1. בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח שמספרו 38122014020, וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.
2. על פי האמור בדוח, למבקש נרשם ביום 6.1.21 דוח בגין ביצוע עבירה של שימוש בטלפון שלא באמצעות דיבורית. הדוח ניתן למבקש במעמד רישומו.
3. בגוף הדוח צוין כי המועד האחרון להגשת בקשה להישפט הינו תוך 90 יום ולא יאוחר מיום 6.4.21, שהוא המועד האחרון שנקבע בחוק לתשלום הקנס.
4. לטענת המבקש לא פנה במועדים הקבועים בחוק בבקשה להישפט בשל כך שסבר שהמועד האחרון להגשת בקשה להישפט הינו 6.6.21, זאת משום שהמועד הנ"ל נרשם באופן לא קריא. על כן הגיש הבקשה ביום 18.5.21. המבקש צירף לבקשתו את הבקשה שהגיש למפנ"א וכן תצהיר התומך בבקשה. המבקש ציין כי הוא זקוק לרשיון לצרכי פרנסתו, כי השארת ההרשעה על כנה תגרום לו עיוות דין וכי בשל העובדה שהדוח לקוני סיכויי הזיכוי גבוהים.
5. המשיבה ציינה שהמבקש פנה באיחור ולכן סורב, ציינה כי הדוח שולם ביום 15.8.21 והשאירה הבקשה לשיקול דעת בית המשפט.

דיון

1. השיקולים להם בית המשפט נדרש בדונו בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים שלהלן:

האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש במועד את הבקשה להישפט.

השני – אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו.

טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03) , פסקה 8:

"יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...".

1. אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.

ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם):

"אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה"

ובהמשך:

"כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו".

1. בעניינו של המבקש, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. ראו בעניין זה ע"פ (באר שבע) 5445/08 להב שמואל נ' מדינת ישראל (26.10.08) וגם ע"פ (ירושלים) 2224/08 מוסברג עופר נ' מדינת ישראל (30.10.08).
2. בחנתי את טענותיו של המבקש: המבקש סבר כי המועד האחרון להגשת בקשה להישפט הינו 6.6.21, בעוד בפועל המועד המצוין על גבי הדוח הינו 6.4.21.

אין בטענת המבקש כדי להצדיק הארכת המועד להישפט, שעה שבדוח אשר ניתן לו במעמד הרישום ועל גבי הדוח כתוב בבירור כי הדוח ישולם תוך 90 ימים.

כך שגם אם המילים "ולא יאוחר מיום 6.4.21" נכתבו בצורה שאינה ברורה, הרי שהמילים "תוך 90 יום" מופיעות בדפוס בצורה ברורה.

1. בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עיוות דין אם לא ינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל:

"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. "

1. טענה כללית כי המבקש כופר בביצוע העבירה אין בה די כדי לבסס טענת עיוות דין הצדיקה ביטול פסק דין (ראו רע"פ 2573/17 גייאר נ' מדינת ישראל (6.9.17)).

טענת המבקש כי נפלו כשלים במילוי הדוח, אין בה כדי לבסס טענת עיוות דין, שכן השוטר רשם במפורש כי הבחין במבקש לאחר שזה חלף על פניו, נהג לבד, אחז בנייד בידו הימנית. בנסיבות אלה ובצירוף שאר הנסיבות, לא מצאתי כי בטיעונים שהוצגו כדי להצביע על פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה.

1. לא זו אף זו, הדוח כבר שולם ועובדה זו עולה אך מתגובת המשיבה בלבד.

בהתאם לסעיף 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 יחשב תשלומו של דוח כהודאה באשמה, הרשעה ונשיאה בעונש אלא אם תובע משטרתי ביטל הדוח לאחר תשלומו.

תשלום הדוח הופך אותו לחלוט וחל עיקרון סופיות הדיון. רק לעתים נדירות ניתנת הארכת מועד להישפט בגין דוח ששולם, גם כאשר הטענה היא שהדוח שולם על ידי אחר.

ראו: רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל 29.1.08); רע"פ 9543/10 זועבי נ' מדינת ישראל (8.3.11); רע"פ 2937/17 פלדמן נ' מדינת ישראל (2.4.17); רע"פ 641/19 מילר נ' מדינת ישראל (10.4.19);

1. בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07):

" לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט".

1. לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, מששולם הדוח ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.
2. הבקשה נדחית.
3. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז אלול תשפ"א, 24 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.