהעלאתו בדרגה, אותה העמיד כאמור על סך 2,510.65 ש"ח - להתקבל.

סוף דבר –

1. לאור כלל האמור לעיל, התביעה לפיצויי הלנת שכר בגין השנים 2016 ו-2018 - נדחית.
2. תביעותיו של התובע מתקבלות בחלקן כמפורט בסעיפים 24, 34, 42 ו-63 לעיל:
3. ככל שלא נעשה כן עד כה, תחשב המדינה את הפרשי תגמולי המילואים בעד השנים 2016 ו-2018 בצירוף הפרשי ריבית והצמדה בהתאם חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, דהיינו, מיום היווצרות העילה ועד ליום התשלום בפועל ותשלמם לתובע;
4. המדינה תישא בפיצויי הלנת שכר בגין הפרשי תגמולי המילואים מחודש יוני 2021 בסך 94.5 ש"ח כמפורט בסעיף 34 לעיל.
5. נוכח הנסיבות שפורטו בסעיף 42 לעיל בנוגע לתיק 10679-08-21, תישא המדינה בהוצאות התובע בסך 7,500 ש"ח;
6. המדינה תישא בפיצויי הלנת שכר בגין עיכוב העלאת התובע בדרגה על פי הסכם הבכ"מ בסך 2,510.65 ש"ח כמפורט בסעיף 67 לעיל. חרף קבלת תביעה זו במלואה ובשים לב לכך שההליכים בשתי התביעות נוהלו במאוחד והשיקולים שנמנו ביחס לפסיקת סכום ההוצאות כפי שנפרש לעיל, לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע סכום נוסף בגין הוצאות משפט.
7. מלוא הסכומים המפורטים לעיל ישולמו לתובע בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק דין זה למדינה, שאחרת, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה, בתוך 15 ימים מהיום.

ניתן היום, י"א אב תשפ"ב, (08 אוגוסט 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. למען הסדר הטוב אציין שבכתב ההגנה אף נטען כי דין התביעה להידחות על הסף בשל קיומו של מעשה בית דין נוכח פסק דין 2019, שכלל גם פיצוי בגין הלנת שכר. במעמד הדיון שהתקיים ביום 24.4.22 ציינה המדינה שהיא אינה עומדת על טענה זו, ועל כן, לא אדרש לה. ↑