לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר המבקשת.

כנגד המבקשת הוגש ביום 12.8.21 כתב אישום בגין עבירה של יציאה ממקום מגורים לפעולה או למטרה שאינה מותרת בניגוד לסעיף 2 + 13(א)(1) + פריט 1א לתוספת השלישית לתקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות והוראות נוספות) תש"פ-2020.

לאחר שהמבקשת ביקשה להישפט היא זומנה כדין, אך לא התייצבה לדיון שנקבע ליום 11.4.22.

בתיק בית המשפט קיים אישור מסירה כדין (חתום על ידי המבקשת) ומאחר והמבקשת לא התייצבה לדיון, ניתן נגדה פסק דין בהעדר, במסגרתו הורשעה בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום ונגזר עליה עונש קנס בגובה הקנס המקורי בסך 500 ₪ או יום מאסר תחתיו.

ביום 22.5.22 הגישה המבקשת את הבקשה לביטול פסק הדין. בבקשה טענה המבקשת כי לא התייצבה לדיון בשל טעות אנוש, מאחר והדו"ח ניתן לפני כשנה, המשפט נדחה מספר פעמים והיא סברה כי מועד הדיון קבוע ליום 11.5.22.

המשיבה התנגדה לבקשה, וטענה כי המבקשת זומנה כדין לדיון, וכי בתיק בית המשפט קיים אישור מסירה לפיו ההזמנה לדיון נמסרה לידי המבקשת, אשר חתמה עליה. עוד נטען, כי לא היו כל דחיות או עיכובים בתיק וכי הדיון התקיים במועד שנקבע מראש.

בהעדר נימוק מבוסס לאי התייצבותה של המבקשת לדיון ובהעדר כל טענה לעיוות דין עתרה המשיבה לדחיית הבקשה.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, סבורני כי דין הבקשה להידחות ואבהיר;

המסגרת המשפטית לעניין זה קבועה בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ"), אשר לפיו בהתקיים אחת משתי עילות רשאי בית המשפט לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר. העילה האחת היא "שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו" ואילו העילה השנייה היא "שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". בהתאם לשיקולים אלה, בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין רק אם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את אי-ההתייצבות לדיון או אם השתכנע בית המשפט כי דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין (רע"פ 8353/12 קרן בן ישראל נ' מדינת ישראל, (29.11.12)).

אין מחלוקת כי המבקשת קיבלה זימון לדיון, כפי שעולה מאישור המסירה והמבקשת אף לא טענה אחרת. טענת המבקשת היא כי הסיבה לאי-התייצבותה לדיון נבעה מטעות אנוש, כשסברה שהדיון קבוע למועד אחר. סיבה זו, כשלעצמה, אינה יכולה להוות סיבה מוצדקת לאי-התייצבות המבקשת לדיון אותו ביקשה לקיים בעניינה.

בהקשר זה אפנה לרע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.18) שם נקבע, כדלקמן:

"...ככלל, טענות בדבר בלבול או שכחה של מועד הדיון לא תתקבלנה כסיבה מוצדקת לאי התייצבות, הגם שבמקרים המתאימים ניתן לטעון לקיומו של חשש לעיוות דין;...".

עוד יצוין, כי מעיון בתיק בית המשפט עולה כי לא היו דחיות בתיק, והמועד שאליו לא התייצבה המבקשת הוא המועד היחיד שנקבע לשמיעת התיק.

מעבר לכך, המבקשת לא טענה שום טענת הגנה שיש בכוחה לבסס טענה לעיוות דין.

לסיום אציין, כי אמנם פתיחת בית המשפט בפני הציבור היא זכות מהותית, אולם כפופה היא לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות, ועשיית צדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו לדיון אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט (ראה ע"פ (ב"ש) 4252/07 נאוה משיח נגד מדינת ישראל (5.11.07)).

לאור האמור, ומשלא מצאתי נימוקים המצדיקים להיעתר לבקשה, אני מורה על דחיית הבקשה.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום, ח' סיוון תשפ"ב, 07 יוני 2022, בהעדר הצדדים.